השיבה אל העיירה שעל שפת הנהר

הקליטה מצוינת בטלפון הסלולרי בקרקעית נהר היאנגצה (Yangtze). חואנג דג'יאן הוא מהבודדים שיודעים זאת. חואנג מנהל את המוזיאון התת-ימי החדש באי-חה-ליאנג (Baiheliang), "רכס העגור הלבן", והיום הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל כאן, בעומק של 40 מטרים. המוזיאון הוא האתר המוזר ביותר בעיר פולינג (Fuling), והתיירים יורדים אליו בדרגנוע באורך 90 מטרים. צינור הפלדה שבו עובר הדרגנוע נראה כמו קשית שתייה עצומה הטבולה ביאנגצה הבוצי.   

"זה המוזיאון היקר ביותר במחוז שלושת הערוצים," אומר חואנג ועונה שוב לטלפון. בפעם האחרונה שפגשתי את חואנג היה כל האזור הזה קרקע יבשה, המוזיאון ששוויו 34 מיליוני דולרים לא היה קיים, וסכר שלושת הערוצים עדיין היה בתהליך הקמה במרחק 450 קילומטרים במורד הנהר. גרתי בפולינג משנת 1996 עד 1998, כשלימדתי במכללה מקומית כמתנדב של חיל השלום האמריקני. באותה תקופה מנתה אוכלוסיית העיר כ-200,000 תושבים, מספר נמוך במושגים סיניים.

בימים ההם הייתה מכללת המורים של פולינג מוסד של שלוש שנות לימוד, והדבר מיקם אותה בסמוך לתחתית ההשכלה הסינית הגבוהה. אולם הסטודנטים שלי היו אסירי תודה גם על ההזדמנות הזו. כמעט כולם הגיעו מבתים כפריים, ללא מסורת של השכלה; רבים היו בנים להורים שלא ידעו קרוא וכתוב. ובכל זאת הם התמחו באנגלית - צעד מדהים במדינה שהייתה סגורה לעולם החיצון במשך מרבית המאה ה-20. הם כתבו מאמרים על אלמוניות ועוני, אך הייתה בהם גם מידה רבה של תקווה. במאמרים הללו הובע רצון חזק להביא לשיפור העיירה על ידי חינוך והכשרה. באחד מהם נאמר, "יש אימרה עתיקה בסין: 'כלב אוהב בית אף על פי שהוא עני; בן אוהב את אמו אף על פי שהיא מכוערת'. זאת ההרגשה שלנו. כיום אנחנו עובדים קשה, ומחר נעשה מה שאנחנו יכולים למען ארצנו." 

  בסרטון: דמויות מפולינג מספרות את סיפוריהן

במהלך הביקור שלי, כ-15 סטודנטים חוזרים לפולינג לפגישת מחזור מאולתרת. הם מעדכנים אותי על חברי הכיתה, שבדומה לסינים כה רבים בני דורם, נדדו הרחק מביתם. אחדים גרים בעיירות חוף משגשגות, אחד מהם עוסק במסחר בהודו. אישה אחת הנחתה תוכנית רדיו פופולרית במשך שנים רבות. גבר אחר פוטר ממשרת הוראה, נדד לרמה הטיבטית, פתח חברת מוניות ונהיה למיליונר. אחד הסטודנטים יושב בכלא בגלל שחיתות. וויליאם ג'פרסון פוסטר, בחור מכפר עני שאימץ לעצמו שם אנגלי מרשים, מתפרנס מצוין מהוראת אנגלית לילדיהם של בעלי בתי חרושת אמידים במזרח. אמילי עובדת כיום בבית ספר יסודי בפולינג, והיא מספרת לי על בן דודה, שנשר מהתיכון וגר בעבר בבניין בקמפוס. באותם ימים הוא עבד כגנן, לאחר מכן הוא נכנס לענף הבנייה, אחר כך לקבלנות ואז לנדל"ן, וכיום נכסיו שווים יותר מ-16 מיליוני דולרים. 

הגישה החדשה שלהם מרשימה אותי אפילו יותר מהשינויים החומריים. המורים במכללה מספרים לי שהסטודנטים של היום, שרובם מגיעים מהמעמד הבינוני החדש, הם מתוחכמים יותר. ערב אחד, במהלך הרצאה שלי, שואל אותי סטודנט הנמצא בשנת הלימודים הראשונה שלו, "אתה חושב שסין תוכל אי פעם לעלות על ארצות הברית בדמוקרטיה ובחופש?" כשהייתי מורה, אף סטודנט לא העז לשאול דבר כזה בפומבי. התשובה שלי היא דיפלומטית אך כנה: "זה תלוי בך ובדור שלך."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף