 |
/images/archive/gallery/859/557.jpg
ציור של הציירת הוולשית סוזן סנזל  |
|
|
|
|
|
|
| דרך אהבת האחר הופך האדם קדוש. כלומר היחס הנכון לזולת הוא שמאפשר לאדם את הניקיון הפנימי שהופך אותו ראוי בעיני האלוהים. אביתר שולמן מפרש את "ואהבת לרעך כמוך". פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ואהבת לרעך כמוך". מה יש לומר על מילים אלה של פרשת "קדושים" שלא יגרע מהן? נאמר שכל מה שהעולם הזה צריך הוא שבני האדם יקיימו את הכלל הזה, ואז כל העוולות יתוקנו מעצמן. אם כך כיצד ייתכן שאנחנו מצליחים להזניח את הדרך הכל כך נכונה ואמיתית הזו? את הבקשה הפשוטה להעניק לאחר את אותו היחס שאנחנו מעניקים לעצמנו? מה יותר פשוט וטוב מכך?
הציווי "ואהבת לרעך כמוך" מגיע בליבה של פרשת "קדושים." פרשה זו, כחלק מהסגנון הישר והיבש של ספר "ויקרא", מציגה שורה ארוכה של כללי התנהגות שהכתוב תובע מבני ישראל לקיים. המיוחד בפרשה זו הוא שציוויה עוסקים בעיקר ביחס שבין אדם לחברו. בעוד ספר "ויקרא" עוסק הרבה בשאלות של פולחן, בעיקר בנושא הקורבנות, פרשה זו מבליטה את העמדה הנפשית שעל האדם לאמץ בהתייחסותו לאחר.
הפרשה מבקשת מהאדם להיות, בעיקר, בן אדם. הוא מתבקש, למשל, לא להעמיד מכשול בפני עיוור, ולא לקלל אדם חירש. ציוויים אלה, מעבר ליופיים ברמה הישירה והקונקרטית שלהם, מקבלים עומק מאוד גדול אם אנחנו מבינים אותם כציוויי דרך, המציגים בצורה כללית ורחבה את האופן בו רצוי שאדם יתייחס לרעהו. כולנו עיוורים, הרי, ואיננו יודעים לא את עצמנו
ולא את האלוהים. אנחנו מתהלכים על פני האדמה בבלבול, משכנעים עצמנו שדרכנו היא הנכונה. כולנו גם חירשים, שכן אין לנו יכולת אמיתית להבחין בין טוב לרע, בין ישר לעקום, בין אהבה להתחזות. אנחנו לא באמת מרגישים את פנימיות הדברים, אלא נתפסים בסימנים חיצוניים על מנת להצדיק את העדפותינו ולהשיג את מבוקשנו.
לכן, לא לשים מכשול בפני אדם עיוור אומר להכיר במוגבלות של האחר, לקבל אותו במקום שהוא נמצא, ולתמוך בו במקום הזה. ביומיום הרי התחרותיות מוציאה אותנו מדעתנו, וזיהוי הקושי של האחר הרבה פעמים ישרת אותנו על מנת לגבור עליו. להימנע מלקלל את האחר זה אומר כעת שאיננו מדברים מאחורי הגב, ושאיננו פועלים מתוך פוגענות. לא רק זאת, אלא שאיננו מנצלים את חולשת האחר על מנת לקדם את מטרותינו.
הציווי ביחס לעיוור ולחירש מבקש מאיתנו לקיים את "ואהבת לרעך כמוך". יחד עם ציוויים אלה מופיעים מספר ציוויים נוספים המונעים על ידי אותה הרוח, כמו לעשות משפט צדק מבלי להתחשב בהיותו של האדם עני או עשיר, לא ללכת רכיל, "לא לעמוד על דם רעך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", לא להוכיח או לנטור טינה, לא להונות את הגר, ו"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם זו אכן אהבה?
|
|
|
 |
|
|
|
המעניין הוא כי האלוהים מציג כללים אלה של התנהגות כחלק מהציווי "קדושים תהיו". יש אמנם גם דברים נוספים שדורש האלוהים מבניו, כמו לשמור את השבת, לא לעבוד אלילים, ושורה של חוקים העוסקים בעבודת השדה. אבל ליבה של פרשה זו הוא בציווייה בתחום שבין אדם לחברו. משמע שדרך אהבת האחר הופך האדם קדוש. היחס הנכון לזולת הוא שמאפשר לאדם את הניקיון הפנימי שהופך אותו ראוי בעיני האלוהים.
כיצד נקיים, אם כך, את הציווי המושלם הזה, את ההוראה לאהוב את האחר כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו? כאשר אנחנו מתבוננים בציווי "ואהבת לרעך כמוך", מיד עולה תהיה גדולה ועמוקה - האם אנו באמת אוהבים את עצמנו? מה אנחנו באמת מציעים לאחר כשאנחנו מבקשים להעניק לו את אותה האהבה שאנחנו נותנים לעצמנו? האם זו אכן אהבה? האם היחס שלנו כלפי עצמנו הוא אכן יחס אוהב?
אפשר להמשיך ולשאול - האם אנחנו מסוגלים בכלל לאהוב מישהו אחר כאשר איננו יודעים מה זה לאהוב את עצמנו? ומה זו אהבה בכלל?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואהבת, לרעך כמוך
|
|
|
|
|
|
|
דומה שהתשובה לשאלות אלה רחוקה מלהיות פשוטה. אנחנו כל כך ביקורתיים כלפי עצמנו, כל כך מלאי ספק, כל כך היינו רוצים להיות משהו שאנחנו לא. למרות שיש בנו מידה של קבלה עצמית, הקבלה הזו מתובלת במידה ממשית של דחייה. היינו באמת רוצים להיות טובים יותר, ראויים יותר, אוהבים יותר. היינו רוצים גם לא לגנות את עצמנו.
אולי כוונת הכתוב היא לכך שנאהב את האחר כמו שהיינו רוצים לאהוב את עצמנו, כמו שהיינו אוהבים את עצמנו לו היינו מגשימים את הפוטנציאל שלנו? קשה לי להאמין שזוהי התשובה. במצב כזה היה מספיק לטקסט לומר "ואהבת את רעך", אמירה שגם היא, יש להודות, מבקשת הרבה.
אפשר להציע פתרון פשוט לבעיה ולומר שכוונת הכתוב היא שאת אותו היחס שאנחנו מקדישים לעצמנו, ראוי שנקדיש לאחר. אז נציע כי החשיבות אינה באהבה דווקא, אלא בניסיון להתייחס לאחר באופן שוויוני, לא מתוך ניצול, אלא מתוך התחשבות אמיתית בצרכים שלו. אז נאמר כי הטקסט מבקש מאיתנו לדאוג לאחר כפי שאנחנו דואגים לעצמנו, דרישה שגם היא קשה ביותר ליישום.
אך גם כאן אנחנו נתקלים בבעיה, שכן קריאה זו מתעלמת מהשימוש המיוחד והמהדהד במילה "ואהבת". בוודאי שמשפט זה מבקש מאיתנו לפתח איכות פנימית של אהבה.
פרשנות נוספת ואחרונה היא שהדגש בפסוק אינו על כך שיש לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך ("ואהבת לרעך, כמוך"), אלא על כך שעליך לאהוב, פשוט לאהוב, את האחר, כמו גם אותך עצמך ("ואהבת, לרעך כמוך"). המקרא מבקש מהאדם לפתח את האיכות של האהבה, ודרכה, אולי אפילו דרך הניסיון הבסיסי לפתח אותה, להפוך לקדוש. עצם הניסיון לאהוב, את עצמך ואת האחר, הופך את האדם לכלי של קדושה. אולי אנחנו בכל מקרה מתייחסים לאחר באופן הדומה ליחס שלנו לעצמנו, ורצוי שכלפי שנינו נפתח יותר אהבה. תוקפנות המופנית כלפי האחר היא בעצם גם תוקפנות נגד עצמנו.
אין צורך להכריע כאן בין המובנים של הפסוק ולבחור מובן שהוא "הנכון". הטקסט כולל בוודאי את כל המובנים האלה, וגם אחרים. אך אין ספק שזהו פסוק בסיסי המגדיר דרך, דרך המבקשת מאיתנו, בפשטות אך בעיקשות, לפתח אהבה. האהבה הזאת שעל הארץ, היא גם ההופכת אותנו ראויים לאהבת האלוהים שבשמיים.
הטקסט אינו אומר לנו מה זאת אהבה. אבל מספיק שננסה לפתח אותה, שנשאף אליה ונבקש אחריה, שנבדוק עצמנו וננסה להרפות מהמקומות שאין בהם אהבה.
אסיים באנקדוטה קצרה, דוגמא יפה בעיני לאופן בו לא נכון להבין את הפסוק, אם כי אתם זכאים לשפוט זאת בעצמכם: לפני כשנה חלפה על פני מכונית בכביש. היא הייתה עמוסה בסטיקרים אך את עיניי צדו שניים מהם, שהיו מודבקים האחד ליד השני בצדו השמאלי של אחורי האוטו. על האחד היה כתוב באותיות תנ"כיות "ואהבת לרעך כמוך". השני היה קצת פחות מלא אהבה, ולשונו היתה "לכו לעזאזל, ה' נתן לנו את הארץ הזאת". אכן דרכים שונות לפרש מה זו אהבה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
