 |
 |
|
|
|
|
|
|
| חוקר האבולוציה והכומר הישועי פייר טייאר דה שארדן נשלח במלחמת העולם הראשונה לשרת כנושא אלונקות בחזית. דווקא שם בינות ההרס והמוות הוא חווה מפגש עם המוחלט האלוהי. על מלחמה כחוויה מיסטית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פייר טייאר דה שארדן היה כומר ישועי וגם אחד מחוקרי האבולוציה החשובים של המאה העשרים. במחקריו על טבע האבולוציה הוא שילב בין דת ומדע והיה הראשון בקהילה המדעית שתפס את תהליך האבולוציה כתהליך של אבולוציה רוחנית. בכך סלל את הדרך לרבות מההתפתחויות שקרו באבולוציה של הניו אייג' במאה העשרים.
 |
| קוף לפני בן אדם |
פייר טייאר דה שארדן, כומר ישועי מרדן, האמין באבולוציה הרוחנית של העולם: התפתחות המינים נועדה ליצור את התודעה האנושית, וגם היא לא המילה האחרונה. הוותיקן ניסה להשתיק אותו
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אבל הרבה לפני שדה שארדן התפרסם בשל רעיונותיו הנועזים, בדצמבר 1914, כשהוא בן 33 הוא נשלח לשרת כנושא אלונקות בחזית הלחימה. מלחמת העולם הראשונה, מהקשות במלחמות, ידועה כמלחמת השוחות – מלחמת קפאון אכזרית ואיטית שבה נהרגו אלפים למען תזוזה של מספר מטרים בודדים בקו החזית, ושבה נעשה לראשונה שימוש מסיבי בנשק כימי.
דה שארדן ראה את אימות המלחמה הללו, אבל הגיב אליהן בצורה בלתי צפויה. באוגוסט 1917, כשחזר מן החזית לחופשה קצרה, הוא כתב במכתב לבן דודו: "החזית אינה סתם אזור לחימה שנשחק בקונפליקט בין אומות אלא 'חזית הגל' שנושאת את עולמו של האדם לעבר ייעודו החדש ... החזית לא יכולה שלא למשוך את לבנו משום שהיא, מבחינה מסוימת, הגבול הקיצוני בין זה שהאדם מודע אליו כבר, לבין זה שהוא בתהליך של קבלת צורה.
"לא רק שהאדם חווה שם דברים שאינו חווה בכל מקום אחר, אלא שהאדם חש כיצד בוקע מתוכו זרם נסתר של בהירות, אנרגיה וחופש שאותם לא ניתן למצוא בכל מקום אחר בחיים הרגילים ... אין צורך לומר שבחזית אינך מביט עוד על הדברים באותו האופן שבו אתה מביט עליהם בעורף. לולא היה זה כך, המראות שאתה רואה והחיים שאתה חי היו הופכים בלתי נסבלים. תחושת ההתעלות הזו מלווה בכאב מסוים, ועדיין, זוהי אכן התעלות. וזוהי הסיבה שהאדם אוהב את החזית למרות הכל, ומתגעגע אליה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נוסטלגיה לחזית
|
|
|
 |
|
|
|
הדברים של דה שארדן עשויים להישמע מזעזעים לכל מי שחווה מלחמה וקרב בימי חייו, וגם למי שלא עבר אותם, אבל אין לנו ברירה אלא להאמין לכנות התיאור שלו. דה שארדן חווה את המלחמה כחוויה מיסטית. הוא לא היה פאשיסט ולא מיליטאנט, אלא איש שלום ותומך גדול בדיאלוג בין-דתי ובינלאומי לאורך כל חייו - ובכל זאת הוא מתאר את המלחמה כחוויה קוסמית. או כפי שהוא כותב במקום אחר "המלחמה היתה פגישה עם ... המוחלט".
מספר שבועות לאחר אותו מכתב החליט דה שארדן להקדיש חיבור לנושא הגעגועים לחזית. לחיבור זה קרא: "נוסטלגיה לחזית". אני אביא כאן קטעים מתוך החיבור הקצר הזה שמתורגם כאן לראשונה לעברית, כדי להציג את התפיסה המפתיעה והמרתקת של דה שארדן את החזית כחוויה רוחנית עמוקה.
"אני רואה אותה [את החזית] תמיד כגבול הספר של העולם הידוע, 'הארץ המובטחת' הפתוחה לאמיצים, קצהו של שטח ההפקר.
"בני אדם שסבלו, אפילו עד גבול המוות, מצמא או מקור, לא יוכלו לעולם לשכוח את המדבריות או הקרחונים שבהם חוו את שכרון היותם הראשונים והיחידים. זוהי הסיבה שבשלה איני יכול עוד להיפרד לשלום מהחזית".
"וכך אני מתחיל לגולל את סוד הנוסטלגיה שלי. אני צריך את החזית בגלל שאני חוקר ובגלל שאני טיפוס מוחצן, כפי ששומה על כל אדם להיות. אבל האין הסבר ראשוני זה לא יותר מתשובה חסרה לאי השקט שלי; אולי אין הוא אף יותר ממטאפורה?
חיבה לאקזוטיות גיאוגרפית או מרחבית הינה צורה פשוטה ונמוכה יותר של הדחף מלא התשוקה
להרחיב את עצמנו למרחבים חדשים ומתרחבים. הטייס אדון השמים, איש המחשבה שמוחו מתמודד עם דרכים קשות ובלתי שגרתיות של התבוננות על העולם, מעשן האופיום המציב עצמו בתוך ים החלומות - כל אלו הינם טיפוסים מוחצנים בדרכם שלהם. כל אחד מהם הוא כובש הנוחת על חופים חדשים".
התפיסה של דה שארדן את קו החזית היא תפיסה מטאפיזית. חזית הקרב של המלחמה היא מטאפורה לחווייתו של האדם כשהוא עומד בחזית הקיום היישר למול ההוויה, מול החיים, מול המוחלט. כפי שמסביר דה שארדן החזית הינה אותו הקו שבו נמצא האדם ההרפתקן, האדם שמבקש לחפש תמיד למתוח ולפתוח את גבולות הווייתו ולנחות על חופים חדשים - לא משנה איזה: פיזיים, רגשיים, אינטלקטואלים או רוחניים.
זהו האדם שאינו מסתפק בקיום הנוח, השקט והמנומנם של עורף התודעה. זה האדם הנענה לאתגרים של החיים ומתייצב בחזית, שכן דווקא שם בחזית הוא מקומם של החיים. דווקא שם במקום שניתן להיפגע ולהפסיד את הכל, ניתן לזכות בדבר היחיד ששווה לחיות בעבורו: חיים. חיים אמיתיים. המלחמה, לתפיסתו של דה שארדן, הינה החזית של האנושות. כפי שכותב דה שארדן בחיבור 'המונאדה הגדולה', החזית הזו היא המקום שבו מתעצבים פניה של האנושות לעתיד לבוא. שם מתמודדת האנושות עם דמותה של עצמה. בתפיסתו המיסטית של דה שארדן (באופן לא שונה כל כך מהרב קוק, שאת רעיונותיו השוו לא אחת לרעיונותיו של דה שארדן) המלחמה היא תהליך שבו מתעצבת האנושות, ונוצקת מחדש לצורה מאוחדת וגלובלית יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אושר בין הפגזים
|
|
|
|
|
|
|
"מיד כשהאדם עולה לקו ומגיע אל החפירה הראשונה הוא מטיל מעצמו את עול הקונבנציות החברתיות. מאותו הרגע בו מסתיימים החיים האזרחיים אין עוד כל הבדל בין יום ולילה. במקום התחלופה המורגלת של קימה ופנייה לשינה, איש החפירות רואה לפניו מקטע אדיר של זמן המלא באירועים בלתי צפויים, שבו שינה ואוכל הם אירועים המתרחשים בהתאם למה שמרשות הנסיבות, ללא כל קשר לאור ולחושך. בחפירות אתה מתרחץ כשאתה יכול ולעתים קרובות אתה ישן לא משנה איפה. כל העבדויות והחלוקות הקשוחות של החיים המורגלים קורסות כמו בית קלפים".
החזית היא על פי דה שארדן קריאה לאדם לוותר על כל הקבעונות, כל ההרגלים ולהתעמת עם החיים בצורתם המוחלטת. הכניסה לחזית מדמה כניסה לאזור האבסולוטיות: איזור של הווה מוחלט. של רצף "אירועים בלתי צפויים". של התמודדות נמשכת עם החיים בצורתם המרוכזת והטהורה ביותר.
"אני יכול לראות את עצמי שוב, כפי שהייתי בשלווה ההיא, לפני שבועיים. זה היה לילה, לילה בהיר ושקט, באזור של אדמה שבורה מתלמים וביצות. הריח מהתקפות הגז האחרונות עדיין עמד תחת עצי הצפצפה. בהפסקות יכולת לשמוע, בהיר יותר מצליל הרשרוש שמעלה ביער ציפור הנוסקת לפתע בבהלה - את נפילתה של פצצת מרגמה שהתפוצצה לתוך ענן הבזקים מנצנצים הנקרע לפתע. ובכל זאת לא הפסיקו הצרצרים מצרצורם.
הייתי חופשי, והרגשתי שהייתי חופשי. יכולתי ללכת כרצוני באור הירח, לטייל בנחת הלאה, לנער לעצמי מהעץ כמה תפוחים אם הייתי רוצה, ואז ללכת לישון בחור הפגזים הראשון שבו הייתי נתקל. עדיין אהבתי את כל הדברים בעורף שחשובים לי או גורמים לי דאגה, אבל עשיתי זאת בצורה מרוחקת ונשלטת. חיי נראו לי רבי ערך מאי פעם, ועדיין הייתי נוטש אותם ברגע וללא חרטה, משום שלא הייתי שייך עוד לעצמי. הייתי חופשי ומשוחרר אפילו מעצמי. הרגשתי מלא בקלות שלא ניתן להסבירה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מציאות שלעולם לא תיעלם לחלוטין מעולם השלום
|
|
|
|
|
|
|
הפסקה הבאה המובאת כאן זעזעה קוראים לא מעטים. האם זה אנושי למצוא את הקדושה, האושר וההתגלות דווקא בעמקי הסבל והמוות? אולי אין זה אנושי, ואולי כפי שכותב דה שארדן, זוהי דווקא תוצאה של ההוויה העל-אנושית המתגלה לעתים בעיתות המלחמה.
"מצדי שלי אני יכול לומר שללא מלחמה היה עולם שלם של רגשות שלא הייתי אחרת מכיר או אפילו חושד בקיומו. איש מלבד אלו שהיו שם לא ידע לעולם את הזיכרון מלא הקסם שיכול האדם לשמור ממישור יאפרס באפריל 1915, כאשר האוויר בפלנדריה הסריח מגז כלור וכאשר הפגזים עקרו את הצפצפות ליד תעלת לפרל – או מהגבעות החרוכות של סוביל, ביולי 1916, כאשר עמד שם ניחוח המוות. הרגעים העל-אנושיים הללו סופגים את החיים בטעם בלתי נמחה של התעלות וחניכה, כאילו הועברו לתוך המוחלט. כשאני מביט אחורה, כל הקסם של המזרח וכל החום הרוחני של פריז אינם שווים לבוץ של דומו".
"לכן כשיגיע השלום שלו מייחלות האומות (ואני עצמי, יותר מכל אחד אחר) כי אז משהו שאני יכול להשוותו רק לאש בוערת ייעלם לפתע מעל פני האדמה. השפעתה של המלחמה היתה לשבור את הקליפה של הרגיל והקונבנציונלי. חלון נפתח לתוך אותם מכניזמים ורבדים עמוקים של הדבר שאליו מתהווה האדם. נוצר אזור נוצר שבו אפשר היה לנשום אווירה ספוגת שמימיות.
כאשר השלום יבוא, הכל יכוסה שוב בצעיף של המלנכוליה והטריוויאליות הישנה. לכן האזורים ליד לסיני, היכן שהאויב נסוג כבר, נראים קודרים, ריקים וחסרי רוח. משום שהחיים של החזית עברו למקום אחר.
"יבינו [הניצולים] שמציאות על-אנושית זו שהתגלתה להם בין מכתשי הפגזים וחוטי התיל הדוקרניים לעולם לא תיעלם לחלוטין מעולם השלום. שם היא תיוותר חיה תמיד, קשה יותר לזיהוי ככל שתהיה. והאדם הזה יוכל להכיר אותה, ושוב להתאחד איתה, אדם אשר מקדיש עצמו למשימות החיים היומיומיים לא ברוח האנוכיות כמו קודם, אלא באופן דתי, בתודעה של קידום בתוך אלוהים ולמען אלוהים, את המלאכה הגדולה של יצירתו וקידושו של מין אנושי שנוצר מעל לכל בשעות של משבר אך מגיע להגשמתו בשלום בלבד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלחמה ואבולוציה
|
|
|
|
|
|
|
"... מלאותו של הלילה ירדה כעת מעל שמי דה דאם. קמתי כדי לרדת מטה חזרה למגורי החיילים. וכשפניתי לתת מבט אחרון בקו הקדוש, החם, החי של החזית, היה זה אז שהבזק אינטואיציה נולד בי וחצי ראיתי כיצד החזית מקבלת צורה של דבר גבוה יותר, של אצילות גדולה, שיוצרת את עצמה, כך יכולתי להרגיש, ממש בעוד אני צופה, אבל כזו שנצרך מוח מושלם הרבה יותר מזה שלי על מנת לשלוט בה ולהבין אותה.
"חשבתי אז על אותן הכחדות גדולות אשר לפני זמן רב היו עדות להן החיות בלבד. ובאותו רגע נדמה היה לי שאני עומד למול הדבר הזה הנמצא בתהליך התהוות. הייתי כמו החיה שנשמתה מתעוררת והיא יכולה לראות קבוצות של מציאויות מחוברות זו לזו אבל אינה יכולה להבין את העיקרון המאוחד שהן מייצגות".
השורות האחרונות בחיבורו של דה שארדן מעניקות לקורא תקווה שגם הכאב והצער של המלחמות וההרס האדירים שיוצר המין האנושי יזכו לאותו היגיון מאחד כזה שאנחנו מוצאים היום באותן הכחדות גדולות אשר חקקו את מסלול ההתפתחות של החיים במהלך עידני האבולוציה. אולי יום אחד כל סיפורי המוות וההרס של האנושות ייגאלו ונראה אותם באור חדש ומנחם כחלק ממסלול האבולוציה הכללי של רוח היקום.
דה שארדן טוען בחיבורו כי רבים נוספים ששירתו איתו בחזית באותן שנות לחימה קשות שותפים לאותה תחושת התעלות מיסטית של החזית. לעומתו מתאר צרפתי מפורסם אחר ששירת במלחמת העולם הראשונה, הסופר לואי פרדינאנד סלין, את אותה המלחמה כחוויה הזוועתית, הסתמית והמזעזעת ביותר. בספרו "מסע אל קצה הלילה" מתוארת המלחמה בצורה מחרידה וקודרת כל כך שהקריאה בספר הפכה אותי אז, בגיל 16, לפציפיסט מושבע. אולי זה בא ללמד אותנו עד כמה אותה החוויה יכולה להיות שונה. במקום שאחד פוגש את השטן פוגש השני את אלוהים.
הייתי שמח לשמוע מקוראים שעברו מצבים דומים לאלו שחווה דה שארדן, כיצד החוויות שמתאר דה שארדן תואמות או סותרות את חוויותיהם הרוחניות מהחזית.
עוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי. כותב על יהדות עכשווית וניו אייג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
