רחוקים מהבית
מהגרי עבודה הם תופעה בינלאומית. הם חלק מענף יצוא רווחי ביותר של מדינות מתפתחות ומקור הכנסה חיוני למשפחותיהם. אך התועלת הכלכלית גובה מחיר רגשי כבד, בשל ההיעדרות הארוכה ואובדן הקרבה עם יקיריהם, ובמיוחד עם ילדיהם שנותרו מאחור
מאת: סינתיה גורני | צילום: ג'ונאס בנדיקסן
שעת צהריים באיחוד האמירויות הערביות היא שעה ארבע אחר הצהריים בפיליפינים. זוהי השעה שבה שני ילדיה הגדולים של תרזה קרוז אמורים לחזור מבית הספר אל הדירה של דודתם המגדלת אותם. תרזה גרה בדובאי, העיר המאוכלסת ביותר באיחוד האמירויות הערביות, מרחק 6,900 קילומטרים מהפיליפינים. היא בת 39 ועובדת כמוכרת בחנות בגדים באחד האגפים של קניון רב-קומות מפואר. בעבודתה היא נדרשת לסדר בגדים, להקיש סכומים בקופה הרושמת, לרשום את ההכנסות ולחייך לעבר כל לקוח שנכנס לחנות. היא עומדת על רגליה במשך שישה ימים בשבוע וחופשייה רק בימי שישי.
לפיכך, יום שישי בצהריים הוא הזמן שאותו תרזה מקדישה לבתה, בת 11, ולבנה, בן 8. ומשום שהיא עובדת זרה – אחת מתוך מיליוני מהגרי עבודה שהרחיקו מביתם אלפי קילומטרים כדי לעבוד במשרות שמאפשרות להם לשלוח כסף למשפחותיהם – היא רואה אותם באמצעים המודרניים שבהם מקיימים מהגרי עבודה את הקשר עם משפחותיהם: היא מקרבת שרפרף פלסטיק נמוך לשולחן פשוט שעליו עומד מחשב בחדר השינה. היא מתחברת לפייסבוק, מפעילה את שיחת הווידיאו וממתינה.
בפעם הראשונה שהמתנתי איתה לבשה תרזה את הפיג'מה שלה ונעלה נעלי בית פלומתיות בצהרי היום, בחדר השינה שלה ושל בעלה, לואיס, אף הוא עובד זר מהפיליפינים. את החדר חולקים איתם שני ילדיהם הצעירים יותר, תינוק וילד בן שלוש, ושמרטפית זו או אחרת ששומרת עליהם בעת שבני הזוג נמצאים בעבודה. (השמות המופיעים כאן בדויים כדי להגן על המשפחה מהשלכות אפשריות). בחודש הזה שימשה כשמרטפית פיליפינית צעירה שנטשה את משרתה כמשרתת אצל משפחה באיחוד האמירויות הערביות לאחר שסבלה מיחס גרוע. היא ישנה על דרגש מתכת התחוב בין המזרן של משפחת קרוז לדלת. התינוק, שבדיוק הצמיח שיניים, היה עצבני, ותרזה הצמידה אותו אליה כדי להרגיעו בעוד עיניה קבועות במחשב.
אחרי כמה דקות של המתנה הופיעו על המסך פנים. אבל זאת הייתה אחותה, הדודה של ילדיה. הילדים עדיין לא חזרו הביתה, מסרה. היא לא ידעה היכן הם. "תתקשרי אחרי ארוחת הערב," אמרה בשפת טגלוג וסגרה.
כתפיה של תרזה נשמטו. היא עברה לדף הפייסבוק של בתה והופתעה לראות את הסטטוס "במערכת יחסים." היא בהתה במסך. "אולי היא לא מתכוונת לזה," אמרה. ג'סטין ביבר היה ברשימת הלייקים של בתה וגם סדרת הטלוויזיה גְלי. דף הפייסבוק שלה היה מלא בחברים שהיה להם דבר אחד משותף: מישהו במשפחתם החליט שהדרך היחידה להשיג את הדברים שהורה אחראי אמור לדאוג להם – לשלם בעבור ספרי בית הספר, לוודא שלסבים יש די אוכל, להכין את הילדים לאוניברסיטה בבוא היום – היא להשאיר את המשפחה מאחור ולמצוא עבודה הרחק מאוד מהבית.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »לפיכך, יום שישי בצהריים הוא הזמן שאותו תרזה מקדישה לבתה, בת 11, ולבנה, בן 8. ומשום שהיא עובדת זרה – אחת מתוך מיליוני מהגרי עבודה שהרחיקו מביתם אלפי קילומטרים כדי לעבוד במשרות שמאפשרות להם לשלוח כסף למשפחותיהם – היא רואה אותם באמצעים המודרניים שבהם מקיימים מהגרי עבודה את הקשר עם משפחותיהם: היא מקרבת שרפרף פלסטיק נמוך לשולחן פשוט שעליו עומד מחשב בחדר השינה. היא מתחברת לפייסבוק, מפעילה את שיחת הווידיאו וממתינה.
בפעם הראשונה שהמתנתי איתה לבשה תרזה את הפיג'מה שלה ונעלה נעלי בית פלומתיות בצהרי היום, בחדר השינה שלה ושל בעלה, לואיס, אף הוא עובד זר מהפיליפינים. את החדר חולקים איתם שני ילדיהם הצעירים יותר, תינוק וילד בן שלוש, ושמרטפית זו או אחרת ששומרת עליהם בעת שבני הזוג נמצאים בעבודה. (השמות המופיעים כאן בדויים כדי להגן על המשפחה מהשלכות אפשריות). בחודש הזה שימשה כשמרטפית פיליפינית צעירה שנטשה את משרתה כמשרתת אצל משפחה באיחוד האמירויות הערביות לאחר שסבלה מיחס גרוע. היא ישנה על דרגש מתכת התחוב בין המזרן של משפחת קרוז לדלת. התינוק, שבדיוק הצמיח שיניים, היה עצבני, ותרזה הצמידה אותו אליה כדי להרגיעו בעוד עיניה קבועות במחשב.
אחרי כמה דקות של המתנה הופיעו על המסך פנים. אבל זאת הייתה אחותה, הדודה של ילדיה. הילדים עדיין לא חזרו הביתה, מסרה. היא לא ידעה היכן הם. "תתקשרי אחרי ארוחת הערב," אמרה בשפת טגלוג וסגרה.
כתפיה של תרזה נשמטו. היא עברה לדף הפייסבוק של בתה והופתעה לראות את הסטטוס "במערכת יחסים." היא בהתה במסך. "אולי היא לא מתכוונת לזה," אמרה. ג'סטין ביבר היה ברשימת הלייקים של בתה וגם סדרת הטלוויזיה גְלי. דף הפייסבוק שלה היה מלא בחברים שהיה להם דבר אחד משותף: מישהו במשפחתם החליט שהדרך היחידה להשיג את הדברים שהורה אחראי אמור לדאוג להם – לשלם בעבור ספרי בית הספר, לוודא שלסבים יש די אוכל, להכין את הילדים לאוניברסיטה בבוא היום – היא להשאיר את המשפחה מאחור ולמצוא עבודה הרחק מאוד מהבית.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות