 |
/images/archive/gallery/468/269.jpg נדב בנתור.
 |
|
|
|
|
|
|
| הסיבה שכל כך הרבה בחורים ובחורות לא מוצאים בני זוג מתחילה אי שם בילדות. נדב בנתור ממשיך להמציא תיאוריות על זוגיות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ברצוני לבדוק האם יש משהו המשותף לכולנו - גברים ונשים מגילאי סוף שנות העשרים ואילך, שאינם מוצאים בני זוג ומתקשים ביצירת קשר מחייב.
כאשר סיפרתי לידידה על המאמר שאני כותב, היא טענה כי ישנם רבים אשר אינם מעוניינים בקשר ומוצאים סיפוק ב"לבד" שלהם. אני מקבל את טענתה ואפנה את דברי רק לאלו מאיתנו אשר מחפשים קשר, אך עם זאת אנסה לקשור את טענותיי גם לאותם "מסופקי לבד".
 |
| הרהורים על דייטים |
|
דייטים רחוקים מלהיות מפגש אמיתי בין שני אנשים. נדב בנתור מציע לציבור המחפשים והמחפשות את הדייט לייט, נוסחה שתגאל אותם מחוסר האמונה שבמפגש |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
האם יש משהו קונקרטי שמונע מאיתנו להיכנס לזוגיות?
אני חושב שכן. ושזה מתחיל בילדות. בילדות חווינו כולנו נטישה על ידי ההורים, שלא תמיד היו שם כשהזדקקנו להם. כשהם כן היו, הם לא תמיד נתנו לנו את מה שרצינו - אהבה. פעמים רבות חווינו גם דחייה: חוסר סבלנות, חוסר אהבה, התעלמות, כעס ואף אלימות רגשית ברמות שונות. כאשר כן היתה אהבה, היא היתה לעתים קרובות מותנית או חונקת.
והפצע ההוא נשאר איתנו גם היום. תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על ה"ילד הפנימי הפצוע", שאינו רוצה לשוב ולחוות את אותם רגשות כואבים, ומנסה להימנע כל חייו מלחוות כאב, ובעצם משתוקק לאותה אהבה שבילדותו כה נכסף לקבל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טיפוס 1 וטיפוס 2
|
|
|
 |
|
|
|
האנשים מטיפוס מספר 1 הם אלו הנכנסים במהירות לקשר זוגי. בסיום קשר הם לעתים קרובות נכנסים מיד לקשר חדש, והם יעשו הכל כדי להישאר בזוגיות. זהו הטיפוס ה"תלותי". הוא מחפש בבן/ בת הזוג מרפא ומזור לנטישה ולכאב שחווה. לכן הוא ייצמד למי שלכאורה יאהב אותו ולא ינטוש אותו לעולם. אותם טיפוסים נוטים גם להדחיק את האלמנטים ה"שליליים" שהיו באהבת הוריהם ומנציחים בקשר שלהם את אותה החניקה והאהבה המותנית. זו דרכם לנטרל את הכאב והפחד מפגיעה חוזרת.
אנשים מטיפוס מספר 2 - בין אם במודע ובין אם לא - יודעים שהאהבה היחידה שהם רצו נמנעה מהם. את אהבת ההורים שטיפוס זה כה היה צריך, הוא לא קיבל, ולכן הוא איננו מוכן עדיין להכניס מישהו/מישהי חדשה לתוך חייו, לתוך ליבו. הסיכון בכך הוא גדול מדי - הסיכון שהוא/היא ייפגעו שוב. לכן קל לו יותר להישאר לבד, על אף תחושת
הבדידות שלעתים כרוכה בכך.
לעתים גם התגובה שלו לחניקה היא חריפה: מתעוררת אצלו התנגדות עזה, כאשר מתרחש משהו המתפרש כפלישה מצד מישהו אחר או כניסיון השתלטות. טיפוס 2 עלול גם להיות יותר רגיש לגילויים של אהבה מותנית: מישהו המתנה את אהבתו אליו יכול לעורר את הפצע הישן. ציפיות ואכזבות יכולות להשפיע בצורה מוגזמת.
רגישות יתרה זו וגם כישלונות רומנטיים חוזרים ונשנים מתחילים ליצור אצל טיפוס 2 תובנות והוא מתחיל להבחין כי ישנן סיבות פסיכולוגיות ורגשיות המשפיעות עליו ועל התנהגותו ותגובותיו, ומכריחות אותו לפעול בצורה מסוימת.
הבנה זו יכולה לדחוף אותו להתחיל לבחון את חייו: החל מ"מה אני מצפה מקשר זוגי", ו"מה יגרום לי אושר?" דרך "מי אני באמת מעבר לתגובות הבלתי רצוניות האלו", ועד "מה המשמעות של החיים האלו בחיים בכלל?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוצים אבל לא מוכנים להסתכן בלקבל
|
|
|
|
|
|
|
לכן אין זה מפתיע שרבים מאנשי טיפוס 2 פונים לחיפוש הרוחני, לבחינת מכלול החיים וחיפוש משמעות עמוקה יותר לחיים, מעבר למציאת זוגיות והקמת משפחה. הדבר מבורך כמובן אך ישנו גם תסכול: העיסוק הרוחני עוזר לנו להתפתח ואנחנו רוצים להיות בקשר עם העולם. אנחנו מרגישים שיש לנו אהבה בלב שאותה אנחנו רוצים להעניק לאחרים. אך אנחנו בעצם כבר יודעים שאנחנו לא יכולים לקבל את האהבה שאותה אנחנו רוצים. גם בגלל שהיא אולי לא קיימת אך בעיקר בגלל שאנחנו לא מסוגלים להסתכן בלקבל אותה.
התסכול הזה יוצר בתוכנו כעס שיכול להתבטא כביקורת או רגש של שנאה כלפי אחרים: זרים שנפגוש, חברים קרובים, שותפים רומנטיים, או ההורים. הכעס עלול גם להתפרץ מפעם לפעם, בפתאומיות בלתי נשלטת, לעיתים מבלי שנבין מאיפה זה צץ.
כמובן שגם אנשי טיפוס מס' 1, ה"תלותיים", חווים תסכול, כעס, ואף רגשות שנאה עצמית. אין הכוונה לצייר אותם בצורה אידיאלית, אולם אצלם המנגנון פועל באופן מעט שונה ולא אתעמק בו.
אז יש בנו רצון לאהוב, רצון לתת ולקבל ותקווה שנצליח להכניס מישהו/ מישהי לליבנו. ובכל זאת, הצורה שבה אנחנו פועלים - דייט ועוד דייט וציפייה בלתי פוסקת - מתעלמת מהמבנה הנפשי שלנו וגורמת לנו להניח שהסיבה שעד עכשיו לא מצאנו בן זוג היא רק כי לא מצאנו את בן הזוג הנכון...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה לעשות? לעצור ולחוות את הכאב
|
|
|
|
|
|
|
מה אפשר לעשות? דבר ראשון, כמו תמיד, אני מציע קודם כל לעצור לרגע את המירוץ המטורף למציאת בן/ בת זוג. לא להפסיק אותו כליל, כי זה אולי בלתי אפשרי, אבל כן לעצור ולחוות את הכאב והתסכול: לא רק מאי מציאת בן זוג, אלא מכך שאנחנו לא מוכנים עדיין להכניס מישהו לחיינו, לא מעיזים לפתוח את הלב.
כאשר מסכימים "להישרף באש הכאב" מתרחשים מספר דברים:
א) אנחנו מתקדמים לקראת האפשרות שכן יהיה לנו בן זוג, מפני שאנחנו באמת מבינים את הקושי והפחד המעורבים בעניין.
ב) ההתפתחות הרוחנית שלנו מואצת: גם מפני שאנחנו מקבלים את עצמנו ומוכנים לדעת את "האמת" על מצבנו כרגע, וגם מפני שאנחנו מפסיקים להימלט מן הכאב ומהצער על ידי פעילות בלתי פוסקת.
ג) אנחנו מתבגרים: מפסיקים לרחם על ה"ילד הפצוע" שבתוכנו, וכך יכולים אולי להפסיק להאשים את העולם, לכעוס או לשנוא. אז אולי יתחיל השבר שבתוכנו להירפא.
כשאנחנו מסוגלים להירגע ולהרגיש את "עצמנו", אנחנו קרובים יותר לעצמנו ולאחרים. המפגש עם החיים הופך מלא יותר ומתוך כך הדחיפות למצוא בן זוג עכשיו, ברגע זה, פוחתת. זה לא לא שוויתרנו על הרעיון: אנחנו נעשה מה שאפשר ומה שצריך. ונמתין. (ואז, אולי אפילו ידידתי ואנשים מסוגה יוכלו להרשות לעצמם לרצות בזוגיות, בלי שזה יפגע ב"אי התלות" שלהם.
אני מאמין שהפוטנציאל של מערכת היחסים של טיפוס 2 - כאשר הוא ייכנס לזוגיות - הוא גדול, אולי אף יותר ממערכות יחסים של אנשי טיפוס 1, שבגלל הפחד מנטישה ומהכאב עלולות להנציח היבטים רבים של אלימות רגשית.
אף פעם לא נהיה מוכנים לגמרי. המוכנות לקשר היא מוכנות להיות בקשר, למרות הפחד ולמרות חוסר הרצון להכניס מישהו לחיינו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לתנועה, תלמידה של רות זיו אייל, וסופר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
