 |
/images/archive/gallery/516/584.jpg להיזכר בזכריות.
 |
|
|
|
|
|
|
| אוהד אזרחי בודק מהי המתנה הרוחנית של הגבריות לעולם והאם יש איזשהו ייחוד לדרך החשיבה וההתנהגות הגברית או שמא זו רק מין מוטציה שדרושה לשם רביית המין האנושי? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעולם של ה"רוחניים" מקובל ש"אנרגיה נשית" זה משהו מכובד, אבל זכריות, גבריות וכדומה הם ביטויים שלחלקינו נשמעים כמעט כקללה. הסיבה לכך היא שהמודל הגברי שהכרנו בילדותנו גרם לכולנו לכוויות וצלקות בנפש. בדרכינו אל עולם הרוח למדנו - אנחנו הגברים שוחרי הרוחניות של העידן החדש - לגלות את הנשי שבתוכנו, ולהתכחש לגבריות, שלא ממש היה ברור מה טוב בה. לפי המודל הגברי שעל ברכיו חונכנו, לפי המודל שעדיין מטופח בחום בישראל הצבאית, הגבר צריך להיות בחור קשוח, אחד שלא מבטא רגשות (ולמען האמת הוא לא ממש מרגיש הרבה, כך שזו לא בעיה גדולה לא לבטא רגשות). הוא צריך להיות חזק. מנצח. לא מדבר הרבה. רצוי שהגוף שלו יהיה מפותח ושרירי, אבל תנועות הגוף שלו, לעומת זאת, מוגבלות - הוא לא יזיז את האגן, למשל, כמו "בחורה". הגבר הזה, שהורגלנו להכיר דרך מערבונים וסרטי פעולה, דרך כדורגל ועולם העסקים הוא מצליחן, תחרותי, לא רגיש, לא מתקשר ואף נוטה לאלימות. הגבריות המאצ'ואיסטית שהכרנו היא גבריות אגרסיבית, מדכאת, רומסת, בלתי מודעת לעצמה ורחוקה מרוחניות כמרחק אנטארקטיקה מכוכב הצפון.
 |
| דרושים גברים מפותחים |
|
אוהד אזרחי חושב שהגברים הרוחניים של היום - שפתחו את הלב, למדו לרקוד חופשי, לגעת, לבטא ולהרגיש - הפכו לנשיים מדי. התוצאה היא נשים שמרגישות שאין להן מישהו שיכיל את הנשיות העוצמתית שלהן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כתוצאה מכך התעוררה בעולם התנועה ההפוכה: שנות השישים של המאה העשרים הצמיחו את ההיפים, שלימדו את העולם שגברים יכולים גם לגדל שיער ארוך, לשים עגילים באוזניים, לחייך במסטוליות גמורה, להתמזג עם הטבע, לשיר עם גיטרה, להרגיש, כן - להרגיש, ללכת עם לב פתוח, לבכות! ליהנות מלבוש מתנפנף ולרקוד ריקוד חופשי בתנועות עגולות. הגברים של העידן החדש למדו עד כמה מעוותת הגבריות המאצ'ואיסטית שהוצגה לפניהם על ידי החברה. יחד עם ההתעוררות העולמית של התנועה לשחרור האישה, ויחד עם ההתעוררות של הרוחניות הנשית בעולם המערבי, יחד עם התנועה הפמיניסטית והאקו-פמיניסטית, ויחד עם עליית פולחן האלה מתהום הנשיה למדו גם הגברים עד כמה יפה הנשיות ועד כמה נחותה הגבריות שספגנו - אנחנו הגברים - מהמודל הצבאי, האגרסיבי, הכוחני, המצליחני, האטום והחושב במסלולים ליניאריים בלבד.
אולם בתור גברים של העידן החדש למדנו לפתח בתוכנו את האלמנטים הנשיים עד כדי כך ששכחנו את עצמנו - את הגבר שבתוכנו. אבל הרי זה לא יתכן! אם יש גברים בעולם, ברור שזה לא רק מסיבה של חוסר התפתחות אבולוציונית. ולכן ראוי לנו לשאול בבהירות: מהי המתנה הרוחנית של הגבריות לעולם? האם יש איזושהי מעלה לזכריות, לדרך החשיבה הגברית ולדרך ההתנהגות הזכרית, או האם זו רק מין מוטציה שדרושה לשם רביית המין האנושי, אבל מבחינה רוחנית אין לה יחוד ומעלה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זכרי ונקבי זה לא גברים ונשים
|
|
|
 |
|
|
|
ההתעוררות הרוחנית מתבססת כיום בעיקר על העצמת הדרכים הנשיות. אני עצמי כתבתי על כך לא מעט, כתיבה שליוותה את המסע האישי שלי לגילוי הפן הנשי שבי - את השכינה הפנימית, את "בת המלך שאבדה" בלשונו של רבי נחמן מברסלב, או את ה"אנימה" בלשונו של קארל גוסטב יונג. המסע של הגבר לגילוי הנשי שבו, הוא מסע חשוב ואף הכרחי. מי שלא עושה את הדרך הזו אל האנימה לא מסוגל לעמוד על סודות נשמתו, לגלות פנימיות, יצירתיות אמיתית ואף להתקשר בעומק לאישה בשר ודם, כיוון שללא הרף הוא יחפש בנשים שמחוצה לו את הנשי שבתוכו, לא ימצא, יתאכזב ויאכזב, וימשיך את חיפושיו אצל אישה אחרת וחוזר חלילה.
המסע אל הנשי הוא הכרחי להתפתחותו הרוחנית של הגבר, ולכן מדגישה התנועה הרוחנית של ימינו בצדק את "התהליך", את "הדרך", ולא את השגת המטרה או התוצאה למשל, כי התהליך הוא עניין נשי מטבעו (כמו ההריון) בעוד התודעה הממוקדת בהשגת התוצאה היא גברית. מבחינת התודעה הזכרית כשלעצמה, השגת מטרות, ביצוען וסימון V בנפש זו דרך הקיום, כמו הזכר הביולוגי שמעוניין להצליח לפתות נקבה, לחדור אליה ולהזריע בה את זרעו. בזה נגמר עניין ההפריה מבחינתו. הנקבה היא זו שממשיכה בתהליך, זו שמבחינתה ההפריה היתה רק תחילת הדרך של ההריון, הלידה, ההנקה וכולי. ואכן - כשלעצמה דרך הקיום הזכרית הזו היא שטחית ואומללה. היא מפסידה את כל חוויית החיים, היא אטומה לכל העושר שקיים בתהליך ולא בתוצאה. לכן אנחנו אמונים בעולם הרוחניות על תרגולים להעלאת האלמנט הנשי בשדה היצירה או הטיול בטבע, המדיטציה או הטיפול, תרגולים שבהם תשומת הלב מופנית אל התהליך ולא כל כך אל התוצאה. התנועה הרוחנית של ימינו מלמדת את דרכי הנשיות לגברים ולנשים כאחד. עבודה במעגל, הדגשת התהליך, ביטול ההיררכיה, לדעת לבטא רגשות, לרקוד עם כל הגוף, להתמזג עם הטבע, לזרום לזרום לזרום, לנשום, להכיל את מה שקורה. העולם הרוחני שלנו מלא נשיות, וזה מבורך. אבל בתוך התהליך הנפלא והחשוב של העלאת הנשיות מתהום הנשיה, אנחנו,
הגברים, שכחנו קצת מי ומה אנחנו ובשביל מה אנחנו קיימים בכלל.
לכן אני רוצה כאן להיזכר, יחד אתכם, בזכריות ובמה שיש לה לתת לעולם, כי למען האמת - לולא נדע זאת היטב נהיה תמיד מתוסכלים. הגברים יהיו מתוסכלים משום שמשהו עמוק חסר בכל הדמות הרוחנית הנשית שלמדו לסגל לעצמם, והנשים תהיינה מתוסכלות משום שגם הן זקוקות באמת לאנרגיה גברית לידן ובתוכן, אנרגיה גברית שתחדור אליהן ותשפיע את ברכתה הייחודית, וכשאין מי שיעשה את זה בשבילן וברמה גבוהה - זה מתסכל. כל עוד זה לא קורה כי כולנו גברים רוחניים כאלו, ניו-אייג'ים כאלו, רינבואיסטים כאלו, רוקדי מעגלים, מעשני מריחואנה, חולקי רגשות – גם הנשים מרגישות שמשהו חסר, והן (כרגיל) צודקות.
אבל לפני שאמשיך עלי להבהיר משהו חשוב: כשאני מדבר על זכרי ונקבי אינני מדבר על גברים ונשים, למרות שעד עכשיו השתמשתי במונחים הללו. השתמשתי בהם משום שנוח יותר להשתמש בהם ככה, בהכללה, ומשום שלמרות שגם בתוך הגבר וגם בתוך האישה קיימות האנרגיות הזכריות והנקביות כאחד, מכל מקום רוב (לא כל) הגברים נוטים להיות יותר זכריים ורוב, ולא כל, הנשים נוטות להיות יותר נקביות. יש מי שיחשוב שזה ממש לא ראוי לכתוב כך על גברים ונשים. הפמיניזם הקלאסי דגל בכך שאין כל הבדל אמיתי, מהותי, פסיכולוגי ורוחני בין גברים ונשים, שכל ההבדלים הללו נכפו על נפשותינו בלחץ החינוך למוסכמות החברה. אבל כבר שנים לא מעטות שחוקרות ידועות בתחום חוזרות ומגלות כי יש לאישה "קול" יחודי, ששונה במהותו מהלכי הנפש של הגבר. קרול גיליגן היתה אחת מחלוצות התחום בספרה הידוע "בקול שונה" בו היא קוראת לשוויון הזדמנויות וזכויות בין גברים ונשים, אך יחד עם זה להכרה בקולה היחודי של האישה. וכמובן - אם לאישה יש קול "שונה" משמע שגם לגבר יש עמידה יחודית בעולם, כגבר. ברוב הנשים הנשיות משחקת תפקיד מרכזי, גם אם היא לעתים מודחקת מאד, ואצל רוב הגברים הזכריות גוברת, גם אם הם לא תמיד הם יודעים מה לעשות איתה מבחינה רוחנית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיגולים ויושר
|
|
|
|
|
|
|
מכל מקום - מה שיעסיק אותנו מכאן ואילך אלו האנרגיות הזכריות והנקביות, שהן אנרגיות בסיסיות של הקיום על פי הקבלה. הסינים אפיינו את האנרגיות הללו כיין ויאנג, ובחכמתם סימנו במעגל הטאואיסטי הידוע נקודה של יין בשיא היאנג ונקודה של יאנג בשיא היין.
אבל בואו נשוב אל השפה הקבלית: בשפה הזו אנחנו קוראים לשני סוגי האנרגיות הללו – לשני סוגי החיות הללו - בשם "עיגולים ויושר".
"עיגולים" זו החיות הנקבית הבסיסית שמרכיבה כל נקודה במציאות, והיושר זו החיות הזכרית שמרכיבה אף היא כל נקודה ונקודה במציאות. אלא שלא כל הנקודות שוות, ובחלקן יש יותר מרכיב עיגולי מאשר יושרי, ובחלקן יש יותר יושר מעיגולים. לכן ישנן מציאויות שנוטות יותר לעיגולים ואחרות שנוטות יותר לכיוון היושר. אולם הכלל הוא שככל שנקודה מסוימת נוטה יותר להיות מובהקת באנרגיה מסוג אחד היא מחפשת ומבקשת את האנרגיה ההפוכה שתשלים אותה. העיגולים והיושר, הנקבי והזכרי, הם כמו שני קטבים מגנטיים, וככל שקוטב אחד טעון יותר ככה הוא מבקש השלמה מן הקוטב השני, ומחפש שיהיה גם הוא טעון היטב באנרגיה ההפוכה כדי שישלים אותו.
אז מהי המתנה הגדולה שהזכריות מביאה לעולם? מתנת הזכריות היא לתת כיוון, לנווט להתפתחות, ולכוון את המציאות לשחרור ולחופש אבסולוטי. זה במילים קצרות.
איך היה העולם נראה אילו היו בו רק מעגלים? נפלא, זורם, מחזורי, עסיסי, אבל סגור בתוך עצמו. כשמופיע הקו הישר בעולם המעגלי הוא בוקע את העיגול, חודר אל תוכו, ומצביע על כיוון של התקדמות מכאן - לשם. ביחד, המעגל והישר יכולים ליצור ספיראלה, שמזווגת בין שתי האנרגיות הללו גם יחד.
הנשיות היא הכוליות, ובתור שכזו היא לא הולכת לשום מקום אחר - היא ההויה עצמה, היא הקיום, היא המציאות, היא הכל. לכן בזוהר אחד מהכינויים הרבים לספירה הנקבית הוא "הכל". היא הים שאליו זורמים כל הנחלים, היא המלאות, ולכן אין לה כיוון של התקדמות כי היא זורמת במחזורים מעגליים. כמו המים בטבע, כמו הירח, כמו הווסת. מה שמביא כיוון ומטרה לעולם זה היושר, כלומר הליניאריות - שמשום כך נקראת "זכריות": הכח הזיכרי זוכר! אין הכוונה לומר שהוא זוכר יותר טוב פרטים של מציאות החיים אלא שהוא זוכר, הוא חייב לזכור, מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה ולמה באנו לכאן ולאן אנחנו צריכים ללכת. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - זו מתנת הזכריות, וכשמשום מה הזכר לא זוכר מה מטרתו בעולם – הוא סובל סבל קיומי גדול מנשוא. כשם שחוסר אהבה גורם סבל קיומי ליסוד הנקבי, כך חוסר כיוון ומטרה גורם לסבל קיומי לזכריות.
הנווט המנווט ספינה בים מייצג אנרגיה זכרית במיטבה: הנקבה היא הים הגדול כי לנשיות יש מצבי רוח כמו סערות בים, ויש בה יופי מדהים כמו חופים אקזוטיים, ויש בה שרטונים שמוטב לך שלא תעלה עליהם (כל גבר יודע זאת...), יש בה עומק ורוחב וגודל, והיא מלאה מלאה מלאה. אבל היא מתקדמת רק במחזורים ולא הולכת באמת לשום מקום. מי שרוצה לצוף במציאות ללא כיוון ומטרה - צף במימי הנקבה, אבל מי שמבקש לנווט את ספינתו ולהגיע למחוז חפצו לוקח בכך את תפקיד הזכר. הוא זוכר שיש לו מטרה. דעתו לא מוסחת, יש לו כיוון ויעד. הוא שם לב לכל מה שקורה - "כל מה שקורה" זו הנקבה, שהיא המציאות על כל ההתרחשויות שבה, היא השכינה, היא "הכל" - תהומות, סערות, קרחונים, שרטונים, שמים בהירים, כוכבים, רוחות קלילות, דולפינים... ובתוך כל זה מנווט הכוח הזכרי אל יעדו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתנת הגבריות זה השחרור
|
|
|
|
|
|
|
"שלושה המה נפלאו ממני" אמר שלמה המלך בספר משלי "וארבעה ולא ידעתים. דרך נשר בשמים ודרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה".
העלמה - הגבירה - הנשיות - בעיני מחבר ספר משלי היא כמו הים, כמו השמים, כמו האדמה, והזכר הוא זה שמחפש ומוצא בהם כיוון, כמו הספן, כמו הנשר, כמו הנחש. האנרגיה הזכרית שואפת תמיד ללכת לאיזה מקום, לבקוע את המעגל. העולם בשביל הזכר הוא עולם שיש מה לעשות בו - יש מטרה לחיים, יש יעוד, יש לאן ללכת, וכשלא ברור לו מה עליו לעשות הוא סובל סבל נפשי גדול.
אך באמת מתנת הגבריות זה השחרור. המעגל הנקבי מלא בתוך עצמו, אבל כשהוא מעגל מובהק הוא גם כלוא בתוך עצמו ולא יכול להשתחרר. בקבלה מתואר הקו כמי שבוקע את המעגל ופותח אותו, כמו שהאיבר הזכרי חודר אל הרחם ופותח אותו לחיים חדשים. אבל לא רק ההזרעה היא מתנת הזכר, לפי הזוהר (ואני מודה לחברי ד"ר מיכה אנקורי שהסב את תשומת לבי לכך) הנקבה ההרה והמלאה לא יכולה ללדת, עד שמופיעה האנרגיה הזכרית בדמותו של נחש מיתולוגי, פותחת לה שוב את הרחם ומשחררת את העובר לחיים חדשים. מי שנמצא במצב נשי מובהק יכול להיות מלא ברעיונות יצירתיים להפליא, אבל הוא לא מסוגל להוציאם אל הפועל. כמו מי שכותב למגירה ולא מסוגל להוציא ספר, כמו מי שמצייר ולעולם לא מעמיד תערוכה כי בדרך כלל הוא לא מסיים ציור עד הסוף. התחושה הנקבית היא תחושה של נקב, שהוא או מלא ומאושר, או ריק, מתוסכל ומבקש מילוי. הנקביות היא תחושה של מלאות, או של ריקנות המבקשת מילוי, אבל יכולת השחרור היא אנרגיה זכרית.
במצבו העליון הזכר מעוגן בחופש פנימי עמוק, הוא קשור אל האין-סוף ובמפגש שלו עם העולם הוא מבקש בכל מאודו להביא עוד חופש ועוד חירות למציאות. זה מה שיש לו לעשות פה: למצוא חופש לעצמו ולהביא חירות לאחרים. כל עוד הוא לא מצא חופש יבקש הזכר שחרור. אם הוא חסר מודעות הוא יחפש חופש כלכלי, חופש מהקריזות של אשתו, חופש מטרדות המציאות בתוך הלא-כלום שעל מסך הטלוויזיה וכדומה. כשהוא מתחיל "לעבוד על עצמו" הוא מגלה שהחיפוש אחרי חופש חיצוני לא הביא אותו לכלום - הנה יש לו כסף ובית ופנסיה ומאהבת סודית אבל חירות הוא לא מצא, ואז הוא מתחיל לחפש חופש פנימי. הוא הולך לסדנאות, עושה מדיטציה, עובר טיפולים, מותח את עצמו ביוגה וכדומה, עד שהוא מוצא חופש. ואז מה שנותר לו זה להעניק חופש לאחרים, להיות חופש, להעניק חירות. הוא אוהב את המעגל אל החופש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושת השלבים
|
|
|
|
|
|
|
והנה, על פי הקבלה קיימים שלושה שלבים בהתפתחות הרוחנית של הזכר והנקבה:
השלב הראשון הוא השלב שבו המגדר הביולוגי הגדיר את התפקודים הגבריים והנשיים באופן מובהק ושוביניסטי למדי, הגבר מתפקד כמאצ'ו או איש עסקים מצליח, אך נכה מבחינה רגשית, והאישה מדגישה את הנשיות שלה כדי לקבל מהגבר את מה שהיא זקוקה לו (בטחון, למשל) כשהיא משתמשת נכון בכוחו של הפיתוי. לשלב הזה אנחנו קוראים "אחור באחור" כי אף אחד לא באמת רואה את השני. זהו שלב אגוצנטרי מאוד, ובתשתיתו יש הרבה פחד שמוליך למחשבות מתמידות של הישרדות.
השלב השני גבוה מהראשון ובו בני הזוג רוצים להיחלץ מהמודל של המאצ'ו והמיידל'ה ומחפשים להיות בני אדם שלמים, לא רק "גבר" או "אישה". ולכן הוא הולך לסדנאות מודעות ולומד לגלות את הנשיות שלו, והיא מגלה שגם היא יכולה "להיות גבר", לנהל חברה, לשלוט בעצמה ובחייה ולספק בטחון כלכלי למשפחתה. בשלב הזה אין מתח גדול בין המינים כי הם מטשטשים את ההבדלים ביניהם עד כמה שניתן. האישה נהיית גברית והגבר נשי והסקס ביניהם מתון, כי אין בו מפגש של ניגודים.
השלב השלישי הוא השלב שבו גמרנו כבר להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים. השלב שבו האישה כבר לא זקוקה להוכיח לעצמה ולחברה שהיא יכולה לדאוג לעצמה, זה ברור כבר לכולם, אבל זה גם מתחיל להיות ברור שלא די בכך, והגבר כבר לא זקוק להיווכח שהוא לא סתם מאצ'ו מטופש, וזה ברור שהוא יכול להיות רגיש, ומותר לו לבכות ולהתגנדר ולרקוד - אבל גם זה כבר לא מספיק. בשלב השלישי של התהליך הזה - שבקבלת האר"י נקרא "תהליך הנסירה" - כל אחד מהצדדים חוזר אל מה שהוא, נרגע מחדש אל הטבע האמיתי שלו, ופונה אל האחר מתוך בחירה ונותן לו\לה את המתנה של הגבריות או המתנה של הנשיות, כמחווה של אהבה. השלב השלישי, שאנו קוראים לו "פנים אל פנים" מתאפיין בתחושה של שירות ונתינה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הציר, העמוד, הפאלוס והיסוד
|
|
|
|
|
|
|
אז איך מביאים את הזכריות כמתנה לעולם ולא כעונש? איך מפתחים גבריות שאיננה אטומה, מצליחנית ומאצ'ואיסטית אך יחד עם זאת גם לא מתכחשת לעצמה ולעוצמתה?
זוהי העבודה הגדולה שלנו, הגברים. רובנו לא ראינו מודלים שכאלו לחיקוי, ולכן הדבר קשה לנו, אבל הוא אפשרי. עלינו לזכור שביכולתנו לגלות אנרגיה גברית שהיא מתנה לעולם, שהיא שירות ונתינה, ולא אגואיזם המחפש אישור לקיומו.
בקבלה מסמל איבר המין הזכרי את "העמוד" שמחזיק את היציבות של המציאות, את ה"ציר" שמקשר בין קטבים, את "הסולם" שבו עולים ויורדים בין העולמות, ובעיקר את היסוד! היסוד שעליו ניתן לבנות ובלעדיו אין לשום בניין קיום.
עלינו לזכור שכדי שהאישה שלצידנו תרגיש בטוחה לפרוח ולזרום ולבטא אנרגיה נשית במיטב עסיסיותה, היא זקוקה לגבר אמין לידה. היא מייחלת לכך שלצידה יהיה מישהו שיחזיק את המרכז, שיהווה עוגן, שיהיה ציר שמחזיק את הזיכרון, את המודעות, שיהיה מישהו שייקח אחריות על הכיוון ועל הזמן הליניארי. אז היא יכולה לרקוד את מעגל החיים והמוות, את הכוליות שלה, לתת לעולם את מתנתה הייחודית בחופשיות מלאה, ולהראות לנו שכדאי להיות קיימים. אבל לשם כך היא זקוקה שמישהו אחר יחזיק את האיכות הזכרית. כי הזכריות היא הציר, היא הנוכחות, היא התודעה המודעת והיודעת את "כל מה שיש" (ו"כל מה שיש" בפני עצמו זה הנקבה, השכינה, האם הגדולה, אמא אדמה).
כשכל אחד מבני הזוג כבר עבר את השלב שבו למד את האיכויות ההפכיות, ומסוגל כבר לחזור ולאחוז בטבע הפנימי שלו, וכנתינה (!), אז הזיווג ביניהם הוא מפגש של קטבים המשתוקקים זה לזה בעוצמה רבה, ובמפגש הזה נוצרת אנרגיה עצומה של תשוקה, של חיים, אנרגיה של הזיווג השלם בין החופש והאהבה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| הרב אוהד אזרחי
| /images/archive/gallery/369/046.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מייסד שיטת KabaLove מוסמך כרבי ומורה רוחני בתנועה ליהדות מתחדשת (Jewish Renewal), ייסד ועמד בראש ''קהילת המקום'' במצוקי דרגות, פיתח את שיטת ''קלפי מעשיות ברסלב'' וחיבר ספרים בהגות קבלית חדשה (''מי מפחד מלילית?'' ו''בסוד לויתן'' בשיתוף עם ד''ר מיכה אנקורי - שניהם בהוצאת מודן
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
