 |
/images/archive/gallery/624/628.jpg היפה והחיה
אסף בן ארי  |
|
|
|
|
|
|
| מדי שנה, לכבוד החנוכה, מעלה הסטרא אחרא מופעים כדי לשטוף את מוחות ילדינו בתדמיות ושקרים. עידו הרטוגזון ראה את "היפה והחיה" והחליט לתקוף את השטן בחזרה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא ידעתי למה לצפות, אני מודה. מאז הפסטיקט שבקרתי בו בקולנוע שלום הישן בפתח תקווה לפני יותר מעשרים שנה, לא הייתי בהצגות לחנוכה. ידעתי שיעל בר זוהר תהיה הכוכבת הראשית של הערב, ותקראו לי דוגמטיסט, אבל זה גרם לי לשער שעולם התדמיות והשקרים לא שוקט על שמריו.
מדי שנה משכלל הסטרא אחרא את טכניקות זיהום המוח שלו בוירוסים שמטרתם ללמד אותנו לראות רק שקר, פירוד ותדמית. רק אתמול קראתי שבית הדין השטני של פרופ' אסא כשר
וחבריו התיר סופית שטיפת מוח של פרסומות מוסוות בזמן שידורי הטלויזיה בתוכניות אירוח.
כשהגעתי לבניין האופרה היה המקום מלא בילדים מדוכאים הזרוקים על הרצפה והורים זומבים שמחפשים מזונות במחירים מופקעים לסתום בהם את הפה של הילדים. בלובי הסתובב התינוק המוטאנט של במבה שמעניק את חסותו לארועי הסטרא אחרא השנתיים.
"כולנו טהורים. כולם אור" אני מנסה להזכיר לעצמי. אמא אחת אפילו חייכה אלי וזה חימם לי את הלב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הצילו, זומביאדה
|
|
|
 |
|
|
|
ביקור במצודת הסטרא אחרא, ביקור במעמקי הקליפות. חנוכה הפך לחג פולחן האלילים של ההשתרללות מהפרסומות. עבודת הבעל בעיצומה. עצרו אותה עכשיו! זה אינו עוד חג האורות, זהו חג הקליפות. משתלטים על המוחות – של הילדים. הזומביאדה.
הקפיטליזם זה האפוקליפסה. תתעוררו ותקלטו את זה. האפוקליפסה כבר כאן. עכשיו נשאר רק להתעורר ולהביא את הגאולה. בקרוב יגיע מכתב מאלוהים. הוא רוצה להתאבד, הוא לא יכול לסבול את זה. אלוהים מקיא עלינו את אפקט החממה. עוד שניה כולנו נעלמים בפטריה הגרעינית.
ובעוד אני שקוע עמוק במחשבות אפוקליפיטיות חייכה אלי לפתע ילדה אחת, וזה היה שווה את כל העולם הזה. וראיתי אותה כמו סמל התמימות האבודה שעוד רגע נכנס להיכל הסטרא אחרא בין אלפי כלבים משוגעים חולי כלבת.
"מה אתה כותב?" היא שאלה. התכוונתי לענות לה כשלפתע הגיח שם חבר והזהיר אותי שכוחות הבטחון של האופרה בעקבותי (נו שיט, אני לא ממציא כאן כלום). מישהו אמר להם שבחור מוזר מסתובב כאן וכותב לעצמו בצורה חשודה. כנראה ראו עלי שאני לא זומבי.
מהרתי לחמוק, והילדה בעקבותי. תזכור שאתה כאן בהסוואה. זה כמו במטריקס. הכל עשוי אור, אפילו השומרים הם אור. כולם נשמות שצריך להציל אותן, אבל כרגע יש כאן חושך. כרגע הכל חושך. אבל אני רואה את האור. מסביבי הכל קליפות, אבל אני רואה רק אור. קרניים ראשונות של השמש העולה החדשה. תנו לכל המשיחים להשתגע. עכשיו או לעולם לא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ילדה, תזהרי מהטלוויזיה
|
|
|
|
|
|
|
"אז על מה אתה כותב שם?" התעניינה שוב הילדה.
"היי ילדה", חייכתי אליה חיוך כהוגן. "כתבתי בדיוק על זה שחייכת אלי וזה הקסים אותי".
"תודה", היא אמרה וגרמה לי לכתוב בפעם השלישית בשתי שורות את המילה חיוך.
"את שמחה לראות את ההופעה?" שאלתי.
"זה בסדר" היא אמרה.
"את רצית ללכת או שההורים לקחו אותך?"
"סבא הציע. אמרתי כן."
איזה טעות, חשבתי לעצמי.
"טוב, זה בסדר להנות מההופעה" אמרתי לה וניסיתי לא להשמע קודר מדי, "אבל כשאת רואה אותה תשתדלי להסתכל עליה בעינים פקוחות". אני לא בטוח אם היא הבינה למה התכוונתי אבל היא חייכה והלכה.
אחר כך היא חזרה שוב.
"למה אתה כותב את כל זה?" שאלה. ראו שזה באמת מעניין אותה.
"כי האמת שאני חושב שזה חינוך רע פה." אמרתי.
"מה זאת אומרת?"
"זה. הפרסומות, הטלוויזיה. את יודעת... אני חושב שזה רע למוח."
"אני אוהבת טלוויזיה" היא אמרה.
"אני יודע שאת אוהבת. אבל תזהרי עם זה."
"אבא שלי אומר שהטלוויזיה עושה מהמוח ספוג" היא אמרה.
"בדיוק על זה אני מדבר".
לפתע הגיחה הסבתא מאחור והציבה עצמה בינינו.
"אנחנו בדיוק מדברים על זה שזה לא טוב לראות הרבה טלוויזיה", אמרתי לסבתא. "טוב יותר לקרוא ספרים, להיות עם אנשים ולאהוב את החיים הרבה הרבה". הסבתא הנהנה, אבל ניכר בה שעדיין תפסה אותי כדמות חשודה. אולי בצדק.
אשה טובה הייתה הסבתא הזו. היא בטח לא הייתה לוקחת את הילדה שלה לשטיפת מוח אצל הסטרא אחרא, לו הייתה יודעת... באמת אשה טובה הסבתא, אבל אחרי שהיא הגיעה בכל זאת השיחה קצת גוועה מאליה.
אבל רגע אחד שהסבתא לא השגיחה, תפסתי את ההזדמנות להפרד מהילדה ושוב תוך כדי שאני מנסה לא לבאס אותה אמרתי לה "בקיצור מותר להנות מההצגה. אבל רק אל תתני ליעל בר זוהר לקבוע לך מי להיות, כי היא שקרנית". הילדה הביטה בי שוב בסקרנות. אמרתי לה שלום בחטף ומהרתי הצידה שם התפניתי להרהר קצת במקומי במקום הזה ובמקומה של יעל בר זוהר במארג הקוסמי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אל תתני לה לקבוע
| /images/archive/gallery/183/215.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
גם יעל בר זוהר תגאל
|
|
|
|
|
|
|
"היית מאמין שמותגית-האופל הזו היא הנסיכה הקדושה, בת המלך האבודה, ספירת המלכות, גאיה, האטמן, האחר הגדול והזהות הפנימית ביותר?" אני שואל את עצמי "היא כל אלו. היא מחזיקה בתוכה את העולם כולו. בגאולה אנחנו לא נוותר על אף אחד. אפילו לא עליה. כל אחת מהקליפות תגאל – אפילו יעל בר זוהר. אחרת איך תהיה הגאולה שלמה?"
עוד אני מדמיין לעצמי בערגה את הימים שיעל בר זוהר תעמוד בראש תהלוכות הגאולה והנה צלצל הפעמון (לא הפעמון הגואל, די להפך) והורה שההצגה עומדת להתחיל.
מכאן האמת שדי נגמר מה לספר. באופן די אנטי-קלימקסי זה לא היה ערוץ 2. אפילו התינוק המוטאנט הצליח לשתוק קצת ודיבר רק בהפסקות ובסיום. קראתי בעיתון שהם ניסו להפיק את היפה והחיה בדיוק כמו בגרסה האמריקאית, ואני משער שזה עבד לטובתם. מנע מהם לעשות הרבה מהשטויות הדוחות שהם כל כך רגילים לעשות אותן מהטלוויזיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כולם מתיוונים
|
|
|
|
|
|
|
אין טעם לתקוף את היפה והחיה - אם כי זה באמת קצת טפשי שסיפור שטוען שהמסר שלו הוא שהיופי החיצוני חסר חשיבות לעומת היופי הפנימי, מסתיים בכך שהגיבורה מקבלת, כפרס על כך שהסכימה לכמה דקות לאהוב, את הנסיך החתיך עם הטירה המפוארת.
היפה והחיה של האופרה תוקף את הנפש האנושית בצורה מעודנת קצת יותר מהטלוויזיה הסטנדרטית (ועל המנגנונים שהיא משתמשת בהם כדי לזהם את התודעה דרושים עוד מאמרים על מאמרים). הוא בעיקר משקר בזה שהוא מעמיד פנים שהגיבורה שלו היא מישהי מוזרה (בגלל שהיא אוהבת לקרוא ספרים), ושהוא מעודד את האינדיבידואליות, בזמן שהכלים העיקריים שלו הם הרבה הומור זול של כוחניות שמפעילות הדמויות זו נגד זו, ובעיקר ספקטקל ענקי של זיקוקים, פיצוצים ותפאורות ענק. ובמובן הזה, המדיום הוא המסר, והמחזה הזה יכול לדבר על צניעות עד מחר, אבל אותי הוא לא ישכנע. ואני לא ראיתי מישהו יוצא מהמקום הזה צנוע יותר, ראיתי אותם יוצאים אולי רק אפופים יותר.
כשהסטרא אחרא מעלה הצגות על צניעות וייחודיות, אני מתחיל להרים גבות, וזה מעלה כמובן שאלות על כך שאולי הסכנות הגדולות ביותר נמצאות בעידן שבו הסטרא אחרא מנכס לעצמו אפילו את התכונות שהיו באופן מסורתי משויכות לכוחות האור. זה בהחלט נשמע מתאים לעידן שלנו.
לפני 2000 שנה המכבים פתחו במרד כנגד צורות עבודת האלילים של זמנם. כיום אנחנו משתמשים בעילה של המכבים כדי להעלות צורות חדשות של עבודת אלילים. לפני 2000 שנה נלחמו המכבים על מנת למנוע את חילול הקדוש בטמא. כיום אמרגנים ויחצ"נים משתמשים בחגי ישראל כדי להאדיר את שמה של הטומאה. כיום מסווה הסטרא את הקליפות כאורות. יש לנו חג אורות שהוא למעשה חג קליפות. מגאיידמק ועד היפה והחיה.
התיאורטיקן הצרפתי גי דבור כתב בספרו "חברת הראווה" על עולם שבה מנהלים אילי הקפיטליזם "מלחמת אופיום מתמדת" כנגד החברה, בנסיון לסמם את תודעתה ואת חיותה, ולתעל את האנרגיות והחלומות של ההמון אל צריכה פסיבית של תדמיות מתווכות ומוצרי צריכה. בחברה הזו רודדה והתדרדרה מהותו של האדם מ"היות" (Being) ל"היות בעל" (Having) ל"להראות" (Appearing).
וכולם מתיוונים. כולם נהנים לשחק את תפקיד הקליפות שבאות להדליק נרות חנוכה. ראיתי ילדים בכיפה שחורה בהצגה של יעל בר זוהר. וראיתי בטלוויזיה רבנים בארוחה של גאיידמק. הם כמו אותם המתיוונים של אותם זמנים עברו. הם טוענים כנגד מתיוונים אחרים, בהשתמשם בקטגוריות גוססות – אבל באותו הזמן מבצעים את תרגיל ההתיוונות הגדול מכולם כשהם סוגדים לאלי הממון, התדמית והשררה.
אבל התפקיד של האדם כאן ושם הוא אחד – להלחם על שלמות המקדש הפנימי כנגד העבודה האלילית ולא להניח לה לכבוש את הלב. בעזרת השם ננצח, בעזרת השם יעמוד לנו כוחנו למול הקליפות. להבדיל בין אור לקליפה, להפוך קליפה לאור.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי. כותב על יהדות עכשווית וניו אייג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
