קובה - מציאות משתנה
אחרי 50 שנות שלטון של פידל קסטרו, הקובנים חשים אופטימיות זהירה באשר לשינויים בארצם, אף שהפעם אין מדובר במהפכה. קובה המודרנית מעוררת במבקרים בה שאלות כבדות משקל
מאת: סינתיה גורני | צילום: פאולו פלגרין
הוואנה נראתה זורחת. אוטובוסים עמוסים פרקו בכל מקום המוני תיירים שאחזו מפות, והיה נראה שהם נהנים מאוד לשתות מוחיטו מרום ומנטה, ללכת אחרי המדריכים הקובנים שלהם דוברי השפות הזרות ולמחוא כפיים להמולה השמחה של צלילי הרומבה והסון שמתפשטים אל הכיכרות מהמסעדות, מקרנות הרחוב ומהברים.
אך מאחורי העמדת הפנים של בירת קובה למען התיירים, ברור שברחובותיה מתרחשים דברים יוצאי דופן, שלא לומר מתריסים. בשכונות מסוימות נדמה כאילו מחצית מפתחי הבניינים נכבשו בידי רוכלים, גברים ונשים, שהקימו עסקים מאולתרים למכירת אבזרי שיער, מאפים תוצרת בית או תקליטורי סרטים ותוכניות טלוויזיה. שלטי "למכירה" מתנוססים בחלונות בתים, לאחר שבמשך עשרות שנים היה מותר להחליף מקום מגורים אחד באחר, אך בשום אופן לא למכור נכסים.
11 מיליוני בני אדם חיים בקובה. זהו האי הגדול ביותר בקריביים, והוא מרוחק רק 145 קילומטרים משטח ארצות הברית. אולם קובה עדיין מרתקת אנשים רבים בעולם, בעיקר משום שקיימים תסריטים מנוגדים, מוגזמים ועתירי מיתוסים של ההיסטוריה שלה. התסריט הראשון מספר על מהפכן אכזרי שתפס את השלטון ב-1959, החרים רכוש של תאגידים אמריקניים, אילץ את המעמדות המקצועיים לעזוב את המדינה והשתיק כל התנגדות באמצעות מדינת משטרה טוטליטרית. בתסריט השני מככב מהפכן מבריק, אשר הוביל להפלת דיקטטורה מושחתת, נפטר מהקולוניאליזם של חברות זרות ומהמאפיה, הנהיג אוריינות, טיפול רפואי וערכים שוויוניים בקרב העם המגויס ויצר מבצר של סוציאליזם מגובה בהשכלה אקדמית. כל זאת למרות 50 שנות מאמציה של ארצות הברית להרוס אותו על ידי איסור על אמריקנים לעשות עסקים עם קובה או להוציא בה כסף כתיירים.
בשני התסריטים יש אמת רבה. ולכן קובה היא גם מרתקת וגורמת כאב ראש בו בזמן. זהו מקום מתיש בשל מורכבותו והפרדוקסים שלו, והקובנים הם הראשונים להודות בכך. לפני ארבע שנים פרש פידל קסטרו מהנשיאות לצמיתות וויתר באופן רשמי על משרת המפקד העליון לטובת אחיו הצעיר, ראול, המעשי והגמיש יותר. אך התלונות המהדהדות ברחבי קובה מתמזגות למעין קינה לאומית קולקטיבית: אני אוהב את ארצי, אבל זה פשוט לא עובד.
קובנים רבים עוסקים ברעיון של האפשרויות שהעתיד טומן בחובו. לא שינוי קבוע, אומרים רובם, עדיין לא; לממשלת קובה יש היסטוריה של היפוך מסרים שהיא משדרת לאזרחיה, למשל עידוד עסקים פרטיים ולאחר מכן הכרזה שהם אנטי-מהפכניים וסגירתם. אולם ראול קסטרו איננו פידל קסטרו, והקובנים מדברים עתה בעירוב האופייני להם, של התרגשות, זהירות, הומור שחור וחרדה על האפשרות שיקבלו תמורה אמיתית - תחושה שאחרי 50 שנות שלטון פידל יחול שינוי משמעותי בחיי היומיום שלהם. "הבנייה מחדש של בית קובה," הגדיר זאת בכובד ראש רוברטו וייגה, עורך דין ועורך העובד בשירות הכנסייה. הוא ביטא את המילים בספרדית מודגשת, כמו כומר הנושא דרשה: "לה רקונסטרוקסיון דה לה קאסה קובה."
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »אך מאחורי העמדת הפנים של בירת קובה למען התיירים, ברור שברחובותיה מתרחשים דברים יוצאי דופן, שלא לומר מתריסים. בשכונות מסוימות נדמה כאילו מחצית מפתחי הבניינים נכבשו בידי רוכלים, גברים ונשים, שהקימו עסקים מאולתרים למכירת אבזרי שיער, מאפים תוצרת בית או תקליטורי סרטים ותוכניות טלוויזיה. שלטי "למכירה" מתנוססים בחלונות בתים, לאחר שבמשך עשרות שנים היה מותר להחליף מקום מגורים אחד באחר, אך בשום אופן לא למכור נכסים.
11 מיליוני בני אדם חיים בקובה. זהו האי הגדול ביותר בקריביים, והוא מרוחק רק 145 קילומטרים משטח ארצות הברית. אולם קובה עדיין מרתקת אנשים רבים בעולם, בעיקר משום שקיימים תסריטים מנוגדים, מוגזמים ועתירי מיתוסים של ההיסטוריה שלה. התסריט הראשון מספר על מהפכן אכזרי שתפס את השלטון ב-1959, החרים רכוש של תאגידים אמריקניים, אילץ את המעמדות המקצועיים לעזוב את המדינה והשתיק כל התנגדות באמצעות מדינת משטרה טוטליטרית. בתסריט השני מככב מהפכן מבריק, אשר הוביל להפלת דיקטטורה מושחתת, נפטר מהקולוניאליזם של חברות זרות ומהמאפיה, הנהיג אוריינות, טיפול רפואי וערכים שוויוניים בקרב העם המגויס ויצר מבצר של סוציאליזם מגובה בהשכלה אקדמית. כל זאת למרות 50 שנות מאמציה של ארצות הברית להרוס אותו על ידי איסור על אמריקנים לעשות עסקים עם קובה או להוציא בה כסף כתיירים.
בשני התסריטים יש אמת רבה. ולכן קובה היא גם מרתקת וגורמת כאב ראש בו בזמן. זהו מקום מתיש בשל מורכבותו והפרדוקסים שלו, והקובנים הם הראשונים להודות בכך. לפני ארבע שנים פרש פידל קסטרו מהנשיאות לצמיתות וויתר באופן רשמי על משרת המפקד העליון לטובת אחיו הצעיר, ראול, המעשי והגמיש יותר. אך התלונות המהדהדות ברחבי קובה מתמזגות למעין קינה לאומית קולקטיבית: אני אוהב את ארצי, אבל זה פשוט לא עובד.
קובנים רבים עוסקים ברעיון של האפשרויות שהעתיד טומן בחובו. לא שינוי קבוע, אומרים רובם, עדיין לא; לממשלת קובה יש היסטוריה של היפוך מסרים שהיא משדרת לאזרחיה, למשל עידוד עסקים פרטיים ולאחר מכן הכרזה שהם אנטי-מהפכניים וסגירתם. אולם ראול קסטרו איננו פידל קסטרו, והקובנים מדברים עתה בעירוב האופייני להם, של התרגשות, זהירות, הומור שחור וחרדה על האפשרות שיקבלו תמורה אמיתית - תחושה שאחרי 50 שנות שלטון פידל יחול שינוי משמעותי בחיי היומיום שלהם. "הבנייה מחדש של בית קובה," הגדיר זאת בכובד ראש רוברטו וייגה, עורך דין ועורך העובד בשירות הכנסייה. הוא ביטא את המילים בספרדית מודגשת, כמו כומר הנושא דרשה: "לה רקונסטרוקסיון דה לה קאסה קובה."
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות