 |
/images/archive/gallery/375/395.jpg אושו בחדר העבודה.
 |
|
|
| המיינד הוא אבסורד אחד גדול |
|
|
|
| על פי אושו המיינד שלנו הוא תמיד שלילי לכן אם ניתן למחשבות לשלוט בחיים הרוחניים שלנו, תמיד ניפול בפח. פרק נוסף בסדרה הבוחנת את משנתו של הגורו |
|
| עדכון אחרון : 23/1/2006 17:05 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שאל התלמיד: הו מאסטר האם הנשמה היא בת אלמוות או לא?
האם נינצל ממוות הגוף או שפשוט נושמד?
האם באמת מתגלגלות הוויותינו?
האם נשמותינו מתחלקות לאלפי חלקיקים קטנים וזעירים, או שאנו חודרים כפי שהננו אל תוך הווייתנו האורגניזמית הבאה?
האם אנו נושאים עמנו את זיכרונותינו מגלגול חיים אחד למשנהו? ואולי בכלל הדוקטרינה של גלגול נשמות היא שקרית ומטעה?
ענה לו מורה הזן: שב, ארוחת הבוקר מתקררת.
"המיינד הוא קונטיינר שמכיל את כל זהויות האדם - האגו, התשוקות, התקוות, הפילוסופיות, הדתות, הכתבים וכמובן המחשבות", אמר אושו. "המיינד הוא הבעיה. להיפטר ממנו - זו מהפכה".
בודהה, ישו והחכם הסיני לאו טסה, יחד עם עוד מעטים, עברו לדעתו של אושו מהפכה שכזו. אושו מדגיש כי היתה זו מהפכה אישית, אינדיבידואלית ולא חברתית.
בעבר מהפכה היתה מושג חברתי. בני האדם כיחידים או כקבוצות שיתפו פעולה כדי להציע מהות קולקטיבית טובה יותר. מהמהפכה הצרפתית ועד לאביב של פראג, מהפכה היתה בעיקרה הרצון לשנות את פני החברה. כיום, תנועת הניו אייג' נושאת את דגל המהפכה האישית, על פיה זכאי כל אדם להיות יחיד ומיוחד, אינדיבידואל חופשי בתוך
חברה קיימת, מתוך אמונה שהשינוי החברתי יבוא בעקבות השתנות האדם.
האומנם? את החופש הרוחני שמוצע לכאורה בניו אייג' רצוי לבדוק בציציות לפני שמכריזים עליו כמהפכני. הבחירה להיות בודהיסט, נזיר זן, יוגיסט או סוּפי, נתפסת כשינוי רב עוצמה אצל האדם המערבי-דתי-חילוני-חומרי, אך מהו מעמדן האמיתי של הגדרות אלו? נראה שהפיוז'ן בין המזרח למערב יוצר לאו דווקא מהפכות אישיות, אלא בעיקר סדנאות מיקס בסגנון Zen-Judaism או "טאו-למנהלים", בהן מחברים בהכללה בין החיים בחברה המערבית לדרך החיים הרוחנית-מזרחית. הנקודה המעניינת היא שהאשראם בפונה שימש כבית היוצר לסדנאות שכאלו, בעוד שעיון בדבריו של אושו מגלה כי הוא היה שולל לחלוטין פעילויות מסוג זה.
מדוע? בודהה כידוע לנו, לא היה בודהיסט. ישו לא היה נוצרי וכמובן שלאו טסה לא היה טאואיסט. לפיכך הזהיר אושו מפני טעות שחזרה על עצמה במהלך ההיסטוריה האנושית שוב ושוב: אדם שזכה במהפכה אישית, זכה לפרשנות לא נכונה ופועלו ושיטתו הפכו בסופו של דבר לעוד דרך חברתית. לדעתו טעות זו מקורה במיינד האנושי, שנמשך תמיד אחר הבטחות לגאולה, אושר ושינוי, אך בעיקרו, סובל מתחלואים רבים שאינם מאפשרים לו לפעול כרצונו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המיינד הוא שליח החברה
|
|
|
 |
|
|
|
החברה, שנתפסת כחיצונית לאדם, שולטת למעשה בפנימיותו, במחשבותיו ובחלומותיו של האדם. כל האיכויות שמתקיימות במיינד האנושי הושתלו על ידי החברה. על מנת להדגים זאת אושו מצביע על כך שכאשר שני בני אדם, ולא משנה מאיזו נטייה, נכנסים למיטה, הם לעולם לא יוכלו לממש את שיאה של האקסטזה המינית, מכיוון שכל אדם הותנה בעברו על ידי החברה למתן את היצרים החייתיים-סקסיים שבו. כל אחד מביא עמו למיטה את כל אלו שעיצבו אותו: ההורים, המורים, החברים, הטלוויזיה.
אותם מעצבים חברתיים עוצבו גם הם בידי אחרים ולמעשה, כולנו שאלנו את הידע ממקור ראשוני, שלא היה ממש קשור לאותם מהפכנים כמו ישו, בודהה ולאו טסה. אפשר רק לשער שאותו מקור היה פוליטיקאי או איש דת, שרצה לשמר את החברה תחת גבולות ברורים.
בנושא הסקס, הרי שברור כי בני אדם שיזכו לעידוד ותענוגות סקסואליים יהפכו לאנשים שמחים, ולא יסכימו להיות עבדים תחת שלטון חברתי. לא ידוע לנו מה באמת חשבו בודהה, ישו ולאו טסה על סקס, אבל כותבי ומשכתבי תורותיהם, דאגו להציגו כדבר שאמור להיות מצונזר, עד כדי התנזרות מוחלטת.
הסקס הוא רק דוגמה. למעשה כל הרגלי האכילה, החברה והבילוי שלנו מצונזרים ומעוצבים על ידי המיינד - שליח החברה, שמציב ביקורת לכל אפשרות של פעולה הננקטת באופן עצמאי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אושו ושתי סניאסיות
|
|
|
|
|
|
|
המיינד הוא תמיד נגטיבי
|
|
|
|
|
|
|
מדוע הסכמנו לאכיפה חברתית-רוחנית שכזו? מדוע אנו מקבלים בהבנה ואפילו כחלק מדרך רוחנית, כל כלל או צו מוסרי, ששולל חלק מההוויה הטבעית-אינטואיטיבית שלנו? הסיבה לכך לדעתו של אושו נעוצה בעובדה שהמיינד שלנו הוא תמיד נגטיבי. אם עד כה לא הסכמתם לשום דבר מן הכתוב כאן, שללתם את הרעיונות ושפטתם לסקילה את הכותב, הרי שבסך הכול התנהגתם כבני אדם נורמליים הנתונים למרותו של המיינד הנגטיבי. החברה מעריכה את מנגנון השלילה, וככל שאדם יכול "לעמוד על שלו" ולסרב בעקשנות, יעלה ערכו בעיני הסובבים אותו.
פעולת הסירוב מאפשרת למיינד להמשיך לחשוב, ובעצם להתקיים. אמירת כן או הסכמה, עלולים לעצור את פעולת המיינד ולהפוך אותו לעקר, לאימפוטנט, לכזה שאין לו דעה משלו. אדם כזה, אנו חושבים, יעשה כל מה שאומרים לו, אך למעשה, אלו ההולכים יד ביד עם המיינד הם אלו שפועלים תמיד לפי הוראותיהם של האחרים.
נשמע פרדוקסלי? חכו, העניינים עומדים להסתבך עוד יותר. כיצד יכול אדם, בעל מיינד נגטיבי, להבחין במורה מואר, או ברגעי הארה קטנים שסובבים אותו? המיינד שמחפש באופן תמידי אחר האושר, עלול לעולם לא למצוא אותו. כשאדון האושר הנכסף ידפוק על דלתו של המיינד, יציץ זה דרך חור המנעול, ויסרב להאמין לראות עיניו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הזמן הוא המיינד
|
|
|
|
|
|
|
אם השלילה היא תכונת האופי הבסיסית של המיינד, אז הזמן הוא המרחב בו המיינד יכול להתקיים. העבר והעתיד הם טריטוריות נרחבות, שכל מיינד יכול להתאים לתאוותו האישית. ברור שכמה עשרות שנים קדימה-אחורה לא יספקו אותו. מיינד רגיל יבקש לעצמו לפחות כמה אלפי שנים לכל כיוון. מיינד תאב זמן ישמח לאמץ תיאוריות מדעיות של מיליוני שנות קיום של האדם. מיינד שהוא זללן זמן ימצא את עצמו במרכז תהליך, שבעברו התחיל בצמוד לאל אי שם בהיסטוריה של האינסוף, ובעתידו הוא עשוי להמשיך להתגלגל עד שיגיע לזרועותיו של האל בחזרה. גאולה, גן עדן, חיי נצח וגלגול נשמות הם טווחי זמן נצחיים, בהם המיינד יכול להתקיים בחופשיות ולא להרגיש מוגבל.
"התורות הרוחניות דורשות מהאדם דרך ייסורים ארוכה וענפה עד לגאולה, הן מתאימות את עצמן לצרכים של המיינד, המכור לזמן ומדגישות כי האור יגיע בהדרגתיות, שלב אחרי שלב, אל תמהר, דבר לא ניתן לעשות כעת. דרוש זמן, הדרך ארוכה, ואם לא תפסע את כולה איך תגיע?", אמר אושו.
והוא מסביר: "הזמן במקור הוא לא תופעה פיזית, אלא תופעה פסיכולוגית שמתרחשת בתוך האדם. הזמן הוא פונקציונלי למיינד שיוצר אותו. התשוקה שמפניה מזהירים אותנו, אותה תשוקה שמהווה מחסום בפני המדיטציה היא במקורה, תשוקה לעוד זמן. יותר זמן, יותר אגו. הזמן הוא החלל בו המיינד ותוצרו - האגו - יכולים להתפתח".
כמובן שרעיון כמו "להיות כאן ועכשיו" ישמע מטופש לחלוטין עבור כל מיינד נורמלי, פשוט כי ההווה לא מאפשר למיינד אפילו את התנועה הקטנה ביותר. אנחנו כאן וזהו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המיינד הוא תוכּי
|
|
|
|
|
|
|
אז איך זה יכול להיות שכולנו מותנים חברתית וכלואים באשליית הזמן? התשובה לפי אושו פשוטה, המיינד הוא חקיין, הוא לומד כל דבר שנאמר לו שוב ושוב בעל פה, וככל שייאמר יותר, יטה המיינד לקבל זאת כאמת. יותר מכך, אומר אושו, המיינד הוא אספן, קבצן של ידע. חוץ ממספר מועט של אינדיבידואלים, אף אדם לא יכול להצביע על דבר אחד בחייו, באישיותו, במקצוע שבחר, בדעותיו ובמחשבתו שהוא פרי המצאתו שלו. תמיד יהיה זה ידע שאול מתוך ההיסטוריה של המחשבות האנושיות, הכתבים הדתיים, הפילוסופיה, המדע והפוליטיקה. ידע שנשען על ידע וכולו שאול ללא מקור ברור; ידע עליו יכול לחזור האדם כמו תוכי ולענות על כל שאלה, אבל ביסודו נועד הידע להשאיר את האדם ללא כל יכולת להיות בעל דעה עצמאית. האדם הופך להיות ידען, הוא יודע על אלוהים מהסיפורים של אברהם ומשה, הוא יודע על אהבה מהמשוררים הסופים ויודע על מדיטציה מסוטרות הבודהה.
"הידען צבר חוויות של אחרים, מילא את הזיכרון, האכיל את המוח באינפורמציה והפך אותו למחשב. אך בדיעבד, הידע המושאל הוא ידע מת, מסוכן להסתמך עליו, זהו ידע זר, יד שנייה, שנאסף באופן מכני. המילים צרות מכדי להכיל את האמת, וכל אדם יפרש אותן תחת המשמעות האישית שלו, כך שוב האמת תתפספס ותועבר הלאה בצורה שגויה".
עבור אושו, רק ידע שמקביל לדרך בה ידע אדם את חווה הוא הידע האמיתי. כדי להבדיל בין השניים הוא קורא לידע האמיתי "ידיעה". הידיעה גדלה יחד עם האדם, היא נלמדת מתוך התנסות, מודעות וערנות. דרוש אומץ לעזוב את הידע, לוותר ולהכריז שאינך יודע כלום מלבד ההתנסות האישית שלך. הידע מגיע מבחוץ וכובל את האדם, הידיעה משחררת.
נסכם לרגע: המיינד הוא החברה בתוך האדם, מטבעו הוא נגטיבי, והוא מכור לזמן ולידע. ה"מוארים", לפי אושו, היו מודעים לחולשות אלו של המיינד ולכן דאגו להציג את השחרור כדבר שלא ניתן לדבר עליו, לא ניתן לדעת אותו, וכמצוי מחוץ למימדי החברה והזמן. לעומתם אלו שדאגו להפוך את דבריהם של המוארים לתורות הארה, יצרו תורות גאולה שונות, שמנצלות את כל החולשות של המיינד וסללו עבור האדם דרכים שמקבעות אותו.
כל מהלך רוחני שעבר פרשנות, נוצל ככלי לשליטה באדם. המיינד האנושי, תחת המנגנונים החברתיים, הפך לנוירוטי, למשוגע שסובל מחוסר עקביות, סתירות וחוסר רלוונטיות. אפשר לומר שהוא נהרס לחלוטין. התשוקה המקורית של האדם סולקה ודוכאה. חוקים חברתיים רבים נכפו עליו, כך שהיום לא ניתן לדעת כיצד התנהג האדם במקור ואיזה איכויות היו לו.
אדם שבכל זאת יבחר לפתח דרך מחשבה אישית משלו, ייחשב עבור החברה כאאוטסיידר. בחברה אין מקום לאינדיבידואל והיא תדאג מיד להוקיע אותו. לכן, אומר אושו, יש להיזהר מכל התורות הרוחניות שליוו את האינדיבידואלים הגדולים: הבודהיזם, היוגה, הטאואיזם, הדרך הרביעית ורבות אחרות. אלו תמיד יציעו מערכת חיים סגורה, חוקתית, שלפעמים תהיה קיצונית הרבה יותר מחוקי החברה המקובלים. למרות שתורות אלו עוסקות במיינד ובמשמעויותיו השונות, אף אחת מהן לא מעיזה לסתור את החוקים הבסיסיים של החברה הישנה. אם הן לא היו נוהגות כך, סביר להניח שאנחנו, כיצורים חברתיים, לא היינו מקבלים אותן בזרועות פתוחות, אלא מוקיעים אותן על מקוריות ואינדיבידואליות יתר.
"החברה אימנה את המיינד כך שיגן על עצמו מפני הרס מקורותיו, לפיכך, לא רק התורות הרוחניות והחברתיות נכשלו, אלא גם תורות מדעיות כמו הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה", טען אושו. "אלו לא ניסו לשנות גישתו של המיינד המודע לחברה, אלא להיפך, תמיד קיבלו את הנחת הבסיס שעל האדם להישאר בחברה ולציית לה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רמז שיפזר את הערפל האושואיסטי
|
|
|
|
|
|
|
הקורא הערני בוודאי תוהה כעת על מספר אבסורדים מעניינים הקשורים לאושו ודרכו: ראשית, כיצד התנגד אושו לצבירת ידע כאשר הוא בעצמו היה ידען גדול, והכיר לעומק כמעט כל תורה רוחנית שהסתובבה על פני הכדור הזה. שנית כיצד זה יכול להיות שמצד אחד ביטל אושו בדבריו כל המשך חברתי של התעוררות רוחנית, ומצד שני סחף זרם רוחני-חברתי המונה כיום מיליוני אנשים. תשובה ברורה לכך לא נקבל, אבל אולי מדבריו הבאים ישתמע רמז שיפזר את הערפל האושואיסטי:
"המיינד הוא אבסורד אחד גדול. החיים מורכבים מאבסורדים והמיינד הוא אחד מהם. המיינד צריך תחומים ברורים ומסודרים, אך בחיים האמיתיים אין כאלו וגם לא בחיפוש הרוחני. בחיים כל הסתירות מתקיימות בהרמוניה כזו אחת עם השנייה, אבסורדיות זו הופכת את החיים לחגיגה.
"הניסיון להבין אותי ואת דרכי קשור ללוגיקה, שהיא התוצר העיקרי של המיינד. הלוגיקה היא חסרת משמעות ביחס לחיים עצמם. החיים אינם לוגיים בכלל. החיים הם לא הגיוניים. האבסורד האמיתי הוא המאמץ לכפות לוגיקה מסוימת על החיים עצמם. המיינד רוצה לכפות משמעות מסוימת על החיים, אך הוא אינו יכול, ואז החיים נראים כחסרי משמעות. כתוצאה מכך המיינד מוצא את עצמו בתוך קוטביות מסויימת: חיובי/שלילי, תאיסט/אתאיסט, מאמין/לא מאמין.
המסר העיקרי שלי הוא כי האדם המודרני צריך לוותר על כל המחשבות הניגודיות במוחו ולהחליט: 'אני לא מאמין לאף תורה רוחנית, אני רוצה לדעת. ביום בו אבין בעצמי, רק ביום הזה אוכל להשתמש במילה "אמונה". לפני כן לא יכולה להיות אף אמונה עבורי. זו רמאות עצמית. אני לא מוכן לרמות את עצמי, ולהגיד שאני יודע מבלי לדעת. שאני מזהה מבלי לזהות. אני לא מוכן לקבל את הדברים בצורה עיוורת'".
בפעם הבאה: הפתרון המעשי של אושו לבעיית המיינד הוא להגיע למצב של No-Mind
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה ליוגה מדיטטיבית וחוקר בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו הוא כותב את עבודת התזה שלו על המשנה הדתית של אושו | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
