 |
/images/archive/gallery/754/980.jpg
גראהם מלווינד, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| האגו מת על רגשות אשם: כך הוא מחזק את תחושת הקיום הנפרד שלו. אוהד אזרחי על המשמעות האמיתית של יום כיפור, שנועד לא רק לנקות את החטאים אלא גם את התחושה שאתה הוא שעשית אותם
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגשות אשם הינם נכס חשוב של האגו האנושי, ולא בקלות הוא מוותר עליהם. רבים חושבים כי קשה לו לאדם לוותר על התחושה הטובה והמאשרת האומרת "אני בסדר", הנובעת מההכרה ש"אני עשיתי משהו טוב", אך קל לו לאדם לוותר על התחושה ההפוכה, זו האומרת לו מבפנים "אני לא בסדר", הנובעת מההכרה ש"עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשותו". אך לא כך הדבר. באותה המידה שקשה לנו לוותר על תחושת הסיפוק הנובעת מהמעשים שבהם אנו גאים, כך קשה לנו לוותר גם על תחושת האשם והתסכול הנובעת מההכרה בכך שעשינו משהו שלפי הסטנדרטים הפנימיים שלנו הוא טעות.
 |
| למה לך עוד שנה? |
|
האם החיים הם בשבילך מלחמת הישרדות, שבה סוחבים מיום ליום? אז למה לך כל זה? בשביל מה בעצם אתה חי? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
המשותף לשתי התחושות המנוגדות הללו - תחושת הסיפוק ורגשות האשם - הוא התחושה שעומדת מאחורי שתיהן, והיא התודעה הפשוטה שאומרת "אני עשיתי משהו בעולם". בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, בין אם אני מבסוט ממה שיצא או ממש מתוסכל מהתוצאה והשלכותיה - קיימת בי התחושה הפנימית שזוקפת את המעשה לעצמי. אין זה משנה כל כך אם המעשה נזקף לזכותי או לחובתי. מה שחשוב לאגו האנושי הוא הידיעה שהוא אכן קיים כישות נפרדת, ושלטוב או לרע - מעשינו שלנו הם.
אנשים מוסריים ואחראיים חושבים שהם מאוד בוגרים מבחינה רוחנית בכך שהם לוקחים על עצמם את האחריות לטעויותיהם. וזה נכון כמובן. באופן יחסי למי שאיננו מסוגל להכיר בטעות כלל, או במי שמכיר בטעות אך מחפש מייד אשמים – היכולת לקחת אחריות על מעשינו היא יכולת חשובה ובוגרת מבחינה פסיכולוגית. אך הבחינה הפסיכולוגית איננה ממצה את ההתפתחות הרוחנית. הפסיכולוגיה האנושית עסוקה בלבנות את האדם כישות בריאה ומתפקדת. כדי להיות אדם בריא נפשית ומתפקד באופן נורמלי ובוגר בחברה עליך להיות בעל "אגו בריא". התרפיה הפסיכולוגית מבקשת לעזור לכל אדם להיות בעל אגו בריא, בעל תחושת "אני" בריאה, כזו שיודעת את גבולותיה ומכירה בקיומו של הזולת, למשל.
אך ההתפתחות הרוחנית מאתגרת את האדם ללכת אל מעבר לרמה הזו (שהיא כשלעצמה, כאמור, הישג לא פשוט למרבית האנשים המאכלסים כיום את כדור הארץ). העבודה הרוחנית מבקשת לערער את אותו אגו בריא ולעזור לו לתהות על קנקנו של עצמו. העבודה הרוחנית איננה מסתפקת בהכרת קיומו של הזולת. היא מבקשת לפתוח את התודעה להכרה בקיומו של האין סוף האלהי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המציאות עצמה היא אלוהים
|
|
|
 |
|
|
|
להכיר באין סוף האלהי זה עניין לא פשוט כלל וכלל לתודעה האנושית. קל לנו לחשוב על אלהים כעל עוד אובייקט בעולם מונחה האובייקטים שיצרנו לעצמנו. קל לנו להכיר בקיומו של אל, אשר אליו אנו מתייחסים כאל עוד מישהו. כלומר - כאל עוד אגו - אבל אחד ממש ממש גדול.... כל הדתות עשו זאת. זה נוח לתודעה האנושית לקבל את האלהי כעוד מישהו, שיש לו יכולות עצומות והוא ממש ממש גדול. אבל להכיר באין סוף פירושו לוותר על הכרת עצמי כישות נבדלת. וזה כבר לא פשוט. זה מעלה את השאלות הגדולות ביותר - שאלות הבחירה החופשית של האדם.
במילים מאד פשוטות אנסה לתאר מהלך מחשבה שמובא בספרי החסידות של רבי צדוק הכהן מלובלין, כאחד מסודות ההתפתחות הרוחנית הקשורים למהותו של יום הכיפורים.
בהכרה הפשוטה, היום יומית שלנו, אנחנו חווים את העולם כאילו הוא מציאות קיימת, בה גם אנחנו קיימים ומתפקדים, בוחרים בחירות - נכונות או שגויות - ואם אנחנו גם אנשים בעלי תודעה דתית הרי שיש לנו גם אלהים בעולמנו - אלהים שאיננו העולם ואיננו אנחנו אלא, נאמר, הבורא של כל המסיבה הגדולה הזו. כלומר, בתודעה הרגילה שלנו יש אותי, את העולם ואת אלהים כשלושה דברים שונים.
אבל זו איננה "הכרת הייחוד האמיתי" כפי שמכנה זאת רבי צדוק. כי כאשר נפתחת לאדם הכרת הייחוד האמיתי של האלהות האלהי מפסיק להיות "עוד" גורם במשחק, ומתגלה כמשחק בעצמו. המציאות
איננה נבראת עוד מאלהים בורא חיצוני, אלא היא עצמה - אלהים. וכך גם האני. האני איננו עוד בעל ישות נבדלת, כי האין סוף קיים בכל והוא הכל, וגם גבולות האני מתמוססים עד שההכרה נופלת לתהום גדולה שבה אין לה עוד קיימות נפרדת ונבדלת. האחד האלהי כובש הכל, נוכח בכל, הוא הכל, ובעצם כל מה שחשבתי קודם ל"אני והעולם" הופך להיות פנים של האחד האלהי הגדול.
הכרת הייחוד האמיתי, כשהיא מופיעה על האדם, מבטלת את הכרתו את עצמו כיש נפרד, וממילא מבטלת בו את התחושה של "אני העושה" - הן לטובה והן לרעה. למען האמת - גם גבולות הטוב וברע נפרצים ומשתנים, כי שניהם גם יחד הופכים לביטויים שונים של האחד הגדול. בעת שכזו אין מקום לא לתחושות גאווה על מעשים "טובים" ולא לתחושות אשם על "מעשים רעים". שהרי מיהו העושה את אותם מעשים?
רבי צדוק מצטט בכתביו פסוק האומר "כי גם כל מעשינו פעלת לנו" (ישעיהו כו, יב). ומפרש זאת על פי האמור לעיל: כשמתפתחת באדם הכרת הייחוד האמיתי מתבררת בנפשו ההכרה כי אין הוא הפועל, הוא איננו העושה, אלא את כל המעשים עושה האחד הגדול, ולכן אין הוא זוקף עוד לזכותו את מה שרגיל היה לזקוף לזכותו (מעשים שנחשבים אצלו כמעשים טובים, שיש להתפאר בהם) ואין הוא זוקף עוד לחובתו את המעשים שרגיל היה להלקות עצמו בגינם ברגשות אשם. האגו מתפוגג אל מול ההכרה האלהית, ואין לו עוד נכסים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גירסת הבמאי
|
|
|
|
|
|
|
וזו, למרבה ההפתעה, מהותו העמוקה של יום הכיפורים על פי תורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין. התודעה הרגילה מחלקת את המציאות ל"טוב" ו"רע". בתודעה הרגילה אנחנו מנסים לעשות את הטוב ולהילחם ברע, ומרגישים כאילו שיש לנו בחירה חופשית, המטילה על כתפינו אחריות רבה, לבחור בטוב ולעשות את הטוב. אולם האם זו האמת לאמיתה? לא. האמת היא שגם מה שאנחנו רגילים לראות כ"רע" איננו אלא ביטוי של האחד הגדול. ולכן, ביום כיפור, היה הכהן הגדול לוקח שני שעירי עיזים שווים במראה, ומגריל - את האחד העלו על המזבח קרבן לצד ה"טוב" של אלהים ואת האחר שהיה זהה לו לחלוטין בגודל ובמראה, שילחו אל המדבר, אל הפרא, כמנחה לעזאזל - לצד שאנו רגילים לראותו כצד הרוע, שאיננו אלא פן נוסף של האחד הגדול.
יום כיפור מזמין אותנו להתנקות מהחטאים שלנו ניקוי אמיתי ועמוק. אך הניקוי הזה איננו מנקה את האגו מתחושת האשם של החטא, אלא מנקה את התודעה מתחושת האני האחראית לתחושת האשם, כמו גם לרגשות הסיפוק. ולכן, האגו מתקומם כנגד זה. מבחינת האגו עדיף לסבול רגשות אשם ולפחות לחיות בתחושה שאני אכן קיים, מאשר לוותר על האשמה יחד עם הוויתור הכללי על תודעת קיומי הנפרד.
יום כיפור הוא יום התשובה הגדולה. "תשובה" במשמעות של שיבת כל הדברים לשורשם. המציאות והאדם אשר נתפסים כנבדלים חוזרים לשורשם בהויה הגדולה. השחקן הראשי משתחווה לפני הקהל יחד עם זה המשחק את הרע בסיפור - וכולם יחד זוכים לתשואות רמות ומחיאות כפיים – העזאזל יחד עם המקדש, הכהן הגדול והסטרא אחרא - כולם שחקנים בהצגה הגדולה שכתב, ביים ומציג האחד הגדול. קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות! (אך דעו שהוא גם הקהל).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אוהד אזרחי
| /images/archive/gallery/704/726.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מייסד שיטת KabaLove מוסמך כרבי ומורה רוחני בתנועה ליהדות מתחדשת (Jewish Renewal), ייסד ועמד בראש ''קהילת המקום'' במצוקי דרגות, פיתח את שיטת ''קלפי מעשיות ברסלב'' וחיבר ספרים בהגות קבלית חדשה (''מי מפחד מלילית?'' ו''בסוד לויתן'' בשיתוף עם ד''ר מיכה אנקורי - שניהם בהוצאת מודן
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
