|
|
אריאל ינאי שני
מתוך "אור שחור" בגלריה נוגה היקרה, יפו, אוצרת: מורן שוב |  | | תחשבו על השואה כמו על בית.
ועל מבט, מן הבית החוצה.
למבט יש גבולות. בין גבולות המבט נמצא כל מה שאתה רואה, ומעבר להם התבוננות חדשה.
האם היא אפשרית? (מבט שהוא כמו צליל).
לא הכל ידוע ומוכר. מעט ידוע. ולפעמים המוכר נראה זר, והזר נראה מוכר.
אם אתה רוצה לחשב מה המרחק ממך עד לאופק, אתה צריך לחשב כך:
ארבעה שלישים כפול השורש של גובה העיניים שלך מהקרקע בפיט (feet), ייתן לך את המרחק שלך מהאופק במיילים ימיים (ושם מה?).
אני עומד על גשר שמעל הירקון. נוף צבעוני, בהיר, חד כמעט יותר מן המציאות.
האם המבט שלי על הירקון יכול לחבר קצוות, אנשים ומקומות שונים לחלוטין, ובזמנים שונים?
המבט נלקח ממך ומסתכל עליך מבחוץ. (מישהו נמצא בבית שלך ומסתכל בך עומד בחוץ, אתה מביט בחלון).
האם מבט כזה מאפשר את מה שהוא מבטיח?
(לך לטרבלינקה, אפילו לאושוויץ, מה תראה?) .
אני מביט עכשיו על נוף מגורען, אטום, שחור. נוף אופייני של יערות בפולין. נוף של עצי ליבנה ושיחים.
עצי ליבנה שחורים.
המבט צר וארוך, אולי מבט אחרון של מי שהיה שם וראה, מוגבל באופק ובכל שאר צדדיו. מוגבל בצורה פיזית. למישהו זה היה לבית.
האור הבהיר ביותר הוא שחור.
|
|
|
|
|
|
 |
|
