כוחו של הצילום
צלמים משתמשים במצלמה ככלי למחקר וגילוי, כדרכון כניסה למקומות אסורים ונידחים וכאמצעי לשינוי. התמונות שלהם הן הוכחה כי הצילום אכן יכול לחולל תמורות - היום יותר מתמיד
מאת: רוברט דרייפר
כשלושה עשורים לפני היווסדו של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק ניבא הפילוסוף הדני סרן קירקגור גורל עגום לאמנות הצילום, שהפכה אז נחלת רבים. "בעזרת הדאגרוטיפ יוכל כל אחד להנציח את דיוקנו," ציין בחמיצות. "בעבר היו אלה רק הנכבדים. ועם זאת נעשָה הכל על מנת שכולנו ניראה בדיוק אותו הדבר, כך שנזדקק רק לדיוקן אחד."
חברת נשיונל ג'יאוגרפיק לא יצאה לבחון את התיאוריה של קירקגור, לפחות לא מיד. משימתה הייתה לחקור ולגלות, והעמודים האפורים של המגזין הרשמי שלה בראשית דרכו לא היו בדיוק תאווה לעיניים. חלפו שנים עד שחוקרים והרפתקנים שיצאו למשימות ברחבי תבל החלו להשתמש במצלמה ככלי ליצירת מה שהפך להיות מקור התהילה העיקרי של נשיונל ג'יאוגרפיק: סיפורים מצולמים שבכוחם לשנות תפישות עולם, ובמקרים מסוימים אף לשנות את מהלך החיים עצמם.
על ידי לכידתו והקפאתו של שבריר יקר ערך מן העולם, של זמן ומקום, תצלום בעל עוצמה מסוגל לנפץ את ראיית העולם שלנו, ולשנות אותה מן הקצה אל הקצה לתמיד. אחרי הכל, כפי שעוד כתב קירקגור, "האמת היא מלכודת: אינך יכול להשיגה בלי ליפול לתוכה."
כיום כבר נהפך הצילום לשטף צורמני כלל-עולמי של מראות קפואים. מיליוני תמונות מועלות בכל דקה לרשת ומופצות במדיה הדיגיטלית. כל אחד עשוי להיות מושא צילום בכל רגע נתון, והוא יודע זאת. לא רחוק היום שבו יתווספו רגעי חוסר המודעות לרשימת המינים הנכחדים.
על אותה קרקע לא מוצקה של שוויוניות יתר, של צפייה ותיעוד בלתי פוסקים, צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק ממשיכים לבלוט בשטח. מדוע? הסבר חלקי בלבד לכך מצוי בבחירות המקצועיות שלהם (איזו עדשה מתאימה לאיזו תאורה ולאיזה רגע). בחירות אלה עוזרות להגדיר את סגנונו האישי של כל צלם. אך התצלומים הטובים ביותר שלהם מזכירים לנו שבכוחו של הצילום לעשות הרבה יותר מאשר לתעד. בכוחו לשגר אותנו אל עולמות שלא ראינו מעודנו.
תמונות חדשותיות אינן הייעוד של צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק. התמונה המפורסמת ביותר של המגזין אינה עוסקת בדמויות או באירועים היסטוריים. זהו דווקא דיוקנה של שרבט גולה, נערה אפגנית שהייתה כבת 12 כשפגש אותה הצלם סטיב מק'קרי ב-1984 במחנה פליטים בפקיסטן. מה שסיפרו לעולם עיניה הירוקות, החודרות, מעל שער גיליון נשיונל ג'יאוגרפיק ביוני 1985 לא היו מסוגלים לעשות אלף דיפלומטים ופעילים הומניטריים. מבטה של הנערה האפגנית קדח בתת-מודע המשותף שלנו וזעזע את העולם המערבי שווה הנפש. היא הייתה מלכודת האמת, כהגדרת קירקגור. הכרנו בכך מיד וכבר לא יכולנו להישאר אדישים לגורלה ולגורל עמה.
מק'קרי צילם את הדיוקן האלמותי הזה הרבה לפני פריחת האינטרנט והמצאת הסמארטפון. האם כיום, בעולם שנדמה כי חושיו הוקהו על ידי שטף יומיומי של תמונות, עדיין יש בכוחן של העיניים האלה לחדור את כל הרעש ולומר לנו משהו חשוב על עצמנו ועל יופיו השברירי של העולם שאנו חיים בו? האמת לעולם תרתק אותנו.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »חברת נשיונל ג'יאוגרפיק לא יצאה לבחון את התיאוריה של קירקגור, לפחות לא מיד. משימתה הייתה לחקור ולגלות, והעמודים האפורים של המגזין הרשמי שלה בראשית דרכו לא היו בדיוק תאווה לעיניים. חלפו שנים עד שחוקרים והרפתקנים שיצאו למשימות ברחבי תבל החלו להשתמש במצלמה ככלי ליצירת מה שהפך להיות מקור התהילה העיקרי של נשיונל ג'יאוגרפיק: סיפורים מצולמים שבכוחם לשנות תפישות עולם, ובמקרים מסוימים אף לשנות את מהלך החיים עצמם.
על ידי לכידתו והקפאתו של שבריר יקר ערך מן העולם, של זמן ומקום, תצלום בעל עוצמה מסוגל לנפץ את ראיית העולם שלנו, ולשנות אותה מן הקצה אל הקצה לתמיד. אחרי הכל, כפי שעוד כתב קירקגור, "האמת היא מלכודת: אינך יכול להשיגה בלי ליפול לתוכה."
כיום כבר נהפך הצילום לשטף צורמני כלל-עולמי של מראות קפואים. מיליוני תמונות מועלות בכל דקה לרשת ומופצות במדיה הדיגיטלית. כל אחד עשוי להיות מושא צילום בכל רגע נתון, והוא יודע זאת. לא רחוק היום שבו יתווספו רגעי חוסר המודעות לרשימת המינים הנכחדים.
על אותה קרקע לא מוצקה של שוויוניות יתר, של צפייה ותיעוד בלתי פוסקים, צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק ממשיכים לבלוט בשטח. מדוע? הסבר חלקי בלבד לכך מצוי בבחירות המקצועיות שלהם (איזו עדשה מתאימה לאיזו תאורה ולאיזה רגע). בחירות אלה עוזרות להגדיר את סגנונו האישי של כל צלם. אך התצלומים הטובים ביותר שלהם מזכירים לנו שבכוחו של הצילום לעשות הרבה יותר מאשר לתעד. בכוחו לשגר אותנו אל עולמות שלא ראינו מעודנו.
תמונות חדשותיות אינן הייעוד של צלמי נשיונל ג'יאוגרפיק. התמונה המפורסמת ביותר של המגזין אינה עוסקת בדמויות או באירועים היסטוריים. זהו דווקא דיוקנה של שרבט גולה, נערה אפגנית שהייתה כבת 12 כשפגש אותה הצלם סטיב מק'קרי ב-1984 במחנה פליטים בפקיסטן. מה שסיפרו לעולם עיניה הירוקות, החודרות, מעל שער גיליון נשיונל ג'יאוגרפיק ביוני 1985 לא היו מסוגלים לעשות אלף דיפלומטים ופעילים הומניטריים. מבטה של הנערה האפגנית קדח בתת-מודע המשותף שלנו וזעזע את העולם המערבי שווה הנפש. היא הייתה מלכודת האמת, כהגדרת קירקגור. הכרנו בכך מיד וכבר לא יכולנו להישאר אדישים לגורלה ולגורל עמה.
מק'קרי צילם את הדיוקן האלמותי הזה הרבה לפני פריחת האינטרנט והמצאת הסמארטפון. האם כיום, בעולם שנדמה כי חושיו הוקהו על ידי שטף יומיומי של תמונות, עדיין יש בכוחן של העיניים האלה לחדור את כל הרעש ולומר לנו משהו חשוב על עצמנו ועל יופיו השברירי של העולם שאנו חיים בו? האמת לעולם תרתק אותנו.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות