 |
/images/archive/gallery/660/511.jpg הבודהא מהשכונה
 |
|
|
|
|
|
|
| מה הדבר החשוב ביותר עבור המחפש הרוחני? חיים מוסריים. ארז שמיר מסביר למה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם מישהו היה פונה אלי, בכל אחת משמונה השנים שחלפו מאז שיצאתי לי למסע הרוחני, ושואל אותי "מהו לדעתך הדבר החשוב ביותר עבור המחפש הרוחני?", קרוב לוודאי שהייתי "פיתוח יכולת ריכוז", "צבירת תובנות", "ראיית הדרך", או משהו אחר בסגנון. היום, לעומת זאת, על אותה השאלה בדיוק תשובתי היתה שונה - היום הייתי עונה לו שהדבר החשוב ביותר עבור המחפש הרוחני הוא לחיות חיים מוסריים.
זכור לי שבתחילת שנות השמונים, תקופה בה כל המדינה נהגה באותה סוברו פשע, אכלה באותה מסעדה סינית זולה, וצפתה באותן תוכניות טלוויזיה באותו ערוץ טלוויזיה מסכן, אבא שלי, מתוקף תפקידו, היה נוהג לנסוע, מפעם לפעם, לנסיעות עסקים לחו"ל. כמובן שבאותם הימים, ובניגוד להיום, כל נסיעה של אזרח ישראלי לחו"ל היתה דומה קצת לנחיתה של האדם על הירח, והייתה מעוררת התרגשות גדולה בקרב המשפחה והחברים, שהיו צובאים על אולמות בית הנתיבות הן בהמראה והן בנחיתה, כאשר המהדרין שבינהם אף היו מוסיפים ביקור אקראי באמצע רק כדי לוודא שהכל כשורה. כבנו של חתן השמחה ההתרגשות שלי היתה גדולה במיוחד מכיוון שתמיד יכולתי לסמוך שבדרכו חזרה הוא יעצור לקנות לי מתנות מהנות ומשמחות. ויחד עם זאת, עם האוכל בא התיאבון, וכאשר גיליתי שחבר לכיתה קיבל מחו"ל מחשב משחקים חדיש ביקשתי מאבי לקנות לי מחשב דומה, רק קצת יותר משוכלל כמובן. להפתעתי המוחלטת אבי סירב לבקשה תוך שהוא מסביר לי שלפי החוק אסור לו להביא לארץ מוצרים שעולים יותר ממאתיים דולר. למרות נדנודים בלתי פוסקים מצדי הוא אף פעם לא הסכים לשנות את עמדתו.
 |
| אתיקה היא נשמת המדיטציה |
|
וינטאג': טור ישן של דיוויד סופר על מוסר והדרך הרוחנית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
במשך שנים לא יכולתי להבין את התעקשותו של אבי לדבוק בלשון היבשה של החוק במקום בדמעות הרטובות של בנו, אך היום אני חושב שאני לומד להעריך מחדש את התנהגותו. באופן אישי מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לסוגיית ההתנהגות המוסרית, עד כדי כך שכאשר הייתי קורא ספרי הדרכה בודהיסטיים לעיתים הייתי אף מדלג לגמרי על הפרקים שעסקו בנושא. בכלל, תחום המוסריות כולו נתפס על ידי כתחום ארכאי במקצת, אשר נהנה מהרבה פחות סקס אפיל מאשר תחומי פעילות רוחניים אחרים, כמו המרדף אחר מצבי תודעה יוצאי דופן. יחד עם זאת, עם השנים למדתי לגלות שהתנהגותינו המוסרית אכן מהווה את הבסיס המשותף שעליו מושתת התרגול הרוחני, שבהעדרה אנו יכולים להתקדם במסע רק עד נקודה מסויימת אשר אל מעבר לה אין לנו כל גישה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רוח על פני האגם
|
|
|
 |
|
|
|
הסיבה לכך שהתנהגותינו המוסרית אכן מהווה את הבסיס המשותף עליו התרגול הרוחני שלנו מושתת היא שבהעדר התנהגות מוסרית אנו לא יכולים לתרגל מדיטציה בצורה אפקטיבית. ומבלי שנוכל לתרגל מדיטציה בצורה אפקטיבית המסע הרוחני שלנו צפוי, במוקדם או במאוחר, להעצר בחריקת בלמים עזה. אחרי הכל, מה שאנו מנסים לעשות בעת המדיטציה, הוא להרפות משכבת המחשבות וזאת כדי שנוכל לראות עמוק אל תוך המערך הפיזי-נפשי, במטרה לפתח תובנות. אולם כאשר אנו מנסים לתרגל מדיטציה בשעה שבחיי היום יום אנו עוסקים בהתנהגות לא מוסרית אנו מגלים שבמקום להרפות משכבת המחשבות אנו רק מוסיפים עליה עוד ועוד. כמו עננים אפורים אשר מסתירים את השמיים הכחולים, כך גם המחשבות הנלוות להתנהגותנו הלא מוסרית צפויות לכסות את שמי תודעתנו באופן אשר לא מותיר ולו פתח אחד לאור החוכמה לחדור.
הומר סימפסון אמר פעם שאין כמו "להנות מפרק הזמן המתוק שחולף בין הרגע שבו השקר נאמר ועד ולרגע בו הוא מתגלה...", אולם האמת היא שפרק הזמן שחולף מרגע שאנו מתחילים לחיות חיים לא מוסריים
הוא הכל מלבד מתוק. הבודהה הרי לימד אותנו שאין פעולה שאין לה תוצאה, ואומנם, כאשר אנו פועלים באופן לא מוסרי התוצאות השליליות לא מאחרות לבוא. כך לדוגמא, כאשר אנו פועלים באופן לא מוסרי, וכתוצאה מכך פוגעים במישהו אחר, התודעה שלנו צפויה להתמלא הן במחשבות של חרטה, כתוצאה מעצם הפגיעה, והן במחשבות של פחד, כתוצאה מהתגובה האפשרית לפגיעה. ישנה אנלוגיה בודהיסטית נפלאה אשר מתארת את התודעה כאגם אשר מימיו השלווים יכולים לשקף את תמונת הנוף השוכן לפתחו בצורה מדוייקת ומושלמת, אולם הטענה היא שכאשר הרוח נושבת על פני האגם נוצרים בו גלים אשר מונעים ממנו מלהמשיך ולשקף את המציאות כהוויתה. הרוח עליה מדובר באנלוגיה היא כמובן הרוח של מחשבותינו הקונספטואליות, אולם למרות שכל מחשבה קונספטואלית צפויה לעורר בתודעתנו סערה הרי שכוחן של מחשבות שליליות, כדוגמת מחשבות של פחד וחרטה, לעורר בתוכנו סערות, ולפיכך לפגוע ביכולתנו להתקדם בדרך, הנו גדול פי כמה. אגב, בהקשר זה מעניין לציין כי המשמעות המילולית של המילה נירוונה היא "ללא רוח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שביל לשום מקום
|
|
|
|
|
|
|
מעבר לכך שההקפדה על התנהגות מוסרית מאפשרת לנו לקדם את תרגול המדיטציה שלנו כמה צעדים קדימה היא מסייעת לנו בדרך נוספת, חשובה לא פחות. פמה צ'ודרון, בספרה "שהדברים נשברים", מדברת על הצורך שלנו "לאבד תקווה" על מנת להתקדם במסע הרוחני. ואומנם, לפחות מנסיוני האישי, אני יכול להעיד כי למסע הרוחני יש אכן נטייה לקחת אותנו פעמים רבות דווקא אל המקומות אליהם אנו הכי פחות רוצים להגיע. אין לי הסבר בדוק מדוע תופעה זו מתרחשת, אולם להערכתי נראה כי דווקא בנקודות קיצון אלו, נקודות קיצון שבהן אנו נאלצים להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלנו, אנו זוכים להנות מההזדמנות הטובה ביותר לשבור דרך דפוסי המחשבה והפעולה המקובעים שלנו. בכלל, בשלביו המתקדמים המסע הרוחני נוטה להפוך למסע כל כך קשה ומתיש עד לרוב, בנקודה מסויימת, אכן נאבד תקווה. צ'וגיאם טרונגפה, לדוגמא, כותב באחד מספריו כי המסע הרוחני הוא מסע כל כך קשה עד שאם מישהו היה שואל אותו כיום האם כדאי לו לצאת למסע הוא היה עונה לו בשלילה (אם כי הוא מוסיף ואומר כי אם אותו אדם היה בכל זאת מתעקש לצאת לדרך הוא היה ממליץ לו לפחות לוודא שהוא מתכוון ללכת עד הסוף).
העובדה שהמסע הרוחני מוריד אותנו על הברכיים, ולעיתים אף גורר אותנו בחול, אינה מהווה בהכרח חדשות רעות. אחרי הכל, דווקא מרגע שאנו לומדים לאבד תקווה ביכולתו לחוות אושר בתוך גבולות הגזרה הצרים של האני האישי והפרטי שלנו אנו לומדים את אחד הלקחים החשובים ביותר – אנו לומדים להכיר בחשיבותו של האחר. היה זה הפילוסוף הבודהיסטי שנטידבה אשר אמר ש"כל סבלו של האדם נובע מתשוקתו להיות מאושר, וכל אושרו מתשוקתו שאחרים יהיו מאושרים", ואומנם, כאשר אנו שווים ובוחנים את חיינו אנו מגלים כי המעשים אשר גרמו לנו את מידת האושר המירבית מעולם לא היו מעשים אשר נעשו עבורנו, אלא דווקא אותם המעשים שאנו עשינו עבור אחרים, ולא במקרה. אחרי הכל, המסר התת מודע שאנו משדרים לעצמנו בעת קבלה מהאחר הוא מסר של חוסר, והמסר התת מודע שאנו משדרים לעצמנו בעת נתינה לאחר הוא מסר של שפע.
כיצד כל זה קשור להתנהגות מוסרית? התנהגותנו המוסרית, ההתנהגותנו המתחשבת, ההתנהגותנו החומלת, היא שמהווה את הביטוי העליון של התקדמותנו הרוחנית דווקא מכיוון שהיא שמה את הדגש על האחר. כך, גם במידה והמסע הרוחני דוחק אותנו לפינה בה אנו חשים שחלומותינו האישיים הולכים ונגוזים לנו אל מול העיניים אנו מגלים שאנו יכולים לחלום עבור האחר, לשמוח בשמחת האחר, וזאת באופן אשר מאפשר לנו להרחיב בהדרגה את מעגל החמלה והדאגה שלנו עד שבסופו של דבר הוא מקיף מספר רב של יצורים חיים אחרים מלבדנו. במובן זה התנהגותינו המוסרית משמשת אותנו כמעין תעודת ביטוח מכיוון שממש כפי שסוחר מניות נוטה לרכוש מספר רב של מניות שונות על מנת לפזר את הסיכון שבהשקעה כך גם מעגל החמלה והדאגה המורחב שלנו מאפשר לנו לפזר את הסיכונים שבמסע. אחרי הכל, גם במידה ויתברר לנו כי השביל בו אנו צועדים הוא שביל שאינו מוביל לשום מקום אנו לפחות יכולים להתנחם בכך שהודות למאמצינו הוא מרוצף, מתחילתו ועד סופו, במעשינו הטובים.
|
|
|
|
|
|
|  | | ארז שמיר
| /images/archive/gallery/381/868.jpg  | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
