 |
/images/archive/gallery/468/269.jpg נדב בנתור
 |
|
|
|
|
|
|
| אני מרגיש כמו קבצן. קולט עד כמה חייתי בחוסר כל, בחוסר מחשבה על העתיד, וזה עיצב את האופן שבו אני עומד בהווה מול העולם. נדב בנתור התעורר בגיל 32 עם בעיה קלאסית של מחפשים רוחניים: איך חוזרים למשחק החיים? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשיחה לילית עם י', אני פתאום מבין שנראה לה מוזר שאני מרוויח כל כך מעט כסף, ושבגיל 32 אני חסר מקצוע, חסר הכנסה וחסר כל בסיס כלכלי.
אוי, הגישה החומרית הזאת! כאילו שלנסות לשנות את עצמי זו לא עבודה מספיק קשה! כאילו שלהיות אצל אושו ולחזור בתשובה, זה להיות מרוכז רק בעצמך. ממש לא! הרי כל הזמן חשבתי איך לשנות את העולם. המטרה הייתה ליצור אנושות חדשה, לגלות לעולם איך אפשר לחיות חיים של אהבה...
אז מה לעשות עכשיו? לשלוח לכל הרוחות את מי שמדברת איתי על כסף? או שאולי יש משהו בדברים האלו? אולי יש הגיון כלשהו שבגיל 32 ארצה גם לבנות את עצמי. שלא אתעסק רק בהתפתחות הרוחנית של העולם, אלא גם בלקדם את החיים שלי. שלא אחשוב רק על להרגיש אהבה באופן כללי, אלא על איך להרגיש אהבה לאמא של הילדים שלי.
היה
אצלי בלבול גדול לגבי מהי המטרה בחיים. לא רציתי לאבד את המהות בתוך טרדות היום יום. חשבתי שיש ניגוד בין השניים, ולכן השתתפתי במשחק באופן חלקי, נזהר לא באמת להזדהות עם שום דבר. לא נכנסתי למים העמוקים כי פחדתי שהזרם יסחף אותי. אבל אי אפשר גם להישאר יבש וגם לחצות את הנהר.
חשבתי שלבחור במשהו זה לצמצם את עצמי, לוותר על הרוחניות הטהורה, זו שאינה מבחינה בין רגע אחד למשנהו. אבל חייבים לבחור במשהו. להגדיר את עצמי על ידיו, להתחייב אליו, ולהיות תלוי בו. רק אז, אחרי שמתמסרים, אפשר לשחרר לחץ משאר הדברים.
כי ש"הולכים על זה" בכל רגע ורגע, בעצם לא הולכים על שום דבר ממש. ב"חיים עצמם" צריך ללכת על "הטריפ" שלנו בכל הרצינות. לשאוף להגשים את הייעוד. לקבל את המתנה של ההתמסרות ולא לפחד ממנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ם ישנתי?
|
|
|
 |
|
|
|
אני מחליט להיות נחוש ולמצוא עבודה מכניסה תוך חודש. אפילו אם זה לא יהיה במקצוע שאני מתכוון לעבוד כבו ל החיים, זה יסמל את ההתכוונות שלי בדרך לשם. רשם לאתרי אינטרנט של הצעות עבודה, מתקשר לאנשים. כשהם שואלים איזו עבודה אני מחפש, אז אני נתקע. מה זה חשוב? צריך למצוא עבודה מעניינת ומכניסה, למצוא מישהו שיתן לי לנהל משהו, הרי צברתי ניסיון בהמון תחומים, לא? נו, אין לכם איזה רעיון?
מסתבר שזה לא כזה פשוט: אני מרגיש כמו קבצן. קולט עד כמה חייתי בחוסר כל, בחוסר מחשבה על העתיד. וזה עיצב גם ההווה - את האופן שבו אני עומד מול העולם. איזה מסר אני מעביר ואיזו דמות אני מציג. חייתי כמו קבצן: בלי להרוויח כסף ובלי להוציא כסף.
באמצע נסיעה על הטוסטוס אני מרגיש פתאום שהמלחמה החלה ואיש לא הזהיר אותי. ככה תפסו אותי בהפתעה. ולא רק שאני לא מוכן, אלא שאצטרך להגיב כבר תוך כדי נסיעה, כי כל דקה האויב מתקדם והניצחון מתרחק ממני.
איך זה קרה לי, אני שואל את עצמי. "האם ישנתי?" שואל אדוארד נורטון ב"מועדון קרב".
לא הכנתי את עצמי לאפשרות של מלחמת הישרדות, שבה החזקים שורדים ומי שחלש עלול להידרס על ידי החיים. סמכתי על זה שהכול יסתדר מעצמו. שאפתח את עצמי ליקום והוא ידאג לי לכל מה שאני צריך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החזרה בתשובה החלישה אותי
|
|
|
|
|
|
|
ג' אמר שזה פשוט מאוד - לפרנסה יש מחיר, ואני פשוט לא רציתי לשלם אותו. אבל בחיים הרוחניים-מדי שחייתי, שכחתי לשמור על כיוון נגדי לפנימיות. מזל שאני עוד צעיר ושהכיוון הנגדי עוד קיים. הדברים שנראים כל כך רחוקים - מכונית, דירה וכו'- הרי לא כל כך רחוקים: צריך למצוא עבודה קבועה ולעבוד קשה.
אבל אני רואה שבתוך תוכי זה עוד מפחיד אותי.
ר' אמר אתמול שהכיוון הנגדי מגדיר אותך. המגבלה יוצקת בך צורה, הופכת אותך ל"ביחס" למשהו אחר. זה כבר לא רק פנימיות. החיים נתקלים בי עכשיו ודורשים תגובה: האם אתה גמיש? חזק? מוכן לפעולה? האם אתה מוכן לצאת למלחמה?
כותב במחברת:
קיפאון זה חוסר תנועה, חוסר תזוזה. לנסות לא להוציא כסף ולהקטין את ההוצאות, זה בערך כמו להקטין את עצמי כדי שלא אתפוס מקום.
עכשיו, כשההוצאות שלי גדלות בעל כורחי, אני נותן לזה להיות. מבין שאם אני רוצה לגדול, אני חייב להגדיל גם את ההכנסות.
אמרתי לר' שהחזרה בתשובה החלישה אותי. ר' ענה שהחזרה בתשובה לא אמורה להימדד לפי תוצאה.
אבל אני חושב שזה לא נכון. למרות שהעיסוק ברוחניות/ אמונה/ תשובה/ מודעות חייב להיעשות בלי מטרה, הרי שבסופו של דבר, הוא צריך להימדד לפי התוצאה.
יו ג'יי קרישנמורטי אמר: אתה רוצה לשכנע אנשים להאמין באלוהים? תראה להם מה אלוהים עשה בחיים שלך. הרוחניות נמדדת לפי התוצאה. עבודה פנימית צריכה להימדד בכמה היא מגדילה את היכולת שלי – בחוץ - להתאמץ, לעבוד קשה, להכיל את הקושי ולא להישבר. לפתח בי את היכולת להעמיק בלי לפחד לשלם את המחיר. לבחור בלי לפחד להפסיד.
אחרת זו לא יכולה להיות רוחניות אמיתית, אלא רק מבט מהצד כדי לא לשלם את המחיר. רוחניות אמיתית זה להתמסר לחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לתנועה, תלמידה של רות זיו אייל, וסופר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
