 |
/images/archive/gallery/139/556.jpg האם טמא הוא טמא?
 |
|
|
|
|
|
|
| האם מחלה פיזית מלמדת על פגם נפשי מוסרי? מהי הטעות הפנימית שבגללה אדם הופך למצורע? פרשת השבוע של
אביתר שולמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "מצורע" עוסקת, כפי ששמה מעיד, בהסדרת הטיפול בחולי הצרעת. הפרשה ממשיכה בכך את דברה של הפרשה הקודמת, שהוקדשה גם היא רובה ככולה לעניין זה. ייתכן והחשיבות הרבה שייחס המחבר המקראי לנושא זה, המתבטאת במקום הנרחב שהקדיש לו, קשורה בכך שהוא מאפשר הגדרה חזקה וברורה של טומאה וטהרה. טומאה וטהרה, וההתנהגויות שאלה מחייבים, מהווים נושא מאוד מרכזי עבור ספר ויקרא, נושא שראוי להתעמקות.
בשבוע שעבר הצעתי כי הגדרתו של המחבר המקראי את המצורע כטמא נובעת מהבנתו שמצבו הגופני של האדם מהווה ביטוי חומרי למצבו הנפשי והרוחני. הקיום הגופני מגלם את תנועותיהן הפנימיות של הנפש והתודעה, ולכן, כאשר אדם חולה במחלה כמו צרעת, סימן שיש דברים שעליו לתקן. זהו גם הקו הפרשני הבסיסי שנוקטים בו מפרשי המקרא, המציעים כי טהרה וטומאה מתייחסים למצבים שבנפש ולא למצבים שבגוף. עקרון זה מאוד עמוק ונכון בעיני, אך המשכתי ואמרתי גם שיש בו בעייתיות גדולה, מפני שההפרדה בין הטהור לטמא נעשית בצורה שאינה מספיק רגישה. כך, למשל, יש פרשנים האומרים כי צרעת נגרמת בשל רכילות ואמירת לשון הרע. שוב, אפשר להבין את ההיגיון באמירה מסוג זה. אך חשוב גם לזהות את הטון השיפוטי המחמיר שלה, הרואה בצרעת עונש על עשיית דבר רע.
 |
| תכנית החלוקה |
|
לא נוח לשמוע, אבל אישה שיולדת בת טמאה כפליים מאישה שיולדת בן. אביתר שולמן מערער על ההבחנה בין טהרה לטומאה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
על האדם להכיר בכך שהוא אינו באמת יודע דבר. מדוע אנשים חולים בצרעת? בשורה התחתונה, אין לנו פתרונות. האם זה מבטא טעות פנימית? היינו רוצים לחשוב שכן, אבל שוב, איננו באמת יודעים. יתירה מכך, האם זה מבטא תמיד את אותה הטעות הפנימית, כמו הליכת רכיל? כאן אנחנו כבר נמצאים בשדה קוצים ממש, שכן בשביל להסכים לאמירה שכזו עלינו לא רק להתעלם, אלא אפילו להדחיק את אי-הידיעה שלנו, ולקבל על עצמנו קביעה שאין לנו באמת מושג לגביה. קביעה זו אינה סתמית גם, שכן יש לה השלכות מרחיקות לכת לגבי האדם המצורע. לא רק שהוא מקבל את התווית של הטמא, יחד עם כל הרגשות הקשים הקשורים בכך, הוא גם צריך לאמץ את קביעתנו בניסיון שלו להבין את עצמו ואת המחלה הקשה הפוקדת אותו.
העובדה שאיננו יודעים אינה צריכה לגרום לנו להרים ידיים ולהימנע מהניסיון להתמודד בצורה רצינית וכנה עם המצבים המורכבים המרכיבים את חיינו. אבל היא מציעה כי עלינו להיות מאוד זהירים כאשר אנו קוראים למשהו "טמא" או "טהור".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
על סמך מה קוראים למשהו "טהור" או "טמא"?
|
|
|
 |
|
|
|
לא רק שאיננו יודעים, גם איננו יכולים לדעת. המושגים של "הטמא" ו"הטהור" הם מושגים ריקים, והם אינם יכולים לשאת את המשקל הרב שאנחנו מעמיסים עליהם. על מנת להסביר נקודה זו איעזר במחשבתה של ההגות הבודהיסטית, ובעיקר בזו של הפילוסוף ההודי הגדול נגרג'ונה.
העיקרון הבסיסי שקובע נגרג'ונה אומר כי כל תופעה שאנחנו יכולים לראות מותנית על ידי שלל עצום ורב של גורמים, תנאים וסיבות. אם ניקח לדוגמא את מחלת הצרעת, היא מתרחשת תמיד לאדם או לאישה, כך שהיא קשורה באופן הכרחי בו/ה, על שלל איכויותיו השכליות, הנפשיות, הגופניות, וכיו'ב. גם כל האיכויות האלה מותנות: על-ידי ההורים, הסביבה בה הם גדלו והתעצבו, המעשים שהם עשו בחייהם, ועוד. אפשר אף להמשיך ולומר כי הצרעת זקוקה לכך שיבוא מישהו שיאמר "זוהי צרעת", שכן אין זהות בין שני מקרים נפרדים. במציאות, כל מקרה הוא ייחודי, ולכן יש משהו מאולץ בניסיון שלנו להכליל את המקרים השונים האלה תחת קטגוריה אחת. יש, כמובן, גם אמת מסוימת בהכללה זו, אך עלינו להכיר בכך שאמת זו נשענת על הסיווג הקונבנציונאלי שלנו, סיווג שאיננו אמיתי באופן מלא. כאשר אנחנו מסתכלים במבט רגיש, עלינו לתת את הדעת על כך שהמקרים השונים של הצרעת הם אכן שונים.
נדגים את הדברים
באמצעות בחינת המושג "כסא". ה"כסא" יכול להתייחס, כמובן, לסוגים שונים ומשונים של מקומות עליהם ניתן להניח את הישבן, ולהרגיש יותר או פחות בנוח. אין כאן אחידות. לא רק שאין אחידות, אין מהות, אין דבר קבוע והכרחי שהוא כסא. הדבר הכי קרוב למהות קבועה שכזו הוא השימוש שאנחנו עושים בכיסא - יושבים עליו. אבל בריב סוער בין בני זוג עצבניים במיוחד כסא יכול לשנות את שימושו ולהפוך לכלי נשק. גם נמלה שמטפסת על כסא אינה מחפשת מקום לשבת (אין לה בכלל ישבן...). יוצא שגם הפונקציה המאחדת את כל הכסאות למשמעות אחת, תלויה, שוב, בנו. כך שהכסא אינו קיים מעצמו ככסא, אלא הוא כסא רק עבורנו.
הרגש הבודהיסטי כאן הוא מאוד אחר מהאופן בו אנו חווים את היומיום שלנו, ולכן אנו ששים להתווכח איתו. בחיים יש הרי את הטובים, הם אלה שבצד שלנו, ואת הרעים העוינים אותנו. יש לנו את המכונית, הבית, או הכסף "שלי", ושאף בודהיסט לא ינסה לקחת לי את הדברים האלה כי אחרת אני אשבור עליו את אותו כסא לא מהותי שהוא קישקש עליו קודם.
אבל הבודהיסט מתמיד ברכותו, ופעם נוספת מבקש מאיתנו להצביע על המהות שבדברים. כאשר איננו מצליחים להצביע עליה, הוא שב ושואל – על סמך מה אנחנו קוראים למשהו "טהור" או "טמא"?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/917/395.jpg
תמונה של מצורע נורווגי מ-1886  |
|
תמונה של מצורע נורווגי מ-1886 |
|
|
|
|
|
|
|
מי הקריב השבוע עז, כבש או יונה?
|
|
|
|
|
|
|
כאן אנחנו שבים אל הצרעת. אנחנו שמים לב כי המחלה מעוררת בנו תחושות של גועל ופחד. האדם המצורע חולה, וייתכן אף כי מחלתו מסוכנת עבורנו. נטייתנו היא גם לחשוב כי יש סיבה למחלה זו, הקשורה באיכותו הפנימית, כך שהוא אכן חטא, כנראה. לכן, עד אשר תחלוף מחלתו, עדיף, אולי, שנקרא לו טמא ונרחיקו אל מחוץ למחנה.
הבודהיסט שב ושואל, בצורה שאני מאמין שעונה על כל השאלות: האם על סמך תחושות הפחד והגועל שהתעוררו בנו נקרא למי שגורם לנו אותם "טמא"? האם איננו מעדיפים לבחור בחמלה, אולי גם לחשוב על הרגע בו יקראו לנו "טמא/ה"? כמובן שיש לנקוט עמדה אל מול המחלה, אך באמת איננו יודעים את סיבתה. האם היא נולדה מפגם מוסרי? סביר שבחלקה כן ובחלקה לא, שבמקרים מסוימים כן ובאחרים לא. ובנוסף, גם אנו מלאים פגמים מוסריים, אז אל לנו להשתמש בצרעת כתירוץ בכדי לחשוב את עצמנו טהורים.
העובדה שכל מקרה הוא לחלוטין ייחודי קובעת שאין כל סיכוי לזהות אחידות בין כל מחלות הצרעת ולדעת מה בדיוק גרם אותן. עצם העובדה שהמחלה מופיעה בצורה גופנית קובעת שהיא לא רק קשורה בתנועות הנפש, אלא ביטויה מתרחש ביחס למצבו הגופני של החולה, השונה מאדם לאדם. אל לנו לאלץ עצמנו לדעת את שאיננו יודעים, ואל לנו לקחת על עצמנו אחריות לא לנו ולקרוא לאדם "טמא".
(הערת ביניים חשובה: יש להיזהר כאן גם מדבר נוסף - אל לנו לשים את אמוננו בטקסט המקראי גם כאשר עמדתו אינה סבירה בעינינו. הטקסט הוא אכן קדוש, הוא אולי אפילו דבר אלוהים חיים, אך דברים אלה ניתנו לפני אלפי שנים. לא רק שהמציאות התרבותית והחברתית השתנתה ( מי למשל הקריב השבוע עז, כבש או יונה?) גם המציאות התודעתית השתנתה. עלינו לבחון מחדש לא רק את הציוויים הקונקרטיים של המקרא אלא גם את ההגיון הפנימי שלהם. זהו בדיוק תפקידם של פרשני המקרא שיכולים לומר שמתפללים במקום להקריב קורבנות, שינוי שאינו קשור רק בכך שבית המקדש חרב).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רצוי למצורע לבחון את מעשיו
|
|
|
|
|
|
|
אז מה הפתרון? ייתכן ואכן רצוי להרחיק את המצורע/ת מחוץ למחנה לשבוע, אבל עדיף שסמכות רפואית תורה על מהלך שכזה, מבלי שתיווסף לכך המשמעות הדתית. נציע למצורע גם לבחון את מעשיו, אולי הוא יוכל לגלות כי מצבו נולד ממנו הוא. ייתכן ובעקבות השבוע מחוץ למחנה, אותו נציע שיוקדש לתפילה, מדיטציה ובחינה עצמית, הוא/היא ידעו לזהות מה בתוכם הביא עליהם את המחלה. נרצה בוודאי גם להעניק לו ליווי במסע התיקון שלו.
מה שלא נעשה זה לקרוא לו "טמא", אם כי כאשר אנחנו יודעים שהוא אינו טמא באופן מהותי, וגם הוא יודע שאיננו מייחסים לו טומאה, אז כבר אפשר אולי לחזור ולקרוא לו "טמא", רק בתור קונבנציה שימושית המתארת את הצורך שלו להתמודד עם מצבו ולהביא את גופו ורוחו להחלמה. במובן זה, הוא יכול להיות מכונה טמא, מבלי שאנו חושבים שהוא טמא באופן מהותי ואמיתי. בפרפראזה על "סוטרת היהלום" הבודהיסטית: "הטמא, אינו טמא. לכן אפשר לקרוא לו טמא".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
