עורק החיים העתיק של סין

הדוברות השטות בתעלה הגדולה של סין אינן נושאות על חרטומן פסלים של בתולות ים או כל דמות אחרת. על צדן מוטבעים רק אותיות ומספרים, כמו סימני הזיהוי המוטבעים על פרות בברזל מלובן. מהגישה המעשית הזאת עלול להיווצר הרושם שהן חסרות חשיבות, אבל הדוברות המשייטות הלוך ושוב לאורכה של התעלה תורמות לאיחודה של סין זה 1,400 שנים. במרוצת הזמן הן נשאו על סיפונן דגנים, חיילים ורעיונות בין מרכזה הכלכלי של סין בדרום ובין הבירות הפוליטיות המתחלפות בצפון.

על הנייר התעלה הגדולה נמתחת לאורך 1,800 קילומטרים, בין בייג'ינג לכרך הדרומי חאנג-ג'ואו (Hangzhou). אבל קרוב לארבעה עשורים שחציה הצפוני - הקטע שבין בייג'ינג לג'ינינג (Jining) - יבש מדי ואי אפשר לשוט בו. העורק המסחרי העיקרי של נתיב המים כולל כעת 523 קילומטרים מג'ינינג לנהר יאנגצה (Yangtze).

מערכת התעלות המקורית, פרי יוזמתו ופועלו של הקיסר יאנג משושלת סוי, נתפשה על ידי היסטוריונים סינים כמבצע מטורף אך גאוני. הנהרות הראשיים של סין זורמים ממערב למזרח, ויאנג ביקש לעקוף את המגבלה הגיאוגרפית הזאת. הוא היה זקוק לנתיב להובלת אורז מחבל הארץ הפורה סביב היאנגצה לכיוון צפון-מערב כדי להזין את חצרו, וחשוב לא פחות - את צבאותיו, שהיו עסוקים בלחימה מתמדת נגד שבטים נוודים. לשם כך גייסו בכפייה פקידיו של הקיסר כמיליון פועלים, מרביתם איכרים, והעבידו אותם בחפירת המקטע הראשון של התעלה.

השפעתה של התעלה הייתה עצומה, מעל ומעבר לתפקידה המעשי בשינוע תבואות. היא הייתה סמל פוליטי חשוב וגם מטרה אסטרטגית לצבאות פולשים. במלחמת האופיום הראשונה, בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19, כשביקשו הבריטים להציב אחיזת חנק על סין, הם כבשו את ג'ן-ג'יאנג (Zhenjiang) השוכנת בהצטלבות התעלה עם היאנגצה, ועצרו את משלוחי התבואות וכספי המסים אל בייג'ינג. סין נכנעה בתוך כמה שבועות. התעלה הגדולה הייתה גם צינור תרבותי. להקות תיאטרון, שהשתמשו בתעלה בתור נתיב תעבורה, התפללו לשלום גדותיה ומזחיה ואילו משוררים התפעמו מעצם קיומה. ג'אנג ג'י, משורר מן המאה השמינית, מתאר מקדש על גדת התעלה אשר "צלצול פעמונו נישא אל סירתי בחצות הלילה."

אנשי התעלה, הידועים בכינוי "צ'ואנמין", משחזרים את אורח החיים הכפרי על גבי כלי השיט שלהם - דוברות ששוויין 100,000 דולרים. כמו איכרים בעונת הקציר, הצוותים הקטנים, המורכבים בדרך כלל מבני משפחה אחת, עובדים מעלות השחר עד רדת הערב. לעתים נדירות צ'ואנמין מפנקים את עצמם. חייהם מוכתבים על ידי שיקולים מעשיים הקובעים אם המשפחה תתעשר או תתרושש. הבנתי את העניין הזה לאשורו בסופו של היום הראשון שלי על דוברתו של ג'ו סהליי – "ג'ו הזקן", כפי שהוא מכונה בפי כל. שוחחתי עם ג'נג צ'נגפנג, בן כפרו של ג'ו הזקן. הסירות שלנו נקשרו זו לצד זו, ואני קפצתי, תרתי משמע, לבקר אצלו. האין זה מראה נפלא? שאלתי את ג'נג בעודנו סוקרים את סירתו של ג'ו הזקן, שנצבעה זה לא כבר ובהקה באור השקיעה. "לא, לא, לא, אתה לא מבין אותנו," הוא הזדעק, "אין כאן עניין של טוב או נפלא. בשבילנו, הצ'ואנמין, הסירות הן צורך קיומי ובלעדיהן לא נוכל לשרוד."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוגוסט 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף