 |
/images/archive/gallery/920/479.jpg
Gilles Klein , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| הכוח המרפא של הסליחה מלמד דבר שורשי ויסודי על מבנה הקיום: בכפרה, כמו בשאיפה לטוב, הרצון עצמו הוא הדבר. אביתר שולמן על חירות אמיתית, מזויפת, וזו שביניהן. פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כיצד יכפר האדם על חטאיו? הרי יש לנו, בוודאי, על מה לכפר. אם נתבונן במעשינו ובהלכות ליבנו משך יום אחד, נוכל לזהות כמה מאות מקרים של תוקפנות, צרות עין ולב, גאוותנות ושאר מרעין בישין של הנפש. אנחנו לא כאלה גרועים, יש להודות, אבל עדיין, יש הרבה מה לתקן. וכאשר הווייתנו נולדת מתוך מעשינו, יש גם סיבות מעשיות טובות לעשות תיקון.
 |
| שפת הגוף |
האם מחלה פיזית מלמדת על פגם נפשי מוסרי? מהי הטעות הפנימית שבגללה אדם הופך למצורע?
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בשבועיים האחרונים עסקנו בדינים הרבים הנוגעים למחלת הצרעת. שאלנו מדוע מרגיש הכתוב צורך להגדיר את המצורע כטמא? ראינו שתפיסת העומק של הטקסט המקראי היא שקיומנו הגופני מתהווה בתגובה למצבנו הפנימי-נפשי-רוחי: מה שקורה בגוף משקף את מה שקורה בנפש. ואפילו שהתקשינו עם גזר הדין הקשה שמקבל המצורע, אפשר להבין את ההגיון הבסיסי של עמדה זו. מתוך ההבנה הזו אנחנו יכולים להבין גם את הצורך של האדם לנקות עצמו מתנועות הנפש שהוא אינו שלם איתן. זוהי הכפרה, הדרך בה יכול אדם לסלוח לעצמו, להפוך שלם, ובכך גם לקבל סליחה מאלוהיו.
השאלה היא כיצד פועלת הכפרה. כיצד באמת מתאפשר לאדם לייצר תנועה פנימית שתסתור את מעשי הפוגענות שלו. נאמר שאדם עשה דבר פשוט, כמו לכעוס על הבן או הבת שלו בלי סיבה מוצדקת. כיצד ניתן לכפר על מעשה שכזה? כיצד אפשרי שהאדם יתנקה מתוך עצמו? הרי את האחר הנפגע אין אפשרות באמת לפצות על הפגיעה. אלה הן שאלות קשות ומורכבות, שכן הסליחה שמבקש הפוגע מהנפגע (גם אם הנפגע הוא אנחנו) צריכה להיות מאוד שלמה וצרופה על מנת שתוכל להיות כפרה אמיתית. כוחם של מעשינו השליליים לא יתפוגג רק בגלל שהיינו רוצים לכפר עליהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הרצון האמיתי לכפר יוצר את הכפרה
|
|
|
 |
|
|
|
פרשת "אחרי מות" מציגה שתי דרכים עיקריות לבצע את מעשה הכפרה. אתחיל עם השנייה, שהיא הפשוטה יותר, היא יום הכיפורים. זהו יום בו בני ישראל מצווים לענות את נפשותיהם על מנת לטהר עצמם מול האלוהים. העינוי שהאדם גוזר על עצמו אמור להוביל אותו למקום של חולשה וצניעות שיכול לאפשר לסליחה האמיתית לנבוט. בדרך כלל, כאשר אנחנו פוגעים, אנחנו מצדיקים את עצמנו ומדחיקים את כוחו השלילי של המעשה. אנחנו נאחזים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על צדקת דרכנו, ומקשיחים את ליבנו, כמו פרעה, כך שאנו משתכנעים שאנו פועלים נכון. התענית של יום הכיפורים מביאה אותנו למצב נפשי בו אנו יכולים להרפות מההדחקות והמאמץ הפנימי לראות את עצמנו כטובים. כך נפתח חלל בו אפשר, באמת, לומר סליחה.
כוחה המרפא של הסליחה הוא נושא מדהים כשלעצמו, והוא מלמד דבר שורשי ויסודי על מבנה הקיום. דבר אינו קיים מעצמו, באופן בלתי תלוי בנו. עולמנו שזור על עצמנו, על ליבנו והכרתנו. לכן, סליחה שלמה ואמיתית אכן מטהרת את המעשה, והיא תביא, בצורה מאגית כמעט, אף לתיקון הפגיעה שלנו באחר, לפחות במימד הרוחי שלה (שהוא, שוב, העיקר). הסליחה משנה את המעשה מהעבר, את המעשה הפוגעני, וממלאת אותו במודעות של הכרה בטעות שבפגיעה, כמו גם ברצון לכפר עליה. הרצון האמיתי לכפר יוצר את הכפרה.
הדרך הראשונה שמציעה "אחרי מות" להגיע לכפרה היא לשלוח שעיר לעזאזל המדברה. הכהן מגיע אל הקודש עם שני עזים. הוא מפיל גורל, לפיו הוא קובע את מי מהם הוא יקריב אל האלוהים, ואת מי מהם הוא ישלח אל המדבר. לאחר שהקריב את השעיר המוקדש לאל (ואני מדלג על כמה פרטים טכניים של מי עושה מה ומה עושים עם הדם, וכיו"ב), הוא סומך את שתי ידיו על ראש השעיר החי, ומתוודה על כל העוונות והפשעים של בני ישראל. הוא שולח את השעיר המדברה באמצעות אדם שמונה קודם לכן למשימה, והשעיר נושא עליו את כל העוונות של בני ישראל "אל
ארץ גזירה".
הבה נבחן את ההיגיון המנחה של קורבן שני השעירים (ואני מתעלם כאן ממעשה הקורבן עצמו, שהוא השפה של הטקסט הקדום, אבל לי חשוב יותר המבנה הרוחני שלו מאשר המעשים הקונקרטיים שהוא מצווה): כאשר האדם מבקש להגיע לכפרה, עליו לתת שני קורבנות מתוך עצמו, הוא למעשה הופך עצמו לשני קורבנות. את חציו האחד הוא מעניק לאלוהים. בתפילה ובנכונות שלמה הוא מקדיש עצמו לאמת, נכנע בפני כוח החיים, ומצהיר כי הוא יודע שהוא פגום ושבור, וכי הוא מבקש להיות נכון ושלם. כאשר הוא מפנה את כוחותיו השמימה הוא מבקש מהעולם לתקן את מה שהוא עצמו אינו יכול.
בחציו השני מתיישב האדם בתוך חטאיו, ופונה להלך במדבר. המדבר הוא מקום יבש וקשה, בו אין כיוון נכון ללכת ולמצוא רוויה. זהו המקום בו האדם מכיר בכך שהוא אינו יודע, שאין לו דרך עליה הוא יכול לסמוך, שהוא נותר מוגבל בתוך קיומו השבור. הוא מודה שכל דרך בה יבחר תיוולד רק מתוך מוגבלותו, מתוך אותו המקום ממנו נולדו המעשים עליהם הוא מבקש לכפר. הוא תועה במדבר, על הארץ, בלי שיש לו יכולת לקרוא אל האלוהים, ספוג בהתבוננות בחטאיו שלו, בדחייה שלו מהם, בחוסר יכולתו להשתחרר מהם.
אינני מציע לנבור במקומות השליליים של הנפש, אלא להכיל אותם תוך מודעות המביטה נכוחה ומזהה את הכאב שבהם. הזיהוי הזה מתאפשר במדבר, במקום בו האדם מכיר באובדן הדרך שלו עצמו.
השעירים מבטאים, למעשה, את הדואליות של האדם. מצד אחד האדם כמֶהָ אל השמיים, מבקש אחר האלוהים. זה המקום בו הוא נרגש מההשגה שלו את האלוהים, מהדימוי של הקדושה שצייר בעיני רוחו. מצד שני, האדם מתהלך על הארץ, מוגבל וחוטא, וידיעתו – את עצמו ואת האלוהים – היא שבורה. הזיהוי של האדם את מצבו, את מוגבלותו השואפת אל השלמות, היא המאפשרת לו להתרוקן מחטאיו להגיע לשלמות שמאפשרת כפרה. זוהי שלמות מוגבלת, ארצית, אך עדיין נקייה וזכה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חג החירות?
|
|
|
|
|
|
|
מעניין שפרשת השבוע מעלה שאלות אלה לגבי חטאים וכפרה דווקא היום, רגע לפני ליל הסדר. בעיני יש כאן חיבור מפתיע. חג הפסח מבשר כביכול את החרות, את היציאה מעבדות מצרים, משליטתו של הפרעה הפנימי והחיצוני, אל החופש, אל היכולת לחיות חיי רוח וגוף הנולדים מתוך החיות הפנימית שלנו, ולא מתוך עול חיצוני.
ההבטחה של החרות שמעניק חג הפסח היא מלאת תקווה, אך יש בה גם תרמית. הרי אנחנו לא באמת מגיעים לחרות מלאה. לא בטוח שאנו אפילו מצליחים להגיע לדימוי אמיתי של חרות בעיני רוחנו. אנו חושבים על חרות, מדברים עליה, אבל אנו לא עושים זאת רק ממקום חופשי. אנו כבולים עדיין לפרעה הפנימי, וגם החיבור שלנו לדרך האלוהים ולתורת משה (ואני מתכוון כאן בעיקר למובנה הפנימי) הוא מוגבל. המדיטציה של חג הפסח מאפשרת לנו בוודאי לראות כמה נקודות שחורות בעצמנו ולהשתחרר מהן, אך אין כאן רק יציאה מעבדות לחרות.
בני ישראל דומים במידה רבה לשעיר לעזאזל. הם הרי לא קבוצה טהורה במיוחד, כפי שחטא העגל ומקרים רבים נוספים מעידים. ובעיקר, הם מתהלכים במדבר ארבעים שנה, מחפשים אחר הדרך. חג הפסח אינו רק היציאה מעבדות לחירות, אלא גם היציאה מעבדות אל המדבר. לכן, אם ברצוננו להגיע לעומקים שהחג הזה מאפשר, עלינו לא רק להלל את האלוהים על כוחו, אלא גם להכיר במקום הטועה והתועה בתוך נפשנו.
חשוב, כמובן, לזהות את פרעה הפנימי, ולראות מה אנו יכולים לעשות בכדי להרפות את אחיזתו בנו. אך לא פחות חשוב זה שגם כאשר אנו רואים את פרעה, זה עדיין לא אומר שהרשינו לעצמנו לעשות צעד ממשי במדבר. בדרך כלל אנו יכולים לראות את פרעה משני מקומות – ממצרים, המקום בו אנו במצוקה, או מהארץ המובטחת, המקום בו הוא כבר לא מהלך עלינו אימים. במדבר אנחנו נמצאים בין לבין, גם עבדים וגם בני חורין. בעיקר, במדבר אין לנו יכולת אמיתית לראות את פרעה. פרעה הוא הרי סיפור, ובמדבר אנו מודים כי הסיפור שאנו מסוגלים לספר אינו מספיק משכנע, שכן איננו באמת יודעים מה בנו הוא פרעה ומה לא. לראות את פרעה יכול להיות טכניקה שפרעה עצמו משתמש בה, שבאמצעותה הוא מכסה את עינינו וחוסם את האפשרות לראות את המציאות הנפשית המאפשרת לו להתקיים. במדבר עדיף לשכוח, ולתת לאלוהים להתגלות מתוך הערפל.
נצא, אם כך, אל המדבר. כך נוכל באמת להיות בני חורין, בלי שנאלץ כל כך להתאמץ לצאת מעבדות לחרות. אולי זה יגלה לנו גם חרות מה היא.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
