החציר שבחצר האחורית

אי אפשר לעצור את החיוך כשפוסעים בתחילת הקיץ בעמקים העשבוניים של טרנסילבניה. הם מדיפים ריח מתקתק של כל טוב מהטבע, בעיקר משום שהעמקים הללו בהרי הקרפטים שבמרכז רומניה מכילים את אחד האוצרות הנפלאים של העולם המעובד: שדות חציר בעלי המגוון והעושר הבוטני הגדול ביותר באירופה.

אפשר למצוא בהם עד 50 מינים שונים של דגנים ופרחים שצומחים במטר רבוע אחד של אחו, ואף מספר גדול בהישג יד כשיושבים ביניהם. הנס הפרחוני הזה אינו מתוחזק בידי הטבע לבדו אלא בסיוע יד אדם. האחו נשאר עשיר בצמחייה רק אם הוא נקצר בכל קיץ. אם ייזנח הוא יתמלא שיחים בתוך שלוש עד חמש שנים. בכל מקרה, אזור טרנסילבניה של היום הוא עולם שנעשה יפה מעצם הסימביוזה בין האדם לטבע. במשך היום ריח האחו מתגבר בהדרגה. לאחר שהשמש שוקעת, ריח הדבש החריף של המירונית הדו-עלית והמירונית הסרגלנית מחלחל מהגבעות.

שרשרת רבת-עוצמה של קשרים טבעיים פועלת כאן. בקיץ העשב באחו מזין את הפרה או את שתי הפרות של המשפחה. אבל במשך שישה חודשים, מאמצע נובמבר עד אמצע מאי, מוכרחים להשאיר את הפרות בתוך האסם, והחציר הוא מזונן היחיד. רק החציר מאפשר להחזיק פרות, ורק חלב פרה מאפשר את הקיום כאן. האנשים בטרנסילבניה חיים ממזון שעובר מהאחו לצלחת. זאת הסיבה לכך שבעמקים האלה החציר הוא נושא מהותי וחשוב כל כך.

 
בסרטון: חיי היומיום עשירים במסורת באזוריה הכפריים של טרנסילבניה

כאשר רקה סימו, שגדלה בבודפשט, הונגריה, הגיעה לראשונה לגימס (Gyimes) היא השתוממה למראה האנשים ההולכים בשדות האחו בטור עורפי בלבד, "כאילו האדמה היא קדושה. נראה שהטרנסילבנים האלה חיים בעולם הסובב סביב קדוש אחד ושמו עשב." במובן מסוים חייהם של החקלאים הטרנסילבנים הללו אכן תלויים בחציר. ברחבי כל האזור, ממרמורש (Maramureş) בצפון, שבו דוברים רומנית, עד המחוזות האתניים ההונגריים במרכז המדינה והכפרים המיושבים בסקסונים דוברי גרמנית, העניינים מתנהלים באופן דומה לימי הביניים. מיליוני אנשים ברומניה עובדים בחוות שבהן העדרים הקטנים ביותר, התנובה הנמוכה ביותר, רמת תצרוכת עצמית גבוהה ורמת הכנסה מהנמוכות באירופה. שטחה של חווה ממוצעת הוא 32 דונמים. יותר מ-60 אחוזים מתפוקת החלב במדינה מגיעה מחקלאים בעלי שתי פרות או שלוש, ורובה אינו יוצא מהחווה שבה הופקה.

באמצע שנות התשעים החלה החקלאות הזעירה להידרדר. האיכרים הזדקנו, החקלאים הצעירים סברו שיוכלו להפיק יותר מגידולים חקלאיים או ממשרות עירוניות. את החלב היה ניתן לקנות בזול מיצרנים בקנה מידה תעשייתי במקומות אחרים. בשנים ההן האחו לא נחשב נכס יקר שעובר בירושה. החקלאי הזקן וילמוש סקץ', המתגורר בכפר צ'יקבורז'ובה (Csíkborzsova), מסביר כי במערב אירופה "הגישה הכללית הייתה להשאיר את הדברים הישנים מאחור." עבודה מחוץ לרומניה נראתה מפתה יותר מאשר הישארות בבית עם הבקר והחציר. תמורת שכר עבודה של חודשיים בבניין בנורווגיה או בשוודיה גבר יכול לקנות בית ואדמה בטרנסילבניה. כמו בקהילות טרנסילבניות אחרות, מספר בעלי החיים בצ'יקבורז'ובה צנח מ-3,000 ראשי בקר ו-5,000 כבשים ב-1990 ל-1,100 ראשי בקר ו-3,500 כבשים ב-2012. משמעה של עבודה חלופית היה פחות חיות משק. פחות חיות משק משמעו פחות צורך בחציר, ופחות צורך בחציר משמעו שדות אחו שלא נקצרו.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף