 |
/images/archive/gallery/830/308.jpg
Diego, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו שאפשר וצריך להיפטר מהאגו. ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט! האגו לא נעלם כשעושים עבודה רוחנית. האגו רק גדל וגדל וגדל. אמתי מגד חושב שהגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית בנוגע לאגו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עבדו עלינו בעיניים. סיפרו לנו כל מיני סיפורים. סיפרו לנו שישנה אפשרות להיפטר סופית מהאגו. סיפרו לנו שהארה זה השחרור המוחלט מהאגו. אמרו לנו ששחרור מוחלט מהאגו היא המטרה הנעלה מכל.
ואני רוצה להגיד לכם: בולשיט!!!
האגו אינו נעלם כשאנו עושים עבודה רוחנית. האגו גדל. ככל שאנו מתפתחים יותר עם העבודה הרוחנית שלנו כך גם האגו מתפתח וגדל
יחד עימנו.
וכל מי שאומר לכם אחרת, וכמה משכני במדור הזה אומרים לכם את ההפך, טועה ומטעה. והטעות היא בכך שהעבודה הזאת שמיועדת להעלים את האגו, כיוון שהיא מוטעית, יוצרת בתוך רבים מהמחפשים הרוחניים תסכול עצום (אצל כל מי שמתבונן בעצמו בכנות) או שקר עצום (אצל כמעט כל אלה המכנים את עצמם מורים רוחניים ומספרים לעולם שאין להם יותר אגו).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אגו = צרור דימוים
|
|
|
 |
|
|
|
אבל לפני שאמשיך אנו זקוקים כאן להגדרה משותפת של מהו אגו, כיוון שההגדרות הן רבות ומגוונות: אני מתייחס כאן לאגו כמילה נרדפת ל"אישיות", כלומר, לסך כל הדימויים שעימם אנו מזדהים ולהם אנו קוראים "אני".
למה הכוונה בדימויים? הכוונה היא לכך שהאגו, או האישיות, הוא מצבור של דימויים שדרך הפריזמה שלהם אנו חווים את עצמנו ואת המציאות. עם צרור הדימויים הללו אנו מזוהים לגמרי. כשאנו חושבים "אני" עולה במוחנו צרור הדימויים הללו. זאת בניגוד לאפשרות שנאמר "אני" ובמקום צרור דימויים נחוש באופן פנימי את תחושת הקיום העצמאי שלנו, תחושת קיום שאינה מתבססת על זיכרון, על תמונות, על תפיסות, אלא על החוויה הבלבדית של ההווה, כפי שהוא, ללא כל תוספות.
את החוויה הזאת, של קיום העצמי האינדיבידואלי שלנו בהווה, רובנו איננו מכירים לעומק. לרובנו היו טעימות מהחוויה הזאת, אך אין לנו מושג כיצד ניתן להחזיק בה, להיות עימה עוד ועוד. קל לנו הרבה יותר להזדהות עם צרור הדימויים שאנו קוראים לו "אני" מאשר להיפגש עם החוויה חסרת הגבולות שהיא אנחנו באמת.
קל לנו יותר להזדהות עם צרור הדימויים הזה מכיוון שהוא מוכר, מכיוון שיש בו ודאות (לכאורה), מיוון שהוא יוצר אצלנו תחושה של עקביות.
ממה מורכב צרור הדימויים הזה שאנו מכנים "אני"? לא אכנס כאן לפיוט של המורכבות הזאת (תוכלו לקרוא עליה קצת יותר במאמר הראשון והשני בסדרה הקודמת שלי). אך בקצרה נוכל להגיד שצרור הדימויים הזה מורכב מזכרונות העבר שהפנמנו, בעיקר מהיחסים שלנו עם הדמויות המשמעותיות בחיינו. כל חוויה שהשאירה בתוכנו רושם של היחסים הללו (וחוויות של תסכול ואי סיפוק צרכים הן, כמובן, אלה שיש להן נטייה להיחקק במוחנו יותר מהשאר), נרשמת במוחנו כתמונה המכילה רגש, תחושת גוף ותפיסות או אמונות ובתוכה קיימים אנחנו וה"אוביקט" כלומר האחר שעימו היינו בקשר. ה"אני" שלנו תמיד מוגדר אל מול ה"אוביקט" האחר הזה. האגו או האישיות שלנו הם התוצר של היחסים שלנו עם אותן דמויות. איננו מכירים את עצמנו כלל שלא מתוך היחסים הללו.
כלומר, מתוך הזכרונות המקובעים הללו של סצינות שונות עם דמויות משמעותיות בחיינו, התגבש בתוכנו דימוי של מי אנחנו. "אנחנו" הפך להיות, מחוויה ברגע הזה, לתמונה מקובעת של "אנחנו" מול אותם אחרים. הזכרון הזה של "אנחנו" משתמר במוחנו, ודרכו, ורק דרכו, אנו מגדירים את עצמנו. איננו יודעים מי אנחנו ללא צרור התמונות המשומרות הללו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוב לנסוע להודו, שוב פעם לצאת לריטריט?
|
|
|
|
|
|
|
כך קרה שנוצר פה "מקרה של טעות בזיהוי". במקום להיות מזוהים עם מי שאנחנו באמת, קרי עם החוויה של קיומיות ונוכחות ברגע הזה, הפכנו מזוהים לחלוטין עם צרור תמונות ודימויים מעברנו.
כל המסורות הרוחניות הרציניות מנסות לסייע לנו להפסיק ולהזדהות עם צרור הדימויים הללו שאנו מכנים "אני". זו בעצם העבודה הרוחנית העיקרית שיש. יצירה של אי הזדהות עם האגו, עם האישיות, עם צרור הדימויים.
ומה יקרה כשנפסיק להזדהות עם צרור הדימויים הזה? אז נהיה מוארים, אומרים לנו המורים הרוחניים הפופולריים של תקופתנו. אז נחייה לחלוטין ברגע הזה, ללא אגו שמנהל אותנו. אז נהיה מי שאנחנו באמת: אהבה טהורה ללא תנאי. כי טבענו האמיתי הוא אהבה ללא תנאי. זה מי שאנחנו. נכון? זה לפחות מה שמספרים לנו.
ואנחנו מנסים. באמת מנסים. עושים עבודה פסיכולוגית. עושים מדיטציות. שנים על גבי שנים של עבודה. מנסים למוסס את האגו. מנסים להיות האהבה שאנחנו באמת. אבל מה? זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. כמה מאיתנו מספרים לנו שאצלם זה קרה. אנחנו רצים לשבת למרגלותיהם ולשתות בצמא את דבריהם "חסרי האגו". אנחנו מתמוססים בנוכחות של השדה האנרגטי החזק שלהם ולרגעים ספורים מרגישים ממש, כמעט ממש, מוארים.
אבל כשאנחנו יוצאים מתוך השדה האנרגטי הזה וחוזרים מהודו, מהריטריט, מהפסטיבל, מהסדנא, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים, מה נותר? נותר תסכול. כי אנחנו לא שם. פשוט לא שם. איננו אהבה ללא תנאי והאגו ממשיך להתל בנו. והפתרון היחידי שאנו מכירים הוא ללכת לעוד ריטריט או שוב לנסוע להודו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במה נכיר אם הוא צדיק אמיתי?
|
|
|
|
|
|
|
ואולי כל הניסיון הזה עקר מיסודו? אולי סיפרו לנו סיפורים? אולי אי אפשר באמת להיפטר מהאגו? אולי גם כל המורים הללו לא ממש נפטרו ממנו?
אולי הגיעה העת להתבונן במציאות בעיניים ולראות מה אפשרי באמת ומה לא אפשרי. אולי הגיע הזמן לפרספקטיבה פחות רומנטית, פחות אידיאליסטית, יותר מציאותית ויותר אפשרית?
"תלמידי הבעל שם טוב שמעו מדברים באיש אחד שחכם הוא. בלב אחדים נתעורר החפץ לבוא אליו ולשמוע תורתו. נתן להם הרבי רשות, אבל הם שאלוהו: "במה נכיר אם הוא צדיק אמיתי?" "בקשו ממנו", השיב הבעל שם טוב, "עצה, מה עליכם לעשות, שלא יבלבלוכם עוד מחשבות זרות בשעת התפילה והלימוד. אם יתן לכם עצה, היו יודעים שאין בו ממש. כי עבודת האדם בעולם היא להיאבק עד נשימת חייו האחרונה פעם בפעם עם הזר ולהכניסו פעם בפעם אל עצמיותו של שמו יתברך (מתוך מ. בובר. אור הגנוז: סיפורי חסידים)".
כן, גם לפני 300 שנה היו כל מיני מורים, גם במחוזות היהדות, שהבטיחו לקהל המאמינים שחרור מוחלט. וגם אז היו כמה שהיו מספיק אמיצים להודות בפה מלא: שחרור מוחלט מהאגו אינו אפשרי. עד נשמת חיינו האחרונה אנחנו עומדים להיאבק עימו.
ואנו עומדים להיאבק עימו כיוון שכל עבודה רוחנית שאנו עושים רק מעצימה ומגדלת את האגו. היא אינה מקטינה אותו כלל. ולכן ככל שאנו גדולים יותר, כך גם העבודה שלנו אל מול האגו גדלה עוד יותר.
זה חייב להיות כך. זה חייב להיות כך כל עוד יש לנו מוח (ואני מקווה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לוותר על המוח הנפלא הזה...). כי המוח שלנו תמיד, תמיד, יצור דימויים חדשים של עצמו ושל היקום. זה מה שהוא יודע לעשות. זה מה שהוא נועד לעשות. הוא עושה מודלים. הוא בונה תבניות. הוא יוצר ייצוגים. והוא משווה כל אינפורמציה שמגיעה אליו לתבניות ולייצוגים הללו. אנחנו חייבים את הפעולה הזאת לשם ההישרדות שלנו.
מה שאיננו חייבים לשם ההישרדות שלנו זו ההזדהות עם הדימויים הללו כ"אנחנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאן האגו נעלם?
|
|
|
|
|
|
|
אז מה קורה לצרור הדימויים שאנו מכנים "אני" כאשר אנחנו נפגשים עם חוויה מהותית של עצמנו, כפי שאנו, ללא דימויים? זו הרי מטרת כל התרגולים, לא? אנחנו כמהים להיפגש עם עצמנו ועם המציאות כפי שהיא, ללא כל דימוי. אנחנו כמהים להשתחרר מהדימויים כיוון שאנו יודעים שהדימויים הללו הם הכלא שלנו. הם הכלא כיוון שהם מכתיבים לנו את החוויות שלנו. הם מצמצמים את אפשרות החוויה שלנו. מאפשרים לנו לחוות את הרגע הזה רק דרך התנסויות העבר. אף פעם לא באופן טרי.
אז אנחנו עושים מדיטציה ומשקיטים לרגע או שניים את טרטור הדימויים והמחשבות האין סופי. או שאנו לומדים שלא להזדהות עם הטרטור הזה, עם מחשבה או רגש שעולה בתוכנו. ואז לרגע קורה משהו. לרגע אנחנו ממש שם. ללא שום דימוי. אנחנו פשוט חווים את המציאות ואת עצמנו כפי שאנחנו.
אלה באמת רגעים מופלאים. מדהימים. בחלקם אנו חשים אהבה אין סופית כלפי הכל. בחלקם אנו מרגישים שאין הפרדה בינינו לבין היקום. בחלקם אנו מרגישים יצירתיות בלתי נדלית. בחלקם אנו מרגישים תחושת אחריות וחופש משחררת. בחלקם אנו מרגישים ממש את עובדת היותנו היוצרים של חיינו. בחלקם אנו מרגישים את העצמיות האינדיבידואלית שלנו, את עצם הקיום שלנו כיצורים נפרדים (אך לא כאגו נפרד, אלא כתחושה קיומית של זהות נפרדת). בחלקם אנו זוכים אף להרגיש את כל אלה ביחד, כאחדות אחת מופלאה. ולפעמים הרגעים האלה נמשכים. לעתים ימים. לעתים שבועות. לעתים אף חודשים.
אך מה קורה לאגו באותו זמן? מה קורה לצרור הדימויים שלנו? האם הוא מפסיק להתקיים? האם הוא נעלם?
אני חושב שכל מחפש רוחני שמוכן באמת להיות כן עם עצמו יודע שהאגו לא מפסיק להתקיים, שהוא לא נעלם. להפך. הוא מתרחב. מה שקורה לצרור הדימויים שלנו הוא לא שהם מפסיקים להתקיים, אלא שהם מתרחבים לכלול בתוכם גם את החוויה החדשה והמיוחדת שחווינו.
וזה הרי דבר נפלא. אנחנו חייבים הרי, ותמיד נהיה חייבים, צרור דימויים מסוים שיגדיר אותנו. איננו חייבים לחיות מתוכו, אך הוא תמיד יתקיים. גם כשמורה רוחנית, שאני מאוד מעריך, כמו ביירון קייטי, אומרת משהו על עצמה כגון: "אם בעלי ירצה לשכב עם אחרת, אני אוהב אותו בדיוק את אותה אהבה" היא אומרת משהו על עצמה. היא מגדירה את עצמה. ויותר מכך, היא גם מזוהה עם ההגדרה החדשה הזו שלה. לא? הקשיבו לכל אותם מורים רוחניים כשהם מתארים את עצמם. גם כשהם אומרים "גיליתי שהאני שלי התמוסס לחלוטין" זו הגדרה חדשה של מי שהם.
והאם זה לא נפלא שהאגו שלנו יכול להתרחב ולכלול את החוויות החדשות הללו? האם זה לא נפלא שהוא יכול, למרות הנטייה שלו לתבניתיות, בכל זאת להיפתח אל אפשרויות חדשות של הגדרה עצמית?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נוירוטיים מצליחים בזה יותר
|
|
|
|
|
|
|
אבל יותר מכך. המורה אלמאס הבחין בכך שאנשים בעלי מבנה אגו רעוע מצליחים, בקבוצות שלו, לחוות חוויות של מהות, במהירות גבוהה הרבה יותר מאשר סתם נוירוטים רגילים (כלומר רובנו, שיש לנו אגו יחסית בריא ושלם. מלא קונפליקטים, אך שלם). הנוירוטיים, בעלי האגו השלם, איטיים הרבה יותר במסעם לקראת חוויות של מהות. אך מצד שני, אלה בעלי האגו הרעוע מאבדים את החוויה במהירות שבה חוו אותה ואינם מצליחים לשמר אותה. הנוירוטיים, לעומת זאת, מצליחים אט אט, לבסס בתוכם מרחב יציב יותר ויותר עבור החוויות המהותיות הללו. האגו שלהם, שהתרחב כעת לייצג ולכלול את החוויות החדשות הללו, מפסיק להילחם על חייו מולן. מפסיק לחוש שהן זרות ומאיימות עליו. ברגע שיש לו ייצוג עבורן, הוא מוכן לאפשר לנו לשהות בהן לרגעים יותר ויותר ארוכים.
הניסיונות לחסל את האגו, רק מביאים אותו להתקומם ולהתנגד, או לחילופין להתחפש לדני דין הרואה ואינו נראה (כלומר להיכנע ולספר לנו את הסיפור שכה רצינו לשמוע, קרי שהוא נעלם).
כשאנו צועדים איתו יד ביד, הוא הופך לחבר. הוא מאפשר לנו ליצור יצוגים ודימויים של חוויות המהות שלנו. יצוגים ודימויים שבעזרתם אנו יכולים לתקשר עם אחרים ואף לסייע להם להתקדם גם הם לקראת האפשרויות החדשות הללו.
אין שום צורך לחסל את האגו. זה אינו אפשרי וגם אינו רצוי. הדבר היחידי שיש לעשות עם האגו זה לשים אותו במקומו. לזכור שהוא אינו אנחנו באמת. שהוא רק היצוג, רק הדימוי. זה הכל. מי שאנו באמת זהו משהו עצום וגדול הרבה יותר. הזדהות עם האגו אינה מאפשרת לנו לחוות את מי שאנו באמת. שימת האגו במקומו כיוצר היצוגים והדימויים מאפשרת לנו להיזכר במי שאנחנו באמת. במהות שלנו.
ועכשיו, קוראים יקרים, אתם מוזמנים להגיב. האם תסכימו, בבקשה, להגיב שלא מתוך הרעיונות שקראתם או שמעתם אלא רק מתוך ההתנסות הישירה שלכם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומכשפות''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
