 |
/images/archive/gallery/468/269.jpg נדב בנתור.
 |
|
|
|
|
|
|
| נדב בנתור מציע לצאת מהבועה ולעבור מרוחניות ניו אייג' אגואיסטית לקהילה של מאמינים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רובנו גדלנו לתרבות הרואה את שלמות האדם ושמחתו כתלויה בגורמים חיצוניים: היכולת שלו לפרנס את עצמו, להקים בית ומשפחה, לממש את עצמו, למצוא חברים טובים. במעגלים יותר רחבים, זה אומר לחיות במציאות חברתית-פוליטית-תרבותית לשביעות רצונו. במידה והוא לא מרוצה, הרי שמשהו צריך להתווסף או להשתנות במציאות החיצונית.
אושו, הגורו ההודי, הבחין בדבר מה מאוד מהותי: "האם ראית לאחרונה את השמש שוקעת?", הוא שואל. כלומר האם בתוך כל המרוץ אחרי דברים חיצוניים, זכרנו גם את הנפש שלנו, את הפשטות והשמחה?
 |
| לא פחות מהכל |
שום מערכת יחסים זוגית לא תגאל אותנו מהריק הקיומי. נדב בנתור מציע להכניס לזוגיות גם אמונה באלוהים. על מערכות יחסים, כנות ואמונה
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אך אנשי ה"עידן החדש", וחשוב להבהיר שאני מתכוון לאלו אשר הופכים את התהליך הרוחני לדבר מרכזי בחייהם ולא לקישוט אפנתי - הולכים עוד יותר רחוק: עבורם העולם החיצוני אינו כה חשוב, מפני שהפתרון הוא רוחני בלבד: ידיעת המהות הפנימית והאמיתית של הדברים תאפשר שלמות ותמוסס כל קונפליקט. אחרים משתמשים במילים אחרות וטוענים כי האמונה באל היא הדבר החשוב מכל.
זוהי פעולה מהפכנית של שינוי סולם הערכים: ניפוץ הערכים המוסכמים של איך צריכים חיי האדם להיראות, ושימת דגש מוחלט על עולמו הפנימי של האדם. רק משם יכולה להגיע ישועה אמיתית לאדם.
במובן זה המרחק בין העידן החדש לבין מרבית הדתות אינו כה גדול. גם הדתות קוראות לאדם להעמיד את האל מעל ערכי היום יום והשאיפות הקטנוניות. עבור ה"פונדמנטליסטים" מבין אנשי ה"עידן החדש", ישנה שאלה שלכאורה האל שואל את האדם: (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
"Do you believe in 'me', or Do you believe in me?". או בעברית: האם אתה מאמין ב"אני" או שאתה מאמין בי?
כלומר ישנה בחירה מאוד ראשונית: בין לחיות לפי האגו הקטנוני ובין לעבוד את האל. במידה שהשבר הגדול של האדם נובע כולו מההזדהות עם ה"אני" ומחוסר ההכרה בקיומו של הבורא - אזי אמונה וההכרה באל יספיקו לאדם כדי ללכת מעבר לשבר. במובן מסוים זוהי התפיסה הרווחת בתורות העידן החדש ובפרשנות שלו את הבודהיזם וההינדואיזם: הכרה באחדות של האל יכולה לקחת אותנו אל אושר תמידי. לטענתם מהות האל היא טוב, וכשמכירים בו ומתמסרים לו, אז עושים ורואים רק טוב.
על השאלה איך עובדים את האל, אין לעידן החדש תשובה. כל אדם צריך למצוא את הדרך בעצמו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אתה נהיה פשוט, עד שדברים הופכים להיות מה שהם"
|
|
|
 |
|
|
|
נותרה רק בעיה קטנה. לפני כשנה הייתי בהרצאה של מורה רוחני. הוא ניסה להסביר לאנשים איך להגיע להארה - כלומר איך להכיר במהות האמיתית של הדברים ולהיות חופשיים מאשליית ה"אני". כל אחד מהיושבים בהרצאה היה שקוע בדברי המרצה ואני מאמין שכולם באמת הקשיבו ובאמת רצו להבין.
לקראת סוף ההרצאה הסביר המורה כי כל אחד צריך ללכת לדרכו ולהמשיך להקדיש את כולו לחיפוש אחר האל. באותו רגע, התחשק לי להצביע ולהגיד: רגע אם כולנו כבר פה, כולנו ישראלים, ועכשיו יום שישי בערב, אז למה שלא נעשה יחד קבלת שבת, איזו תפילה קטנה?
רוצה לומר: החיפוש האישי, אחרי ההגעה אל מעבר לאישי, נותר תמיד אישי ומבודד. זה לא שאנשים לא יחד. ברור שכולם מבלים, נפגשים ונהנים (חוץ ממני). אך האם אפשר למצוא משהו שיחבר אנשים ברמה עמוקה יותר? האם אפשר שכל אדם יישאר מחויב לחיפוש הפנימי ולאמונה הפנימית (שם תמיד יהיה האדם לבד), ושבכל זאת ייווצר קולקטיב של בני אדם, חברה שתהיה בה מחויבות משותפת, עשייה משותפת וקשר מקיף יותר בין אנשים?
היהדות היא דת שמבוססת על התנסות דתית קולקטיבית. תפילה מקיימים במניין של עשרה אנשים, לרוב בבתי כנסת. ישנה מערכת
חוקים שלמה שתפקידה למסד את הדאגה לחלשים, את מגבלות הכוח ואת התבדלות היחיד. ישנם החגים, המועדים והשבתות, השפה המשותפת והתרבות היהודית. כל אלו יוצרים חברה מאוחדת וחיבור בין אנשים.
היהדות מעמידה סולם ערכים אלטרנטיבי ויוצרת קולקטיב שהוא אלטרנטיבה לשלטון התרבות הכוחנית, המטריאליסטית והאלימה. היא אינה מתעלמת מן העולם, אך היא שואפת לרסן את המאבק האלים בין ה"אגואים".
בשונה ממה שקורה לעתים ב"עידן החדש", האדם אינו נשאר "בתוככי פנימיותו" והוא מחויב לצאת החוצה אל העולם, אל החברה, אל האחר. ואולי זאת הבעיה עם רבני העידן החדש, ההופכים את היהדות למין מדיטציה יהודית-בודהיסטית, בה האדם שוב נותר לבד במעמקי פנימיותו.
ידוע לי כי ישנה התנגדות רבה ליהדות בקרב ישראלים רבים וקשה להתייחס אליה ב"תמימות". ישנה ביקורת כלפי התלות המוחלטת בהלכה, כלפי האשמה והפחד שהתלוו לדת ולהעברתה מדור לדור.
הרצון להיות "פשוטים" גרם להתרחקות מהיהדות, אשר נתפסת כההפך מפשוטה. ספר הטאו אומר: "אתה נהיה פשוט, עד שדברים הופכים להיות מה שהם". ואילו היהדות על חוקיה ומצוותיה, היא מורכבת ונראית נוקשה למתבונן מבחוץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלהט אידיאולוגי לקולקטיב בוגר
|
|
|
|
|
|
|
אז למה בעצם אני מתעקש שהיהדות היא הפתרון? הרי יש אנשים שמוצאים "רוח" חדשה במסורות הודיות, אינדיאניות, סיניות, יפניות ואף מוסלמיות או נוצריות.
יש להבין דבר מהותי: כל חיפוש אישי של רוח, הינו שאיפה (לגיטימית בהחלט) למציאת "פינה שקטה" של רוח בתוככי העולם המערבי הנוירוטי. במקרים בעייתיים יותר זו שאיפה להגיע אל "מעבר לחיים" ולא להיות חלק מעולם כה מורכב וקשה. רוחניות קולקטיבית כמו היהדות יכולה להתנגד למציאות האלימה, הבלתי צודקת והאכזרית. היא מוציאה אותנו מעצמנו אל עולם המעשה. מעתה ההתפתחות הרוחנית שלנו מתקיימת בתוך מסגרת, בשיתוף עם אחרים, בהקשרים רחבים יותר ובקשרים מורכבים יותר. אולי פחות מסיבות, ואקסטזה פרטית, אך יותר בגרות ועומק.
אולם כאשר מציבים סולם ערכים אלטרנטיבי, כשמנסים ליצור חברה חדשה או עולם טוב יותר, ניתן בקלות להתמלא ב"להט אידיאולוגי", ולהזדהות באופן מוחלט עם צורת מחשבה כלשהי, למשל: צריך לתקן את העולם. וכשמזדהים עם צורות מחשבה כלשהי, לפעמים הורסים את מה שבאים לתקן.
האידיאולוגיה יכולה לגרום לכך שהדעה שלנו על עצמנו תסתור באופן מוחלט את מה שקורה בפועל. הדעה שאני טוב וצודק יכולה לכסות על הרבה אלימות ורוע כלפי האחר ובסופו של דבר גם כלפי עצמנו.
לכן אפשר לומר כי אלו הטוענים שהשבר האנושי הוא כל כולו עקב ההזדהות שלנו עם צורות מחשבה, לא טועים לגמרי. בגלל ההזדהות אנו נהיים אגרסיביים.
ובקשר ליהדות: צריך לשמור על עדינות כה רבה כדי שהיהדות לא תהפוך לצורת מחשבה שבשמה אתה מוכן לשנוא או להכריח אנשים לבוא להתפלל.
מצד שני, התפילה לדוגמא, היא הדבר שמסייע לנו ללכת מעבר לצורות המחשבה ולהיזכר במהות שלנו, באל ומשמעות החיים. לך תזכור את זה בלי שלוש התפילות ביום...
כמו כן, היותנו חלק מקולקטיב - יהודי במקרה הזה - מאפשרת לראות את צורות המחשבה בפרספקטיבה רחבה יותר: האדם הזה אמנם שטחי/ מעצבן/שקרן, אבל הוא חלק מהקהילה שלי ואני אחראי עליו ומכיל אותו.
נכון שההכרה במהות האלוהית יכולה לבדה להבהיר לי כי יש לי אחריות כלפיו, אבל כאשר אני בכל זאת תופס אותו כאובייקט, ועוד כאובייקט חד מימדי (למשל כשקרן), הרי שקיים רצון עז להסב את פני ממנו.
הקולקטיב שומר עלינו. מעצם הגדרתו הוא אוסף אותנו ונותן מסגרת למחויבות האנושית שלנו, להתנסות הדתית-רוחנית שלנו ולפעילות החברתית-קהילתית.
השבר שבעולם - חוסר המודעות, הכאב, הגסות - ימשיכו להתקיים. אפילו מסגרת יהודית כה עמוקה לא תוכל להפוך את העולם למושלם. אי לכך אנו תמיד נצטרך לשמור על עצמנו מפני עצמנו, להיות בני אדם קצת לפני שנהיה יהודים והרבה לפני שנרצה לשנות את העולם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לתנועה, תלמידה של רות זיו אייל, וסופר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
