הנהר שעשה היסטוריה

בקטע משמים של הכביש הבין-מדינתי 95, במדינת דלוור, יש גשר צנוע העובר מעל עמק צר. הנהגים החולפים בכביש ביעף בדרכם לניו יורק או לוושינגטון הבירה, בקושי מבחינים בקיומו של הערוץ שמתחתיו; הוא אינו אלא קמט בנוף, נצנוץ צמרות עצים שמבזיק ונעלם במראה האחורית. שום דבר בו אינו מרמז על העולם הקטן האצור בתוכו, ודאי שלא על העובדה שהוא צופן בחובו את אחד מנתיבי המים המהוללים של ארצות הברית.

נהר ברנדיוויין (Brandywine) אינו דומה לנהר המיסיסיפי, הקולורדו או ההדסון. לא נכתבו עליו יצירות ספרותיות, הוא לא חצב בדרכו קניונים, על גליו לא הפליגה שום ספינה מפורסמת. למעשה, במשך כמה מאות שנים היו הגיאוגרפים חלוקים בשאלה אם מדובר בנהר או רק בנחל. אורכו של הערוץ הראשי של הברנדיוויין הוא 32 קילומטרים בלבד, ובחלק גדול מהנהר ניתן להפליג רק בסירת קנו או בקיאק. הוא כה צר עד שאפשר להקפיץ אבן בין גדתו האחת לאחרת. ולמרות כל זאת הכל מסכימים כי במרוצת הדורות הותיר הפלג הקטן הזה את חותמו בהיסטוריה הרבה מעבר למידותיו הצנועות. הברנדיוויין היה הכוח שהניע מהפכות טכנולוגיות, דחף את כורי הזהב והלוחמים בקרב, נתן השראה לציירים מפורסמים. קרב על חייה של האומה הצעירה התחולל על גדותיו הבוציות.

היום העניין בברנדיוויין מתחדש בגלל רצועת השטח הצמודה אליו, אשר עשויה להיהפך לאתר הנצחה לאומי חדש: הנכס ה-400 במספר של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית והראשון בתחומי מדינת דלוור. אם יצלח המהלך, סוף-סוף תתוודע ארצות הברית כולה לנהר ברנדיוויין ולמסלול שחצב ערוצו בדפי ההיסטוריה האמריקנית.

בהאגלי (Hagley), לא הרחק משפך הנהר, שורה של בניינים ענקיים מאבן גרניט, שנראים כמו מבני קבורה, מזדקרת מתוך הזרם. בתוך מבני האבן האלה מונחות מכונות מחלידות בשורות ישרות, כמו ערימות סרקופגים מתקופת הברזל. מעט אחרי תחילת המאה ה-19 התיישבה בקירבת מקום משפחת דו פונט, אריסטוקרטים זוטרים מפריז שהיה בכוונתם להקים מפעל לייצור אבק שריפה. ב-1860 כבר הייתה חברת דופונט יצרנית אבק השריפה הגדולה במדינה, ועד מהרה נהפכה גם לגדולה בעולם.

אך לא אריסטוקרט צרפתי הוא שהניע את המהפכה התעשייתית על הברנדיוויין אלא דווקא בנו של סנדלר מדלוור ששמו אוליבר אוונס, אחד הממציאים הגדולים של ארצות הברית שלא זכה להכרה, ואבי האוטומציה בתעשייה. בשנות השמונים של המאה ה-18 פיתח אוונס מתקן חדש לטחינת קמח, שבעזרת מערכת מתוחכמת של גלגלים המונעים במים, גלגלי שיניים ויצולים כמעט ייתר לחלוטין את הצורך בבני אדם בתהליך עיבוד החיטה לקמח. טוחנים שביקרו במקום לא האמינו למראה עיניהם כשראו את הטחנה של אוונס טוחנת במרץ, ללא השגחה כלל, בעוד בעליה עובד בשלווה בשדה סמוך.

עד מהרה נבנו לכל אורך הברנדיוויין טחנות הקמח של אוונס, שעליהן רשם הממציא את הפטנט השלישי שאושר אי פעם בארצות הברית. העיקרון הפשוט שעל פיו פעלו הטחנות יושם לייצור נייר, טקסטיל ומוצרים נוספים. עמק ברנדיוויין היה לאוטומציה מה שיהיה עמק הסיליקון מאוחר יותר לתעשיית המעבדים. היום, 200 שנים לאחר מכן, אתר ההנצחה הלאומי המתוכנן במקום קורם עור וגידים מתוך המורשת שהותירו האוצרות האלה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף