 |
/images/archive/gallery/850/733.jpg
Jason Rogers, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| "לעשות מדיטציה"? "להגיע להארה"? "לשמור על שלוות נפש"? ארז שמיר מנתח חמישה ביטויים נפוצים שמלמדים על באגים בתפיסת העולם הרוחנית הרווחת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היפותזת ספיר-וורף היא היפותזה בלשנית הטוענת כי לשפה בה אנו עושים שימוש יש השפעה על האופן בו אנו תופסים את העולם הסובב אותנו. בגרסתה הקיצונית יותר היפותזה זו טוענת כי השפה שלנו קובעת למעשה את האופן בו אנו חושבים. בגרסתה המעודנת יותר היפותזה זאת טוענת כי לשפה שלנו יש בסך הכל את הפוטנציאל להשפיע על דרך החשיבה שלנו. למרות שהיפותזה הזאת מעולם לא הוכחה באופן חד משמעי היא זכתה מאז פירסומה להשפעה רבה בעולמות הבלשנות, הפסיכולוגיה והפילוסופיה.
מנקודת המבט של עולם המדיטציה להיפותזת ספיר-וורף
חשיבות מיוחדת וזאת מכיוון שאחת המטרות המרכזיות של המדיטציה היא לאפשר לנו לשבור את קירות בית הכלא הלשוני התוחם אותנו לראיית עולם מוגבלת. אין כל פלא אם כן שסדנאות מדיטציה רבות מתנהלות בשתיקה מוחלטת וכי הבודהא הפך את עיקרון הדיבור הנכון (Right Speech) לאחד מעמודי התווך של התורה הרוחנית שלו. מה שקצת יותר מפתיע הוא העובדה שדווקא בעולם המדיטציה עצמו רווח הנוהג של שימוש בביטויים לשוניים בעייתיים, ולעתים אף שגויים. הנה מספר ביטויים רוחניים-לשוניים שלמיטב הבנתי זקוקים לרענון דחוף.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לעשות מדיטציה?
|
|
|
 |
|
|
|
"לעשות מדיטציה" הוא אולי הביטוי הרוחני הבעייתי ביותר בשפה העברית וזאת מכיוון שבדיוק כמו הביטוי "ליהנות נורא" הוא כולל בתוכו פרדוקס בלתי פתיר. מדיטציה ועשייה, אחרי הכל, הם הפכים מוחלטים, ותרגול רוחני אמיתי לעולם לא יכלול מפגש בין השניים. לרוע המזל, אחת הטעויות הנפוצות אצל מתרגלים מתחילים, ובחלק ניכר מהמקרים גם בקרב מתרגלים מתקדמים, היא לגשת אל תרגול המדיטציה דווקא מתוך הלך רוח של עשייה וזאת מכיוון שהלך רוח זה הוטבע בנו במרבית המקרים כבר מילדות. כך קורה שמתרגלים רבים נכנסים אל תוך תרגול המדיטציה מתוך מחשבה שעליהם להשיג מטרה רוחנית כלשהי או לחוות חוויה רוחנית כלשהי ומחשבה זאת מובילה אותם להשקיע אנרגיה נפשית מכוונת אשר מזהמת את התהליך המדיטטיבי בדיוק כפי שדליפת נפט מזהמת את מי הים הצלולים. רק לאחרונה ידידה שלי שחזרה ממסע מדיטציה במזרח הרחוק סיפרה לי כיצד באחד המרכזים בהם היא תרגלה ניהלו התלמידים תחרות בינם לבין עצמם במטרה לראות מי מצליח לחוות חוויות רוחניות יותר מתקדמות. אותה הידידה גם סיפרה לי כיצד הדבר גרם לה להרגיש מתוסכלת מכיוון שהיא לא הצליחה לעמוד בקצב. מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שהמרדף אחר חוויות רוחניות מתקדמות יותר הוא במובנים רבים מרדף סיזיפי מכיוון שככל שאנחנו מתקדמים בתרגול המדיטציה כך אנו מגלים כי החוויות הרוחניות המתקדמות ביותר אינן אלא אותן החוויות היומיומיות הפשוטות ביותר אותן פגשנו כבר בתחילת הדרך, רק שכעת אנו חווים אותן מתוך רמת מודעות שונה לגמרי.
אני באופן אישי מנסה להימנע ככל שניתן משימוש בביטוי "לעשות מדיטציה". יש מי שמעדיפים את הביטוי "למדוט". כשאני ניגש אל כרית המדיטציה אני מעדיף לומר שאני בדרכי "לחזור אל טבעי המקורי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להגיע להארה?
|
|
|
|
|
|
|
הבעייתיות של הביטוי "להגיע להארה" נובעת מכך שהשימוש בו מרמז על כך שאנו פועלים על סמך ההנחה לפיה בעוד שאנו ניצבים "אי כאן" ההארה ניצבת "אי שם", הנחה שגורמת לנו לאמץ גישה טופוגרפית למסע הרוחני. כך, רובנו מאמינים שעל מנת להתקדם במסע הרוחני עלינו להשקיע מאמצים רבים על מנת לכסות בכל פעם עוד כברת דרך בדרכנו אל כיבוש יעד ההארה. אולם גישה זאת נידונה לכישלון ידוע מראש וזאת מכיוון שהמסע הרוחני דומה הרבה פחות לצעידה על דרך סלולה והרבה יותר לצעידה על הליכון במובן זה שהמקום היחידי אליו אנו אמורים להגיע הוא המקום בו אנו כבר נמצאים. הארה, אחרי הכל, אינה אמורה לקחת אותנו למקום כלשהו אלא להראות לנו שהמקום אליו אנו רוצים להגיע הוא המקום ממנו אנו באים. פעם נוספת, המסע הרוחני הוא לא מסע לינארי אלא מסע מעגלי וכל ביטוי שגורם לנו להאמין שלא כך הוא רק מרחיק אותנו מיעדנו. אני מאמין שאנחנו אף פעם לא "מגיעים להארה" אלא רק "נפתחים להארה" שהיתה איתנו מאז ומעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין אני?
|
|
|
|
|
|
|
ראשית כל מעניין לציין את הדמיון בין המילה "אין" לבין המילה "אני". בניגוד ל"לעשות מדיטציה" או "להגיע להארה", הבעייתיות של "אין אני" באה ויותר מהצד של הפרשנות שהודבקה לו עם השנים. כך, יוצא שמרבית האנשים שפוגשים בתיאוריית ה"אין אני" הבודהיסטית מתפתים לקבלה ככתבה וכלשונה, כלומר הם לומדים להאמין שאכן "אין אני", מה שמוביל לכך שבחלק ניכר מהמקרים הוא מתחילים להתנכר לעצמם ולצרכיהם הרגשיים. יחד עם זאת, הכוונה המקורית של התיאוריה הבודהיסטית לא היתה לטעון כי אכן "אין אני" אלא רק כי האני שלנו מתקיים באופן מאוד שונה מכפי שנדמה לנו. על פי הבודהיזם האני שלנו אינו קיים באופן קבוע ואינו קיים באופן ממשי, אולם הוא עדיין קיים באופן מותנה ומשתנה. ההבדל שבין השניים אמנם עשוי בתחילה לא להיראות לנו מהותי, אולם בפועל מדובר על הבדל של יום ולילה. עלינו אם כן ללמוד להיזהר מהשימוש בביטוי "אין אני" מבלי לסייג אותו במלים "קבוע וממשי" אחרת אנו עלולים ליפול מדרך האמצע של קיום מותנה אל דרך השוליים של ניהליזם קיצוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גלגול נשמות?
|
|
|
|
|
|
|
עוד ביטוי בעייתי, לפחות מנקודת מבט בודהיסטית, הוא הביטוי "גלגול נשמות". לטעמי אין אירוניה גדולה יותר מכך שדווקא בפילוסופיה שמבוססת על העיקרון לפיו הנשמה כלל אינה קיימת לא נמצאה עד היום חלופה הולמת לביטוי "גלגול נשמות". נכון אמנם שקיימים ביטויים חליפיים מוצלחים יותר כגון "גלגול תודעות" או "גלגול נטיות" אולם ביטויים אלו מעולם לא השתרשו. עד היום אני מרגיש קצת נבוך כאשר מישהו שואל אותי האם הבודהיזם מאמין בגלגול נשמות וזאת מכיוון שאני מוצא את עצמי במצב בו אני צריך לענות שמצד אחד התשובה היא כן ומצד שני התשובה היא לא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לשמור על שלוות נפש?
|
|
|
|
|
|
|
גם "לשמור על שלוות נפש" הוא ביטוי רוחני בעייתי מכיוון שגם הוא מרמז על כך שאנו צריכים להשקיע מאמץ פעיל כלשהו על מנת לחוות שלוות נפש. שהרי בפועל, השקעה של מאמץ פעיל כלשהו לא רק שאינה מבטיחה את החוויה של שלוות נפש אלא שבמרבית המקרים היא עומדת בניגוד מוחלט אליה. כפי שכבר ציינתי השקעת מאמץ נפשי בעת התרחשות ההליך המדיטטיבי, אפילו רק על מנת להחזיר את התודעה שלנו לאובייקט הריכוז, מהווה סוג של זיהום תהליכי חמור שבמידה ואינו מטופל יכול לגרום לכל המפעל הרוחני שלנו לקרוס לתוך עצמו. האירוניה היא כמובן שבעוד שאנו מתבקשים "לשמור על שלוות נפש" תרגול המדיטציה מלמד אותנו כי זאת היא דווקא שלוות הנפש אשר פעמים רבות כל כך שומרת עלינו. כך שבשעה שאדם מן היישוב עשוי פעמים רבות למצוא את עצמו נסחף חסר שליטה אחרי דפוסי תגובה מקובעים מראש, האדם בעל הניסיון המדיטטיבי עשוי ליהנות הן ממרחב תגובה רחב יותר והן ממרחב תגובה ממושך יותר, מה שמאפשר לו, פעמים רבות, להגיב באופן מוצלח יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
השורה התחתונה היא שבמידה והצדק אכן נמצא עם ידידנו ספיר ווולף, ולפחות במידה חלקית ניתן להעריך כי כך אכן הוא, חשוב מאוד שנקפיד שהשפה שלנו אכן תשרת את מטרותינו הרוחניות מבלי להותיר בתודעתנו עיוותים תפיסתיים מיותרים. נכון אומנם שבמידה מסוימת הדבר כלל לא תלוי בנו, וזאת מכיוון שעל מנת לשנות ביטוי לשוני מסויים נדרשת לרוב הסכמה רחבה, אולם לפחות בשיח הפנימי שלנו עם עצמנו תהליך השינוי יכול להתחיל כבר עכשיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
