מלכת הנהרות

צ'רלי המילטון ג'יימס מצלם את לוטרות הנהר של בריטניה זה כמה עשורים. הוא התאהב בהן בשנים שמצבן היה בכי רע, ומאז הוא עוקב בכפייתיות אחר תהליך השיקום וההבראה שלהן. הוא מצביע על כמה סלעים מכוסי אצות על גבול החוף באיי שטלנד (Shetland), השוכנים בקצה הצפוני של האיים הבריטיים. תלולית בשר רך בולטת קצת מעל קו הגאות. הלוטרה ישנה. אורכה יותר ממטר, משקלה בין שישה לתשעה קילוגרמים, פרוותה שופעת ומבריקה והיא שוכבת בגומחה שלה, מוגנת מפני הרוח. בטנה וסנטרה החיוור מופנים כלפי מעלה, פרוותה הסתורה יוצרת קפלים, בהונות כפותיה הקדמיות פתוחות, הקרומים ניכרים ביניהן, ארבע רגליה באוויר. שערות שפמה הארוכות, שמשמשות לאיתור תנועה במים - מעין חיישני לחץ המגיבים לרטט שנוצר על ידי זנב דג שנע לפניה - שלוחות מחוטמה, רוחבן בכל צד כרוחב ראשה. ראשה כאשכול אנטנות, כל גופה הוא מנגנון שנועד לחפש, לתור ולחסל. אבל לא עכשיו. כאן היא כמו מלכה הנחה על מיטתה. הגוף המתרווח משדר עוצמה, תחושת שייכות של טורף-על, נינוחות טבעית ומתפנקת.

מין אחד בלבד של לוטרה מצוי באיים הבריטיים, לוטרת הנהר (Lutra lutra), אשר חשה בנוח גם בים וגם במים מתוקים. עם זאת, הלוטרות החיות בים חייבות להתרחץ לעתים תכופות בבריכות מים מתוקים כדי להבטיח שפרוותן תהיה נקייה ממלח ותשמור על הבידוד המחמם שלה. בעל החיים הזה מוכר לאדם כבר אלפי שנים. הלוטרות היו תושבות קבע בעמקי הנהרות שבהם השתקעו בני אדם, ולא אחת הן נלכדו, נרדפו על ידי כלבי ציד והיו מושא לשנאתם של דייגים. פני הלוטרה היו מבוקשות לקישוט נרתיקי פרווה מהודרים שהסקוטים נוהגים לחגור מעל החצאיות שלהם. אולם לא הציידים השמידו את הלוטרות, והלוטרות לא אכלו את כל הדגים. סוג של איזון בין האדם ללוטרה ולדגים נשמר במשך מאות שנים.

הסימנים הראשונים לאסון, בשנות החמישים של המאה הקודמת, לא הובנו באמת. בשנות הארבעים התפתחו בעיות הקשורות בשימוש בקוטלי חרקים, קוטלי פטריות, תרכובות כלור אורגניות שונות וקוטל חיות הבר הגדול, די-די-טי. חומרים כימיים אלה שימשו בתעשייה בעיבוד צמר ובדים, כדי להיפטר מחרקים ופטריות, לשמר זרעים ולהטביל כבשים שהיו נגועות בטפילי עור. תרכובות כלור ו-PCB (ביפנילים עתירי כלור), ששימשו חומר קירור בשנאים וחומר ייצוב בצבע ובמוצרים רבים אחרים, גרמו בין שנות החמישים לשבעים לזיהום רחב היקף בנהרות. חומרים עמידים אלה לא מתפרקים ונעלמים כשהם משתחררים לסביבה. הם מצטברים ככל שהם מתקדמים בשרשרת המזון: כמות זעירה נספגת על ידי חיידק, כמות גדולה יותר נספגת על ידי חסילון מיקרוסקופי, יותר מזה אצל דגים קטנים או צלופחים, עוד יותר בדגים הטורפים הראשיים, ויותר מכל בגופה של הלוטרה, טורפת-העל. שרשרת המזון, שאמורה להיות מערכת להעברת כל טוב, נהפכה למעלית רעל.

סקר ארצי שנערך בשלהי שנות השבעים מצא שרק בשישה אחוזים מתוך 2,940 אתרי נהר אנגליים יש עדויות כלשהן לנוכחותן. ברוב חלקי אנגליה לא היו לוטרות כלל. הנהרות גוועו, והלוטרות גוועו איתם. באיטיות מייסרת, בעוד האיסורים על שימוש בחומרים כימיים נכנסים לתוקף, החלה האוכלוסייה להבריא. בין שנת 1984 ל-1986 עלה שיעור גדות הנהר המאוכלסות בלוטרות באנגליה לעשרה אחוזים, ועד שנת 2009-2010 ל-59 אחוזים. אט-אט התפשטו הלוטרות מזרחה לכל רחבי הארץ, וכיום רק אזור לונדון וכמה ערים תעשייתיות צפוניות נותרו ללא לוטרות.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פברואר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף