חיים יקרים
חומרי הגלם היקרים המפעילים את המכשירים האלקטרוניים המתוחכמים שלנו גובים לעתים מחיר יקר כמו האלימות הממושכת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו
מאת: ג'פרי גטלמן | צילום: מרכוס בליזדייל
הילד-חייל הראשון מגיח מתוך הסבך, ידו האחת אוחזת רובה קלשניקוב, והאחרת מלאה בחופן עשבי מריחואנה טריים. הוא נראה בן 14 או 15, על פניו נסוך חיוך שובבי, שאולי מרמז על כך שבדיוק גנב משהו - מה שכנראה נכון. בתוך שניות מגיחים מתוך הצמחייה הירוקה המקיפה אותנו חברי הכנופייה שלו. כעשרה נערים חמושים ברובים רבי-עוצמה, הלבושים בבגדי הסוואה קרועים ובטי-שירטס מזוהמות, קופצים משולי הג'ונגל וחוסמים את דרך העפר האדומה שלפנינו. טנדר הטויוטה הקטן שלנו מוקף לפתע בצבא של נערים ונאלץ לעצור.
זה קורה בדרך לבאווי (Bavi), מכרה זהב שנתון לשליטת המורדים באזור פראי בקצה המזרחי של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. קונגו היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה, וגם אחת העשירות בעולם על הנייר, עם כמות עצומה של יהלומים, זהב, קובלט, נחושת, בדיל, טנטלום ועוד - משאבי טבע בשווי של ביליוני דולרים. אבל בגלל מלחמה שאין לה סוף, היא גם אחת המדינות העניות והפגועות ביותר בעולם.
הניגוד הזה לא מתיישב עם ההיגיון עד שמבינים שמכרות בשליטת מיליציות מורדים בקונגו המזרחית סיפקו חומרי גלם לחברות האלקטרוניקה והתכשיטים הגדולות בעולם, ובאופן זה מימנו אלימות ושחיתות מתמשכות. מתברר שהמחשב הנייד שלכם או המצלמה או מערכת משחקי הווידיאו או שרשרת הזהב, עשויים לשאת בתוכם חלקיק מהכאב של קונגו.
המכרה באזור באווי הוא דוגמה מושלמת למצב. הוא נשלט בידי מפקד צבאי כרסתן ששמו קוברה מטאטה, אף שהמילה "נשלט" היא אולי מילה חזקה מדי. אין כאן גבולות ברורים המבחינים בין האזור הנתון לריבונות הממשלה ובין השטח שבשליטת קוברה. כרגע לא מתחוללים כאן קרבות, ואין חיילים שרובצים בחפירות או שוחות ומכוונים את כלי נשקם זה נגד זה. במקום זאת יש רק דרגות השפעה לא ברורות, לעתים קרובות השפעה שולית בלבד. היא מתבטאת בכמה פקידי ממשל קונגולזים הנחים מתחת לעץ מנגו במקום אחד, ובמרחק של אולי שלושה קילומטרים במורד הדרך כמה מהילדים-חיילים של קוברה שמעשנים גראס, וביניהם אין דבר מלבד שממה גדולה וריקה, ירוקה ונוצצת.
"סיגארה! סיגארה!" צועקים הילדים-חיילים. הצלם מרכוס בליזדייל ואני דוחפים במהירות מבעד לחלון מלוא חופניים סיגריות ספורטסמן מקומיות, שנחטפות בידיים קטנות הנעות בקדחתנות. הסיגריות, וגם כמה אלפי פרנקים קונגולזיים מקומטים, ששווים פחות מחמישה דולרים, עושים את העבודה, ודרכנו נפתחת. אנחנו שבים לקפץ במורד דרך עפר מייסרת רצופת מהמורות, חולפים על פני עצי בננה וכפרים ובהם בתים עם גגות קש. במרחק מתנשאים הרים ענקיים שפסגותיהם כמו נוגעות בשמים.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »זה קורה בדרך לבאווי (Bavi), מכרה זהב שנתון לשליטת המורדים באזור פראי בקצה המזרחי של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. קונגו היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה, וגם אחת העשירות בעולם על הנייר, עם כמות עצומה של יהלומים, זהב, קובלט, נחושת, בדיל, טנטלום ועוד - משאבי טבע בשווי של ביליוני דולרים. אבל בגלל מלחמה שאין לה סוף, היא גם אחת המדינות העניות והפגועות ביותר בעולם.
הניגוד הזה לא מתיישב עם ההיגיון עד שמבינים שמכרות בשליטת מיליציות מורדים בקונגו המזרחית סיפקו חומרי גלם לחברות האלקטרוניקה והתכשיטים הגדולות בעולם, ובאופן זה מימנו אלימות ושחיתות מתמשכות. מתברר שהמחשב הנייד שלכם או המצלמה או מערכת משחקי הווידיאו או שרשרת הזהב, עשויים לשאת בתוכם חלקיק מהכאב של קונגו.
המכרה באזור באווי הוא דוגמה מושלמת למצב. הוא נשלט בידי מפקד צבאי כרסתן ששמו קוברה מטאטה, אף שהמילה "נשלט" היא אולי מילה חזקה מדי. אין כאן גבולות ברורים המבחינים בין האזור הנתון לריבונות הממשלה ובין השטח שבשליטת קוברה. כרגע לא מתחוללים כאן קרבות, ואין חיילים שרובצים בחפירות או שוחות ומכוונים את כלי נשקם זה נגד זה. במקום זאת יש רק דרגות השפעה לא ברורות, לעתים קרובות השפעה שולית בלבד. היא מתבטאת בכמה פקידי ממשל קונגולזים הנחים מתחת לעץ מנגו במקום אחד, ובמרחק של אולי שלושה קילומטרים במורד הדרך כמה מהילדים-חיילים של קוברה שמעשנים גראס, וביניהם אין דבר מלבד שממה גדולה וריקה, ירוקה ונוצצת.
"סיגארה! סיגארה!" צועקים הילדים-חיילים. הצלם מרכוס בליזדייל ואני דוחפים במהירות מבעד לחלון מלוא חופניים סיגריות ספורטסמן מקומיות, שנחטפות בידיים קטנות הנעות בקדחתנות. הסיגריות, וגם כמה אלפי פרנקים קונגולזיים מקומטים, ששווים פחות מחמישה דולרים, עושים את העבודה, ודרכנו נפתחת. אנחנו שבים לקפץ במורד דרך עפר מייסרת רצופת מהמורות, חולפים על פני עצי בננה וכפרים ובהם בתים עם גגות קש. במרחק מתנשאים הרים ענקיים שפסגותיהם כמו נוגעות בשמים.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות