 |
/images/archive/gallery/834/250.jpg
SantaRosa OLD SKOOL, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| בפרשת המבול אלוהים רואה רק רוע, אין בלבו חמלה, והוא בוחר להחריב הכל מיד. מדוע? בגלל שהוא לא יכול לראות שגם הוא לא מושלם. פרשת השבוע של אביתר שולמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת נח היא פרשה קשה, מלאת קונפליקט וכאב. זה עתה סיימנו לקרוא כיצד האלוהים ברא עולם מלא הוד והדר. וכעת, בקושי הספקנו להעביר עמוד, כבר מבקש האל להחריב את כל היצורים שברא. בפרץ של זעם, של ייאוש, מחליט האלוהים למחוק מעל פני האדמה את כל בני האדם, יחד עם כל בעלי החיים. הסיבה לכך היא שהוא רואה "כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". האלוהים מבקש למחות את האדם מעל פני האדמה. כבר בפרשת בראשית חווה האלוהים מורת רוח רבה מיציריו בני המין האנושי. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, קין קם על הבל... אבל התגובות של האלוהים לאירועים אלה הן מינוריות ביחס להחלטתו בתחילתה של פרשת נח (לקריאת הפרשה). כאן הוא מבקש להחריב את כל. גזר דין מוות.
 |
| איך תיתכן בראשית לעולם נצחי |
|
הבודהא כלל אינו מאמין שהיתה התחלה לעולם. אבל יש לו הרבה מה לומר על פרשת בראשית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
יש כמובן יוצא דופן לרוע הכללי, אותו בוחר האל על מנת לשמר את המין האנושי ואת מיני בעלי החיים. זהו נח, האיש "הצדיק התמים בדורותיו, המתהלך את האלוהים". לנח תיכף נשוב, אבל קודם נתעכב עוד רגע קצר על המבול, על מעשה ההרס האלוקי המזעזע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איפה החמלה של אלוהים?
|
|
|
 |
|
|
|
יש מי שיאמר שהגיע להם, לבני ובנות האדם שכנראה באמת לא היו צדיקים גדולים. אבל קשה להשתחרר מההרגשה שבורא העולם סובל מתנודות קשות במצב הרוח שלו. האם אפשרי שכל בני האדם היו רעים כל כך? הרי בבראשית סופר לנו שהאדם נברא בצלם האלוהים. העובדה שהאדם נוצר בצלם האלוהים מודגשת שוב בפרשת נח, לאחר המבול. אז מאיים האלוהים להרוג את מי שישפוך דם אדם, שכן האדם נוצר בצלם האלוהים. המושג "בצלם אלוהים" הוא מהביטויים המרהיבים של התורה שלעולם לא נוכל לרדת באמת לפשרם. אבל הייתי מניח שלמי שנוצר בצלם אלוהים יישאר תמיד גרעין של טוב, גרעין של אהבה. אז אני שואל – איפה החמלה? האם לא היתה כל דרך אחרת לתקן את המצב, להביא לתיקון דרכם של בני ובנות האדם? ומה חטאו בעלי החיים?
זאת נקודה מורכבת, נקודה שלא ראוי לזלזל בה, שלא כדאי להדחיק. נקודה שמעלה כאב ותסכול, תסכול שצריך להקשיב לו. איפה החמלה האלוהית? איפה אהבתו לברואיו?
ייקח לנו הרבה זמן לענות על השאלה הזו. זה נושא למדיטציה קצת יותר מתמשכת, שכדאי לסמן אותה כנקודת התייחסות להמשך הדיון שלנו. הרי חרון האף האלוקי עוד ישוב בצורות רבות בהמשך הטקסט. בסיפור סדום ועמורה למשל שוב נצטרך לשאול את עצמנו את אותה השאלה. אבל המרשים והמיוחד בסיפור המבול הוא הטוטאליות הכמעט מוחלטת שלו. אלוהים רוצה למחוק את הכל. הוא מותיר רק את נח ואת בני משפחתו, וזוג אחד מכל מין של בעלי החיים.
יש כמה דברים לומר בנקודה הזו, בתור התחלה. קודם כל, נשים לב לכך שמה שקשה לאלוהים איתו זה הרוע. אלוהים היה רוצה שהעולם יהיה רק טוב, שלבבותיהם של בני ובנות
האדם יהיו זכים לחלוטין. עם הרוע הוא לא מסתדר. דיברנו על הנושא הזה בשבוע שעבר, בהקשר של להט החרב המתהפכת. ראינו כיצד העולם בנוי על דואליות – יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות, טוב ורע. ואמרנו שכבר בהתהוותו הראשונית של העולם, המתרחשת בפרשת בראשית, אנחנו מרגישים שלאלוהים, האחד, קשה עם הפיצול המוליד שניים. הוא רוצה לראות "כי טוב". את העובדה שהמציאות היא תמיד ערבוב מסובך של טוב ורע קשה לו להכיל. הצבענו על כך שלהט החרב המתהפכת, החרב של הדואליות, היא המחסום שמציב האלוהים בפני גן העדן, על מנת להבדיל בין עולם הנצח בו הוא חי, העולם של עץ החיים, ובין העולם של בני האדם המאופיין בשניות, בדואליות. את השניות אנחנו מוצאים שוב בעצם צמידותו של החורבן הנורא של המבול לבריאה הנהדרת של בראשית.
בהתנהגותו ביחס למבול, אנחנו רואים כיצד האלוהים משתמש בלהט החרב המתהפכת על מנת להתגונן מהעולם המורכב, המושתת על ניגודים. זהו מחסום דו-סטרי. מבט אחד של האל אל עבר העולם מיד מגלה רוע. הרי זה צפוי, בני האדם חיים בעולם מורכב בו יש גם טוב וגם רע, גם אור וגם חושך. אך האם בני אדם היו רק רעים? רעים לחלוטין? קשה לקבל זאת כאשר הם נבראו בצלמו של האל המושלם. חייב להיות שהיה בליבם גרעין שיכול לשמש כבסיס לתיקון, ליצירתה של אהבה. אך האל חסר סבלנות, הוא רוצה את המוחלט. הוא אינו מסוגל להכיל את המורכבות, את העובדה שהמוות הכרחי לחיים, שהרע הוא היבט של הטוב. הוא מותנה על ידי אחדותו ולא מצליח לקבל את האחר. ולכן, הוא רואה רק רוע, ובוחר מיד להחריב. הוא אינו מוצא בליבו די חמלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גם בי יש רוע
|
|
|
|
|
|
|
חמלה מתבססת על זיהוי של מורכבות. היא נשענת על העובדה שהרוע, הטעות, המוות, הם חלק מהותי מהחיים. מבלי רוע אין לנו טוב, מבלי לילה אין לנו יום. הטעות של האחר מתקיימת גם בי, גם אני אינני טהור. גם בי יש רוע. דרך זה שאני יודע שאני מוגבל, אני מקבל ומבין את מוגבלותו של האחר. אני שותף בטעות שלו. הקבלה הזו היא המאפשרת אהבה.
כואב לומר, אבל אלוהים של פרשת נח אינו מסוגל לחמלה הזו. הוא אינו רואה שגם הוא אינו מושלם. הוא אינו מוכן לקבל את אי-שלמותה של הבריאה שהוא עצמו יצר, ואינו יכול לחיות עם חטאיהם של ברואיו. אבל חטאים אלה הם חלק מהטבע שלהם, הטבע שהאלוהים עצמו ברא. וזוהי בדיוק האכזריות הנוראה של המבול. דומה שההתמודדות של האלוהים עם המוגבלות שלו עצמו היא חלק מרכזי מהתהליך הרוחני של פרשת בראשית. כבר בפרשה הבאה ייכנס אברהם אל התמונה, הוא האדם שנבחר על מנת ללמד את האלוהים קצת חמלה. שיאו של החיפוש אחר החמלה האלוהית יתרחש עם עקדת יצחק, שם ידרוש האל מאברהם לבצע את המעשה האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת.
עוד דבר שיעזור לנו אולי להתמודד עם הזעם הפראי של האל, הוא העובדה שפרשת נח היא אולי המקרה הטוב ביותר לראות בו שלפרשות של בראשית יש מימד סיפורי מאוד חזק. אגדת המבול חוצת עמים ותרבויות. הרי מאז שאנחנו ילדים אנחנו מדמים את החיות המטפסות זוג אחר זוג אל התיבה, ומתפעמים מהיונה השבה אל התיבה ובפיה עלה של זית. וכשאנחנו מתבוננים בפרשת נח כבאגדת עמים, אנחנו מבינים שהאלוהים אולי לא צריך כלל להיות מובן כמושלם. האל קיבל תפקיד לא לו. הוא עצום, נפלא ונורא, אבל אין כל צורך להבינו כטהור, כנכון לחלוטין, ככל-יכול. בסיפור אגדה, שאינו מחויב לקדושת האל, הכוח האלוהי יכול להיות גם קפריזי. בוודאי שלסיפורי בראשית עומקים ועוצמות מרהיבים, אבל לא צריך לראות אותם דווקא כסיפורים המתארים את עוצמתו ונשגבותו של האל. אולי דווקא עיקרו של הסיפור במסר האנושי שלו.
כאשר אנו מזהים את מרכזיותו של המימד האנושי בפרשת נח, אנחנו מגלים דבר יפה. מיהו האדם הניצל מהמבול, המציל גם את בני משפחתו ואת כל מיני החי, כולל האדם? זהו נח, האדם התמים, הצדיק, המתהלך את האלוהים. מי שליבו תמים, ישר, נכון, הוא האדם אותו מזהיר האל מהמבול ושאותו הוא מבקש לבנות את התיבה. אפשר להציע גם כי כאשר אנו קוראים את פרשת נח כסיפור אנושי, אנחנו יכולים לתת למילים "תמים," "צדיק" ו"מתהלך את האלוהים" משמעות פשוטה ובלתי מעובדת. האדם המתהלך את האלוהים הוא אולי זה שליבו נכון, והצדיק הוא אולי זה שמקיים באופן טבעי את "ואהבת לרעך כמוך". התמים יהיה מי שאינו מגביה לב. האפיזודה על השכרות של נח בסוף פרק ט', בה הוא נרדם עירום באוהלו על מנת שבנו יכנס ויראה את ערוותו, אומרת לנו בפירוש שנח אינו על-אדם. אבל התמימות שלו מספיקה בשביל שהוא יהיה האחד שניצל ושמציל מחרון האל.
ואנחנו, הרי המבול בא עלינו יום יום. קמים בבוקר, ואלוהים עוד לא יודע מה צפוי לנו. ומה מביא אותנו אל אותו הרגע שהיונה שבה אלינו עם עלה של זית, לאחר ממטרי הזעם של החיים? תום הלב, יושר הדרך, וההתהלכות את האלוהים. אותם הרגעים בהם אנו ישרים, משתדלים להיות תמימים לפני האלוהים, הם המשמשים לנו כתיבה בה נוכל להתגונן ולהגן מבני המבול. הלוואי ותהיה לנו החמלה לבחון את דרכנו בתבונה, באהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | אביתר שולמן
| /images/archive/gallery/833/924.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
