 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| כשמורה הזן ריאון ראה את פרחי האפרסק והבין ומורה הזן קיוגן שמע את צליל הרעף מכה בעץ הבמבוק והבין - היו אלה רגעים קטנים של מאה אחוז נוכחות. פרק נוסף בסדרת הזן של דוד מיכאלי |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:45 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורץ לעצמי
פני פורצים בחיוך
בתוך המראה
בפרקים הקודמים שרטטנו מעט את גבולות ארץ השינה של הדפוסים והתבניות. מה הוא, אם כן, הדרכון אל מה שמעבר? לשם כך נשוב אל מושג ה''ער'' ומושג תשומת הלב, שהזכרנו בפרקים הקודמים.
תכונת ה"ער" הינה פרטית. אין אפשרות להעיר מישהו. זהו דבר פנימי. אישי. נכון, לאור פעולתו של המורה מישהו יכול להתעורר, אך לא לאור כוונת המורה. מדובר על הפעולה כפעולה ולא על מטרתה או תוצאתה. מסופר על מורה הזן ריאון שראה את פרחי האפרסק והבין. מורה הזן קיוגן שמע את צליל הרעף מכה בעץ הבמבוק והבין. רגעים קטנים של מאה אחוז נוכחות. הבעיה אצלנו במערב היא שאנחנו נוטים לערב את מושג המואר עם מושג המשיח וזה לא זה.
תשמעו סיפור: יש לי חבר טוב שקוראים לו גדי ישי והיום הוא דוקטור לפילוסופיה סינית. אביו נמשך גם הוא לזן ואף אירח בביתו נזיר זן שהיום הוא ראש מנזר זן חשוב ביפן. חברי היה אז בן אחת עשרה כאשר פגש את הנזיר. הוא היה ילד שהיה משוגע על הים. הנזיר הסביר לו מהו זן: אתה יושב על שפת הים ביום חם מאוד ואתה מזיע ויש לך ביד גלידה קרה. אתה מניח את הגלידה
על הראש ומרגיש את הטפטוף הקר. הטיפות הקרות על גופך החם זה זן. על פי מה שאני מכיר אותו היום - הוא הבין.
''... אז גבול הצורה החי יתבטא כאיכות מדהימה...'', כתב וו יו-הסיאנג (כתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן, רוח הדברים, שיר 2 פסוק 5). מאה אחוזים של כאן ועכשיו. כאשר נחה על חברי הרוח ובעת רצון הוא מספר את הסיפור על הנזיר והגלידה לסטודנטים שלו, מסתבר - כמה מוזר, שבחורף מבינים את הסיפור פחות ובקיץ מבינים אותו יותר.
יש סיפור שמופיע בספר של יעקב רז על מורה זן שחי לפני המון זמן ובכל פעם ששאלו אותו משהו הוא הרים אצבע. כולם קיבלו את התשובה כדבר חוכמה ואכן הוא הצליח, אפילו בסיפור, להעביר מסר ברור של חוּמרה ועוצמה ושיקוף של השואל. לאותו נזיר היה שוליה קצת טיפש. יום אחד כששאל אותו המורה משהו הרים מולו השוליה אצבע. החצוף. המורה קיצץ לו מיד את האצבע בחרב. בימים ההם היו השוליות נתונים למרות מוחלטת עד מוות של המאסטרים שלהם כמו בגילדות ימי הביניים של אירופה. השוליה ברח מדמם ומיילל בכאב כאשר קרא לו המורה. כשהסתובב אליו זקף מולו המורה אצבע. השוליה הבין. לפחות ככה מסופר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לצאת מהבאר
|
|
|
 |
|
|
|
אלדוס הקסלי קרא לזה לצאת מהבקבוק או הצנצנת. במסורת הזן קוראים לזה ''לצאת מהבאר''. בפרק הקודם דיברתי על מושג ה"הכרח'', מסכות, תבניות והתניות שנופלות בשעת חירום ולחץ ומפנות מקום או מרחב למימד אחר של קשר. ללא מילים. תקראו לזה רגשי, אנרגטי, זה לא משנה. זה פנימי ומוחלט כמוות, חסר שיפוט, מהמם בעוצמתו ומותיר חותם מעצב. זוהי צומת דרכים. במקרה זה החרב החותכת פתחה את החלון. במקרה אחר זהו צליל הרעף הנופל או השלמתו השקטה של הפרח הנושר. שוב, מצב של מאה אחוז חיים של כאן ועכשיו.
כשאני מספר את הסיפור הזה אבל עדיין לא מבינים אותו, תמיד אפשר להוסיף את הסיפור על הקאובוי שלקח את כלתו הטרייה על הסוס אל השקיעה. בזמן הדהירה מעד הסוס. פעם ראשונה! אמר הקאובוי הקשוח. לאחר זמן מה מעד הסוס שוב. פעם שנייה! הזהיר הקאובוי. הסוס כמובן מעד שוב. פעם שלישית! אמר הקאובוי המסוקס, שלף את האקדח הגדול שלו וירה בסוס. מה אתה עושה? צרחה אשתו. פעם ראשונה! אמר הקאובוי.
הנה לכם גרסה ברוטאלית ושוביניסטית, אני מקווה שאנדריאה דבורקין תסלח לי, של האצבע מהסיפור הקודם כשהיא נתמכת באקדח מעשן. כל אחד יכול להבין כי זוהי נוכחות ומסר מסוג כלשהו, והבנה זו משמעה ערות ושינוי היחסים בינך לסביבתך כולל ההחלטות האישיות המתחייבות מכך. אם כי, כאן, אני חושד, לא התכוונה הבדיחה לשום הארה חומלת, להבדיל מהמאסטר בסיפור הקודם שבצורה מוזרה דווקא כן מקנה לי תחושה של אכפתיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשאיש חכם זוכה בהארה הוא הופך לפשוט
|
|
|
|
|
|
|
המחוות יכולות להיות זהות אבל תלוי מי הוא המבצע את המחווה. על כך מסופר סיפור על שני נזירים שענו תשובה זהה על אותו קואן. קואן הוא קושיה תפיסתית הנהוגה בלימודי הזן וארחיב עליה בפרק הבא. בכל אופן אחד נתקבל והשני נדחה. כשנדרש ראש המנזר לעניין ענה בפשטות: אחד יודע ואחד לא.
נאמר כי כאשר איש פשוט זוכה להארה הוא הופך לחכם. כשאיש חכם זוכה בהארה הוא הופך לפשוט. יש סיפור על יפני אחד שלקח לו עשר שנים עד שנפל לו האסימון. הוא עזב את המנזר ועבר לעיר הגדולה. שם עבר לגור בבית זונות משום שהיה דלפון, אז גילה את חדוות המין ורווה רוב נחת. הוא נחשב למורה זן מעולה. הוא קיבל את החיים במלואם, ואהב את מה שהוא עשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שנה את כיוון ההתבוננות
|
|
|
|
|
|
|
לאור התפרקות או הסטת זרם המציאות הרגילה מישהו יכול להתעורר. אבל פעולה המכוונת אל מישהו במטרה להעירו עושה דבר אחר. היא יוצרת חסיד או מתנגד. לפיכך, עם כל הכוונות הטובות אין מה להשקיע בהערה. אם כי אני חייב להעיר (הה!) שבמדרש אומרים כי לכל נברא, אפילו לעלה עשב, יש מלאך שמכה אותו ואומר לו גדל!
כל אדם ער כלפי דברים מסוימים וישן כלפי דברים אחרים. כולנו ערים למשל כלפי פעולת ההשתנה ונוכחים בה באופן מלא. חלקנו ער כלפי כסף, חלקנו כלפי מגע גופני, חלקנו כלפי כוח שליטה ועוצמה, חלקנו כלפי רחמים עצמיים, חלקנו כלפי יופי. כל אחד המכיר את העֵרוּת בשדה המועדף שלו מתלונן מרה על האחרים הישנים. הוא מנסה לפקוח את עיניהם אל השדה שלו. חבל על הזמן. מי שירצה יהיה ער גם ללא הדחיפה.
ערות כלפי שדה ספציפי, או כלפי כל העולם, היא חלקה מולדת וחלקה נרכשת. ערות היא תכונה מתפתחת הנובעת מהעובדה הפשוטה של כמה זמן פעולה פרטי חווית עד שהווייתך המקורית מתחילה לנבוע. במונחים אחרים ניתן לומר כי זהו הרגע שבו משתחררים מדיכוי תבניתי. לכן יושבים לבד בהתבוננות.
מה שמוגדר כ"ביטול אגו" פילוסופי או תיאולוגי הוא למעשה הנחיה שמטרתה ביטול או שיתוק הדפוס השליט ושבזאת מאפשר לדבר חדש או אחר או מכוסה לבוא לידי ביטוי או להתחזק. כאשר אומרים היפטר מהאגו, אנחנו מיד מחפשים מין תוספתן או רגל שלישית שאפשר לחתוך אותה ולזרוק. אבל זהו דבר בלתי אפשרי כמובן, אפילו אם היה כזה איבר. המשמעות האמיתית היא שנה את כיוון ההתבוננות. והוא אכן ניתן לשינוי.
כאשר אני מתבונן אל תוך עצמי כל הזמן, אני רואה את עצמי ולא שום דבר אחר. באופן זה כל תופעה ומציאות שיתקיימו בנוכחותי, יקבלו את גוון וצורת העצמי שלי על פי השלכותיי. אני במלכודת חסרת מוצא, כיון שהפלט והקלט שלי מובנה ונוצר על בסיס ההתבוננות שלי, המופנית אל עצמי ומייצרת כל הזמן את יחסיי אל העולם.
אבל כאשר אני מפנה את ההתבוננות שלי החוצה אל העולם, העצמי שלי הופך יחסי לדברים אחרים. כלומר הוא מפסיק להיות מוחלט, וכמובן באופן יחסי הוא קטן. יתרה מזאת, אם מספיק מעניין שם בחוץ, כמו שכולנו יודעים, אנו ממש נעלמים כיוון שההתבוננות שלנו מרותקת כולה להרפתקה או לְמה שלא יהיה.
זוהי תחושה של שמחה, ואם הייתי משועבד להתבוננות פנימה היתה זו גם הקלה גדולה מאוד. משמעות המלה אמָן היא "אני מקבל עלי את חוסר ההבנה מתוך תחושת ההרפתקה של השימוש בדרך עצמה". אולי זהו הקשר למילה אמֵן בסוף התפילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק תורה יש לי, גם תורה אין לו
|
|
|
|
|
|
|
התחושה וביטויה כמחשבה או רעיון אינם גחמה פרטית אלא ביטוי חיצוני של תופעה או סביבה שאנו מעניקים לה גוון של אישיותנו. למעשה אני מופעל. כאשר אני מצליח לפעול וליצור ללא הענקת גוון אפשר ליצור קשר באמצעות כלי זה. ניתן לעשות זאת באמצעות תשומת הלב. אלה דברים פשוטים ומסובכים בו זמנית וצריך לתרגל אותם ולשנן אותם הרבה מאוד. ניתן לתרגל אותם על פי מסורות המזרח בלימודי אמנויות קרב, קליגרפיה וכו'. תשומת הלב כמכשיר פעיל באופן עקבי ורציף בכל תנאי ולא רק בתנאי חירום (זוהי משמעות הער), מאפשרת הן להתוות נתיבים חדשים וקישורים אחרים, והן לקיים פעולה כאשר ההתבוננות שלי אינה כפותה.
הקישורים הם היכולת לנוע בין מישורי התפיסה ושדות התפיסה השונים והבנת יחסיותם. ניתן למצוא את זה בהומור, באסוציאציה, בהיקש, בתובנה הפתאומית, בחלום, במטאפורה, במגע. כל אלו הם דרכונים, שערים ופתחי מילוט בתוך מסגרות הדפוס השולט ואלו הם כלי העבודה של הליצנים הגדולים, הקוסמים, הגאונים ורבי האמנים בכל תרבות וכמובן גם בעולם הזן.
הזכרתי כאן את המילים לפעול ופעולה. אלו מושגי מפתח בעולם הזן משום שבעולם זה אין אמירה שהיא מנותקת מהמתווך של עולם החומר אלא משתמשת בו ברצון, בקבלה ובהכרה מלאה כדבר שהוא לכשעצמו וכמרכבה אל השלמות. אין דיבור ללא עשייה. ושלומי עממי מירושלים ציטט לי פעם את המשפט: ''כל האומר: רק תורה יש לי, גם תורה אין לו''. ואם תרצו: ''אם אין לחם אין תורה''.
ישעיהו לייבוביץ כותב על עשיית המצוות על פי תפיסת הרמב''ם: ''במובן האֶמוני העמוק ביותר יש למצוות משמעות מיסטית שאליה ראוי כל אדם לחתור בתהליך הַכְוונה תודעתי להשגת השלמות הנפשית העליונה''.
העשייה היא הקובעת: בישול, גינון, זוגיות, תיקון אופנועים, קַשתוּת, סידור פרחים, ניקוי שירותים, קבצנות, ציור, שירה, אכילה וכמובן לא נשכח יציאות. מאה אחוזים משמעותיים ופועמים של כאן ועכשיו.
השורה התחתונה היא המעשה המושלם ואם אפשר שייעשה מעצמו מבלי שהאינטלקט שלנו יהיה מעורב. אבל שיתבונן. שיהיה מודע. בסינית: וו-ווי. עשייה ללא עשייה. איכות זו של עשייה מלווה בחיוך המפורסם של רבי האמנים וגם בחיוכו של חתול צ'שייר הנעלם של עליזה מארץ הפלאות. אבל על כך בפרק הבא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
