 |
/images/archive/gallery/342/832.jpg ינץ לוי
 |
|
|
|
|
|
|
| חיפוש רוחני אינו יכול להתקיים אלא בגוף - זה מה שמלמדת אותנו הקרבה בין המילים נשמה ונשימה. ינץ לוי בודק את משמעות החיבור בין רוח וגוף בעברית ובסנסקריט |
|
| עדכון אחרון : 14/7/2006 16:43 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בערב שבת, באישון לילה, שמעתי קול אישה שר מבעד לקיר חדרי. הדממה בשעות האלה - נראה שהיא עוטפת את הכל כמו שׂק בדידות שנשפך על העולם. הקול מעבר לקיר שר. הקשבתי, אימצתי את האוזניים: "כל הנשמה תהלל יה. הללויה הללויה", שר קול האישה. האם שמעתי גם כינור מתלווה אל הקול? היה קשה לומר.
אני גר בסביבה שיש בה די הרבה תושבים דתיים. השבת כבר נכנסה מזמן וזמירותיה כבר מזמן נדמו. היה מאוד מאוחר. אולם קול האישה מעבר לקיר שב וחזר על המשפט: "כל הנשמה תהלל יה", וכך שתי נשמות באישון לילה, כשקיר חוצץ ביניהן, ישבו וקיבלו את דממת השבת בטרם עלות השחר.
נשמה - המילה הזאת לכאורה מספרת לנו שלא הכל חומר; שמעבר למולקולות, לאטומים, ליוֹנים ולפְּרוטונים, מעבר לגשמיות, קיימת ישות לא-חומרית, טרנסצנדנטלית, שנפרדת מהגוף. יש שיאמרו שהיא ממשיכה להתקיים לאחר שהגוף מתכלה ומתים. הרי איך זה יכול להיות שכל מה שמסביבנו הוא רק חומר? הרי אני בעיני עצמי נראה לי מלא חיוּת, עידון ואנרגיה ששום משוואה כימית או פיזיקלית לא תוכל להסביר. זו הנשמה. היא אינה הגוף. היא אינה האגו. היא אפילו מעודנת וחמקמקה יותר מהשכל והרגש. כשאנחנו אומרים "נשמה" איננו מתכוונים לסתם בנאדם, סתם גוף, אלא למהות שורשית
שמצויה מבעדם, לעצמיות פנימית חבויה. ולפעמים המילה הזאת היא פשוט כינוי חיבה לקרובים יותר או פחות, קרובת משפחה של "עיניים שלי" ו"כפרה". היא אפילו מקבלת הטיה: נִשְמי.
העברית עומדת באופן ישיר מאוד על הקשר שבין נשימה לנשמה. הרי שתי המילים האלה נובעות מאותו השורש, נ.ש.ם. במקרא למילה "נשמה" יש כמה משמעויות: א. משב רוח: במשמעותה זו היא משמשת מטאפורה לרצון האל שחבוי כרוח ויוצא מפיו, ככתוב: "נשמת ה' כנחל גופרית בוערה בה (ישע' ל, לג)"; ב. רוח החי שמניע את הגוף, ככתוב בבראשית: "ויפח באפיו נשמת חיים"; ג. נפש, רוח (בניגוד לחומר), השׂכל שפועל באדם, ככתוב: "ונשמת מי יצאה ממך (איוב כו, ד)"; ד. נפש כל חי, ככתוב: "לא נותר כל נשמה (יהושע יא, יא)".
אך מה הקשר בין נשימה לנשמה? כמובן, חיינו תלויים בנשימה, נשמת אפינו, ובקרבה שבין שתי המילים האלה מצביעה העברית על היסוד הבסיסי ביותר שבו תלויים החיים. אך כידוע הנשימה אינה רק מספקת לנו חמצן, אלא שהיא מעין מראָה לנפש: במצבי לחץ אנחנו נושמים מהר יותר, בחופזה. כשאנו רגועים נשימתנו מעמיקה. אנחות ופיהוקים אומרים משהו על מצב הערנות שלנו ועל מצבנו הרגשי. נשימה שטחית עשויה לגלות לנו שהמחשבות שלנו נודדות למקומות רחוקים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האטמן, אטמוספירה ומהאטמה גאנדי
|
|
|
 |
|
|
|
סַנְסְקריט, השפה ההודו-אירופית העתיקה שבה נכתבו הכתבים הקאנוניים ההינדואיים, מציעה לנו את המילה אַטְמַן, מושג מרכזי מאוד בהינדואיזם. אטמן הוא העצמיות הטהורה והאמיתית של האדם, שמצויה מעבר לתעתועי העולם, החושים והאגו. הפירוש המילולי של אטמן הוא "נשימה". המילה אטמוספירה ("כדור אוויר") נובעת מאותו שורש. התואר מַהַאטְמָה של גַנְדְהי ("נשמה או נפש גדולה") גם הוא מורכב מאותה המילה. אטמן מתורגמת לעתים קרובות כ"עצמיות", "נשימה", "מהות".
בצַ'נְדוֹגְיָה אוּפַּנישאד, טקסט הינדואי מרכזי שעוסק בין השאר גם באטמן, מסופר על סְוֶוטַקֶטוּ שלמד אצל אביו אוּדאלַקָה אַרוּני: האב מבקש מבנו לקטוף פרי מעץ הבַּאנְיַן. הבן קוטף. האב מבקש שיחתוך את הפרי ושואל את הבן מה הוא רואה בתוך הפרי. "זרעים זעירים", מדווח הבן. האב מבקש מהבן לחתוך את אחד הזרעים ושואל את הבן מה הוא רואה בתוך הזרע החתוך. "לא כלום", מודיע הבן. או אז אומר האב לבן: "המהות העדינה ביותר כאן, שאינך יכול אפילו לראות - רְאֵה כיצד עץ הבאנין הזה עומד כאן בזכותה". האב ממשיך ללמד ואומר לבן: "המהות העדינה ביותר כאן - היא היא העצמיות (האטמן) של העולם; היא האמת; היא האטמן. וכך אתה, סווטקטו".
ההאטמן חמקמק. הוא לא כלום, בלתי נתפס, הוא מצוי בכל ואינו מצוי כלל וכלל. השכל לא יוכל לאחוז בו.
טקסטים הינדואיים מזהים לעתים קרובות בין האטמן לבְּרַהְמַן. הברהמן הוא האלוהות העליונה, חסרת השם, חסרת הצורה, שאינה גדולה ואינה קטנה, שנוכחת בכל אך אינה נתפשת. העצמיות הזאת, נשמת האדם והעולם, היא אחת, והיא קשורה קשר הדוק לנשימה, ולזיקה המתמדת בין הפנים לחוץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החוליה המקשרת
|
|
|
|
|
|
|
מה משמעות הקישור בין נשימה לנשמה? מה מלמדת אותנו הזיקה בין רוח ואוויר שגופנו שואף ונושף לבין מהות פנימית חבויה? העברית וגם הסנסקריט מספרות לנו שלמעשה בחיפוש הרוחני, כלומר כאשר האדם מבקש אחר ההיבט הרוחני בחייו, בתוך עצמו - חיפוש כזה אינו יכול להתקיים אלא בגוף, בחומר. הנשימה היא הביטוי היסודי ביותר, הבסיסי והמצומצם ביותר של כוח החיים. הכוח הזה איננו "חומרי" או "רוחני", כי באומרנו נשמה אנו משירים את גבולות הגוף והרוח. התבוננות שכזו אינה מפרידה בין החומר לרוח, בין הגוף לנשמה. היא אינה רואה בגוף ובחומר סרח עודף שנלווה לנשמה הטהורה והגבוהה. היא אינה מוצאת שהגוף הוא רק כלי קיבול שמכיל את הנשמה. היא מזהה בין השניים. ואפילו אם היא אינה מזהה, היא לבטח רואה שהנשימה, התפקוד הגופני היסודי הזה, הוא הזיקה בין השניים, החוליה המקשרת בין מה שאנו מכנים "רוח" לבין מה שמכונה "גוף".
באותו ערב שבת, באישון לילה, המשיכה האישה מבעד לקיר לשיר לעצמה, לנשמתה, לנשמת העולם, לכוח היחיד הזה, ולרגעים נראה היה שדממת הלילה עוטפת אותו בחסד חשאי. אני נשכבתי במיטה והאזנתי לנשימותיי עד שנפלה עליי תרדמה.
פרסום ראשון : 7/12/2005 11:55 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן. ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. מחבר הספרים "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם". | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
