הפשרה מואצת

קרחונים הם חיות פרא. בימים שלפני המהפכה התעשייתית פחדנו מהם כמו מזאבים טורפים - אלא שקרחונים כילו כפרים שלמים. בסוף המאה ה-19 הם הפכו אטרקציות תיירותיות; בשוויץ יכלו תיירים נועזים להיכנס אל תוך בטנו של קרחון הרון (Rhône) דרך מנהרה שנחצבה מדי קיץ לצד מלון בלוודר (Belvedere) הסמוך. עד לאותה עת כבר התחלנו ליצור עולם שייתכן כי בעתיד לא יהיה בו מקום לקרחונים. אך בינתיים הם עדיין חיות פרא.

הם נושמים. השלג נערם ונהפך לקרח במרומי הקרחון; הוא מפשיר בסמוך לקצה חרטומו. "הקרחון שואף פנימה בחורף ונושף החוצה בקיץ," מסביר מתיאס האס, חוקר קרחונים צעיר באוניברסיטת פריבורג.

הם נעים. כאשר עומס הקרח נעשה כבד דיו, הקרח עצמו מתחיל לנוע. "אם הוא לא זז, הוא סתם קרח עומד - זה לא קרחון," אומר האקולוג דן פאגרה, ומצביע על טלאי לבן מצומק בפארק הלאומי גליישר (Park Glacier National) במונטנה.

הם שולטים (שלטו). לפני 20,000 שנים הייתה שוויץ ים של קרח. רק האלפים הגבוהים בלטו כאיים מוכי רוח. שרידי עידן הקרח הזה הפשירו קמעה במאה ה-19, עת הגיעה לסיומה תקופה של כמה מאות שנים המכונה "עידן הקרח הקטן".

הם נאבקים. בעוד כדור הארץ מתחמם, קרחונים שואפים להגיע לאיזון - למצב של רום ומסה, שבהם כמות השלג ההולכת ומצטברת בחלקם העליון שווה לכמות הקרח המפשיר בתחתיתם. "הקרחון נאבק להסתגל, אבל זה לא קל כל כך," אומר האס. הוא מנבא כי עד שנת 2100 ייעלמו 80 עד 90 אחוזים מהקרחונים הנותרים בעולם.

"אנחנו יודעים שהאקלים משתנה, אך קשה לנו לתפוש את העובדה הזאת ולהפנים אותה," אומר הצלם ג'יימס בלוג. "ארגון סקר הקרח הגדול (Extreme Ice Survey) עורך סדרת צילומים הממחישה את השינויים הללו: בזכות כמיליון תצלומים שנעשו במרווחי זמן יש בידינו כעת הוכחה כואבת, שאין עליה עוררין, שקרחונים קדמוניים הולכים ונעלמים."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף