בני קאיאפו יוצאים לקרב

המטוס פילס את דרכו מבעד לעשן המיתמר משרפות יער שהתחוללו באזור עיירת הגבול הברזילאית טוקומה (Tucumã). לאחר חצי שעת טיסה לכיוון דרום ומערב במהירות של מאה קשר, חצינו את נתיבו המתפתל של הנהר ריו ברנקו (Rio Branco) הבוצי בדרום-מזרח אגן האמזונס. לפתע לא היו עוד שרפות, לא כבישים, לא יערות שנכרתו לטובת שדות מרעה מנוקדים עדרי בקר לבנים – לא היה דבר מלבד יער עבות עוטה ערפילים. תחתינו נפרשה ארץ הקאיאפו (Kayapo). חמש הנחלות בשמורה גובלות זו בזו ויוצרות במשותף אזור ירוק רציף שגודלו בערך פי חמישה משטח מדינת ישראל. זהו אחד השטחים הגדולים בעולם של יער גשם טרופי מוגן והוא מנוהל על ידי 9,000 אינדיאנים ילידיים בני השבט, החיים ב-44 כפרים המחוברים ביניהם ברשת של נהרות ושבילים נסתרים. מרבית תושבי היער אינם יודעים קרוא וכתוב והם עדיין מקיימים את עצמם מליקוט, ציד וחקלאות בסיסית.

שמנו פעמינו אל אחד מכפרי הקאיאפו הנידחים ביותר - קנדג'ם (Kendjam, הסלע הניצב), הקרוי על שם הר שגווניו אפורים, המתקמר לעינינו ומתנשא לגובה 245 מטרים מעל הצמרות הירוקות, כמו גבנון של לוויתן הפורץ מתוך המים. מעט מעבר להר זורמות צמותיו הזוהרות של נהר אירירי (Iriri), הפלג הגדול ביותר של הנהר שינגו (Xingu), אחד מיובליו העיקריים של האמזונס. המטוס ביצע פנייה פתאומית ונחת במסלול עפר שבורא במעבה היער, בין ההר לנהר. על הקרקע הוא המשיך בנסיעה בחולפו על פני גינות ירק קטנות ובקתות בעלות גגות קש הבנויות במעגל סביב כיכר חולית.

במבט ראשון נראה קנדג'ם סוג של גן עדן, ואולי הוא באמת כזה. אך תולדות הקאיאפו רחוקות מאידיליה פסטורלית. רדיפות ומגיפות שפגעו אנושות כמעט בכל שבט ילידי בצפון אמריקה ובדרומה לא פסחו גם על השבט. אך הקאיאפו מעולם לא נשברו. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, בהנהגת דור של צ'יפים שהיו לאגדה, הם התאוששו. מנהיגים כמו רופני ומיקארון-טי רתמו את תרבות הלוחמים של השבט למען השגת מטרות פוליטיות. הם אירגנו מחאות שהוצאו לפועל כמו מבצעים צבאיים, הפעילו לחץ, וכפי שסיפרה ברברה זימרמן, העובדת עם הקאיאפו יותר מ-20 שנים, הם אפילו הרגו אנשים שהסיגו את גבול אדמתם.

כיום השבט צומח במהירות. הקאיאפו הוכיחו את יכולתם לאמץ במהירות טכנולוגיות ומנהגים של החברה החומרנית השוכנת לגבולותיהם - מרובי ציד וסירות אלומיניום ממונעות ועד דפי פייסבוק - בלי לסכן את מהותה וצביונה של תרבותם. בעידודו של טרנס טרנר, אנתרופולוג נודע ומומחה לתרבות הקאיאפו, הם החלו להשתמש במצלמות וידיאו כדי להסריט את הטקסים והריקודים של השבט ולתעד מגעים עם נציגי הממשל.

אתגרים רבים עמדו בפני השבט בעבר וניצבים בפניו כיום, אך בעיקר למדו הקאיאפו להתארגן ולשים בצד את יחסיהם המתוחים לעתים, כדי לטפח אחדות בתוכם. עקב זאת הם ככל הנראה השבט העשיר והחזק ביותר בקרב כ-240 השבטים הילידיים שנותרו בברזיל. הטקסים שלהם, מערכות הקשרים המשפחתיים והשבטיים, שפתם הקרויה גה (Gê), היכרותם עם היער וזיקתם העמוקה לטבע, כל אלה נותרו ללא פגע, בד בבד עם הדבר החשוב אולי מכל – יש להם את אדמתם. "הקאיאפו נכנסים למאה ה-21 לא כעם מנוצח. הם לא מפחיתים בערך עצמם," אומרת זימרמן. "הם לא איבדו את זהותם."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף