עקיצה, הכשה, תרופה, הצלה

היה חם מאוד בגררו (Guerrero), מקסיקו. מייקל, ששהה בחופשה עם משפחתו, החליט לצאת לשחייה. הוא לקח את בגד הים שלו, שהיה תלוי לייבוש על כיסא, לבש אותו וקפץ לבריכה. במקום צינה נעימה, הוא חש כאב יוקד שפילח את הצד האחורי של ירכו. מייקל תלש מעליו את בגד הים וזינק החוצה. הוא הרגיש כאילו רגלו עולה באש.

מאחוריו פירפר במים יצור קטן, צהוב. הוא גרף אותו לקערת פלסטיק, ואנשי המלון החישו אותו למרפאה המקומית של הצלב האדום. הרופאים שם זיהו את התוקף בלי קושי: Centruroides sculpturatus, עקרב ממשפחת הבותוסיים, אחד המינים הארסיים ביותר בצפון אמריקה. לאחר הכאב העז של העקיצה מגיעה בדרך כלל תחושה של זרמים חשמליים המטלטלים את כל הגוף. לעתים העקיצה גורמת למוות.

למזלו של מייקל (שביקש לא להזדהות בשמו המלא), עקרב זה שכיח באזור, והיה קל להשיג נסיוב נגד הכשה. הוא קיבל זריקה ושוחרר כעבור כמה שעות. בתוך כ-30 שעות הכאב חלף.

מה שקרה בהמשך היה בלתי צפוי לחלוטין. לפני המפגש עם העקרב סבל מייקל במשך שמונה שנים מדלקת שדרה מקשחת, מחלה אוטואימונית כרונית, מעין דלקת מפרקים של עמוד השדרה. איש אינו יודע מה גורם לה. במקרים הקשים ביותר, חוליות השדרה נדבקות זו לזו. החולה סובל כאבים תמידיים ונאלץ ללכת כפוף לצמיתות. "הגב שלי כאב בכל בוקר, ובעת התפרצויות קשות במיוחד המצב היה כה נורא עד שאפילו לא יכולתי ללכת," אמר מייקל.

אבל ימים אחדים אחרי עקיצת העקרב נעלם הכאב, וכיום, כעבור שנתיים, נפטר מייקל כמעט לגמרי מהכאבים ומרוב התרופות שקיבל. מייקל, רופא בעצמו, נזהר שלא להבליט מדי את התפקיד שמילא ארס העקרב בהסתלקות המחלה. עם זאת, הוא אומר, "אם הכאב יחזור, אני אתן לעקרב ההוא לעקוץ אותי שוב."

ארס, אותו חומר הנוטף מהניבים ומהעוקצים של היצורים האורבים לנו בשבילי טיול או מתחבאים תחת אבנים, הוא הרוצח היעיל ביותר בטבע. הארס מותאם בדייקנות נמרצת לשיתוק מיידי של גוף חי. הנוזל המורכב הזה גדוש בחלבונים ובפפטידים רעילים (שרשרות קצרות של חומצות אמיניות הדומות לחלבונים). למולקולות המרכיבות אותו יש מטרות שונות והשפעות אחרות, אבל כולן יחד פועלות בתיאום להשגת תוצאה מרבית.

למרבה האירוניה, התכונות העושות את הארס קטלני הן העושות אותו לכה חשוב למדע הרפואה. רעלני ארס רבים מתבייתים על אותן מולקולות עצמן שהרופאים מבקשים להשתלט עליהן כדי לטפל במחלות. הארס פועל במהירות, והוא מדויק ביותר. הרכיבים הפעילים שלו - הפפטידים והחלבונים הפועלים כרעלנים וכאנזימים - מתבייתים על מולקולות מסוימות ומשתלבים בהן כמו מפתח במנעול. רוב התרופות פועלות בדרך דומה. הן משתלבות במנעולים המולקולריים כדי לסכל פגיעה בגוף. קשה מאוד למצוא את הרעלן הפוגע אך ורק במטרה המסוימת הרצויה, אבל כבר יש בנמצא תרופות מתקדמות למחלת לב ולסוכרת שנגזרו מארס. בתוך עשר שנים יהיו אולי סוגי טיפול חדשים למחלות אוטואימוניות, לסרטן ולכאבים.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פברואר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף