 |
/images/archive/gallery/858/901.jpg מתוך הסרט ''פוואקאטסי''
 |
|
|
|
|
|
|
| אנחנו חיים במדבר טכנולוגי, מת, בודד, נכה רגשית, ושכחנו את הטבע שפעם הקיף אותנו. עידו הרטוגזון על הסרט "הנבואה" והבמאי הרוחני גודפרי רג'יו. פרק תשיעי בסדרת המאסטרים האינטרגלקטיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לו היה אפשר לראות מוזיקה, כך היא הייתה נראית", כתב מישהו על הסרטים של גודפרי רג'יו, "אין דמויות או עלילה, אבל יש צורה ומבנה".
הפעם הראשונה שראיתי סרט של רג'יו הייתה בזמן שעה חופשית באוניברסיטת תל-אביב. חבר שלי הציע לי להצטרף אליו לשיעור קולנוע של שמוליק דובדבני, שהציג באותו היום את הסרט "הנבואה" (Koyaanisqatsi). זה לא משנה שחצי מהכיתה עזבה באמצע הסרט בתסכול, אנחנו היינו מהופנטים. אני זוכר בבירור שעמדו לי דמעות בעיניים ובגרון.
 |
| החוזה |
|
הוא ראה את המציאות בשכבות ועל התודעה שלו השתלטה באופן קבוע ישות טרנסצנדנטית. פיליפ ק.דיק: לכ מי שכבר חווה הכל ורוצה עוד |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מה ריגש אותי כל כך? בסרט הזה לא היו גיבורים, לא עלילה ואפילו שום דיאלוג. הוא היה מורכב בסך הכל מרצפים של תמונות מהטבע ומהעיר, חלקן מוצגות בהילוך איטי וחלקן, כמו הקטעים הבלתי נשכחים של המכוניות השועטות באוטוסטרדות, או האנשים הזורמים לתוך רכבות הסאבווי מוצגות בהילוך מהיר עד כדי סחרחורת.
לא יכולתי לחלץ מ"הנבואה" שום מסר חד משמעי ובכל זאת אני זוכר את ההרגשה הברורה הזו שהסרט הזה מספר איזשהו סיפור טראגי עצום מימדים ומסתורי שאני וכל מה שאני מכיר מהווים חלק ממנו. לא הבנתי אז עדיין מה משמעותו של הסיפור הזה, אבל אני זוכר בבירור אותנו עומדים על מדרגות אוניברסיטת תל אביב ומשוחחים בהתרגשות איך שהתמונות של האנשים זורמים לרציפי הרכבת כמו נחילים של כדוריות דם גרמה לנו לראות את העולם במעין זום קוסמי. לפתע ראינו את האנושות כמעין גוף אחד עצום וראינו שאנחנו מעין חלקיקים זעירים בגוף הקולקטיבי הזה.
הסרטים המדיטטיבים של רג'יו שונים ללא ספק מכל מה שאנחנו רגילים לצפות מהקולנוע. אלו חוויות רוחניות מעמיקות, מרוכזות בתוך תמונות סרט, ובכל צפיה מחודשת בהן ניתן להפיק עוד ועוד תובנות, כמו מיהלום פלאים. קויאניסקאטסי (1982) וההמשכים שלו פוואקאטסי (1988) ונאקויקאטסי (2002) מהווים מעין ביוגרפיה רוחנית ומופשטת של הגוף הקולקטיבי העצום הזה שאותו אנו מכנים "האנושות". מעין מראה עצומה שמשקפת את הפלנטה והמין האנושי כולו.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/858/903.jpg
מתוך ''קויאניסקאטסי''  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
טכנולוגיה ממאירה
|
|
|
 |
|
|
|
בסיום "הנבואה" לקולו המאיים של השאמאן הקורא שוב ושוב "קויאניסקאטסי", התנוססה על המסך השחור כתובת מבשרת רעות שמשמעות המילה "קויאניסקאטסי" היא בשפת ההופי "חיים שיצאו מחוץ לאיזון". נבואת ההופי שאותה שרה המקהלה לקראת סוף הסרט מוסרת כי: "אם נחפור דברים רבי ערך מהאדמה, נביא על עצמנו אסון".
הסרטים של רג'יו, סרטים שבסיסם הרעיוני הוא באקולוגיה עמוקה, הם הביקורת הנוקבת ביותר שתוכלו למצוא על העולם הטכנולוגי שבו אנחנו כחברה מקיפים את עצמנו. הביקורת שלו על החברה הטכנולוגית אפקטיבית כל כך כי הוא לא ניגש אליה בשנאה אלא להפך ביראה, ועם זאת בקינה עמוקה לנוכח עולם הולך ונעלם.
טרילוגיית
ה"קאטסי" מספרת את סיפורה של אנושות שאיבדה עצמה לדעת תוך כדי התמכרות חסרת ביקורת לטכנולוגיה. בפוואקאטסי (שאני פשוט חייב לציין שאחד מהמפיקים שלו היה מנחם גולן, הוכחה נוספת לכך שהוא אחד הישראלים הגדולים של המאה העשרים) מראה רג'יו בחלקו הראשון של הסרט חברות שבטיות מכל רחבי העולם. הוא מראה אותם בחייהם היומיומיים: בעבודה, בטקסים דתיים, במשחק, בציד, בים ובשדה, עם חיות העבודה שלהם, ולצד חיות בר.
אלו היו גם החיים שלנו עד לפני זמן לא רב כל כך, אלפי או מאות שנים בודדות, שבריר שניה במונחים קוסמולוגים או אבולוציונים – ובכל זאת הם נראים לנו היום זרים כל כך.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/858/897.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
קסם החיים ההם
|
|
|
|
|
|
|
בחיים ההם, על כל הקושי והייסורים שבהם, טמון היה קסם החיים הבלתי-אמצעיים שקיומו נותר רק כהד נשכח בעולם המתווך כל כך טכנולוגית שבו אנו גרים בתוך קופסאות בטון, מתקשרים דרך חלונות וירטואלים ואוכלים מזון סינתטי ומת.
אחרי שהזכיר לנו מהיכן באנו קופץ רג'יו בחציו השני של הסרט קדימה ומראה לנו את מצבן של החברות המתפתחות כיום. הוא מציג שורות של בנייני דירות עצומים וזהים זה לזה המכילים אלפי דירות הזהות זו לזו; פועלים המחכים ליד כביש סואן להסעה על ידי הבוסים, ילדים השקועים בתדמיות מסחריות הפונות אליהן מתוך הטלוויזיה. מה עשינו לעצמנו? השאלה הזו מהדהדת בעוצמה רבה כל כך, כשמביטים באמת בסרט הזה. איך ויתרנו על ההוד והמסתורין האינסופיים של הטבע? איך כלאנו את עצמנו במשבצות? איך ניתקנו את עצמנו ממקור החיים שלנו ולמה?
משמעות המילה פווקאטסי, שמופיעה בסיום הסרט הזה כרמז יחיד על משמעותו, היא בשפת ההופי: ישות או דרך חיים שמכלה את כוחות החיים של הוויות אחרות כדי לקדם את חייה שלה.
למי מתכוון רג'יו ברמז הזה? לאנושות? לטכנולוגיה? מה הוא רוצה להגיד בעצם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים במדבר הטכנולוגי
|
|
|
|
|
|
|
במשך 14 שנה התחנך גודפרי רג'יו במנזר בכדי להפוך לנזיר. בגיל 25 נשבע את שבועות הנזירות. עם זאת כוחות פנימיים דחפוהו לתיקון עולם ולעשייה חברתית. הוא לא מצא ביטוי לכוחות אלה במסגרת הפיקוח הדתי הנוקשה של הנזירים ולכן בגיל 28 נטש רג'יו את המנזר ועבר לעבוד עם פושעים צעירים, תוך שהוא מנסה להעניק להם כלים רוחניים להתמודד עם הקיום. אחד מהכלים ששימשו אותו היו סרטים - ומכאן הובילה אותו דרכו להיות במאי של סרטים רוחניים באמת (בניגוד להרבה סרטים רוחנים בגרוש שאנחנו רואים בשנים האחרונות).
הסרטים של רג'יו הם כלים להעביר מסר רוחני אוניברסלי שהוא מצד אחד טריוויאלי כביכול, ומצד שני קשה כל כך להבנה אמיתית. "מה שאני מנסה להראות הוא שהאירוע העיקרי של ימינו כלל לא נתפס על ידי אלו שחיים אותו, שרואים את כותרות העיתונים, הטריוויאליות של קונפליקטים, את חוסר הצדק החברתי של השוק", אומר רג'יו, "בשבילי האירוע הגדול ביותר ואולי החשוב ביותר בהיסטוריה כולה, שאין להשוותו לשום דבר בעבר נותר בלתי מובחן באופן יסודי, וזהו האירוע: עזיבת הטבע או הסביבה הטבעית בתור בית לחיים בשביל קיום אנושי, ולתוך סביבה טכנולוגית, לתוך טכנולוגיה המונית כסביבת חיים."
הביטו סביבכם לרגע. היכן אתם נמצאים? אם אתם קוראים את המאמר הזה, סביר למדי שאתם נמצאים מול מחשב. מה נמצא סביבכם? האם יש שם לידכם ישות חיה טבעית [שאינה אדם]? האם יש שם צמח או חיה? האם יש שם אדמה פראית?
פעם כל מה שהיה סביבנו היה אורגני או חי, אבל אנחנו גרשנו את הדברים הללו. כיום אנחנו חיים בעולם סינתטי, אנאורגני. כמו בני האדם בעיר המכונות שבמטריקס. אנחנו חיים במדבר הטכנולוגי.
אני מתאר לעצמי שרוב הקוראים שמביטים סביבם רואים שם בעיקר את חפצי הבית או המשרד הדוממים. אם יש לכם מזל אולי יש לידכם עציץ. אבל אם אתם יושבים כעת באחד מאותם קיוביקלס משרדיים שהופכים אותנו לחתיכות קטנות במכונה הענקית, דעו לכם שנעשה בכם פשע של ממש כנגד האנושות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/858/900.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
סוד הטבע
|
|
|
|
|
|
|
גירשנו את החיים מעלינו. בודדנו עצמנו במרחבים סטרילים ומנוטרים באדיקות. זהו דבר ידוע וטריוויאלי כל כך, אבל אנחנו נוטים לשכוח אותו ואת התפקיד שהוא משחק בגרימת המחלות שמהן סובל המין האנושי. לפני כמה מליוני שנים הייתם קוף או חיה אחרת מהלכת על ארבע וביליתם את יומכם צמודים לאדמה או לענפי העצים. מתי הבטתם בהם מקרוב במשך זמן ארוך לאחרונה?
השאלות הללו עשויות להשמע מגמתיות, אבל הן עקרוניות להבנת הנכות הרגשית והאנושית שניתוק מהטבע גורם לאדם. רוב האנשים בחברה שלנו כלל לא חוו מעולם מה זה להיות בטבע. הם אולי ביקרו בו, אבל הם מעולם לא באמת חוו אותו בצורה פנימית – ולנתק הזה ממנו יש משמעות מרה. הקיום בסביבה הטכנולוגית והמתה שבה אנחנו מוקפים בבטון, פלסטיק ועץ מת מחנכת אותנו לראות את העולם כיקום של אובייקטים מתים. החיים בתוך הטכנולוגיה מנכרים אותנו לכדי חיי בדידות.
החשיבה המערבית המסולפת שצמחה מתוך העולם הטכנולוגי המנוכר הזה היא חשיבה אובייקטיביסטית, כזו שמאפיינת לדוגמה את הגותו של רנה דקארט, מי שנחשב לאחד מאבות הפילוסופיה המערבית. החשיבה הזו השולטת היום בעולמנו מלמדת אותנו שהאדם סובייקט בודד, מוקף בעולם חשוף ומת. אבל מי שנמצא בטבע פעם, מי שבאמת חווה את החוויה של להמצא בטבע, לא סתם להיות שם, אלא להמצא באמת בתוכו – הוא יודע את הסוד הגדול שרובנו שכחנו: העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם חי, עולם שלם שנושם, חווה ומתקשר כל העת בצורה אורגנית ושקטה שניתן להאזין לה, לו רק מקשיבים. תחשבו על ההבדל בין ללכת על בטון לעומת עשב. הבטון לוהט ואילו העשב נושם עליכם – הוא איתכם שם, נוגע בכם בכל צעד וצעד, הוויה אחרת שחיה באינטימיות צמודה אליכם. בטבע הכל הוא רקמה אחת חיה וקדושה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/858/898.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
חיים בטכנולוגיה כמו דג במים
|
|
|
|
|
|
|
למה אנחנו שוכחים את זה? למה שכחנו את המקור שלנו בטבע? כאן אנחנו צריכים לחזור למרשל מקלוהן שאמר "אני לא יודע מי גילה את המים, אבל זה בטוח לא היה דג", כשהתייחס לחוסר האפשרות של בני האדם להבין את משמעות הסביבה הטכנולוגית שבתוכה הם, כמו דג במים, שרויים מבלי יכולת להביט החוצה.
רג'יו מתייחס לדוגמה זו ממש ואומר: "זה לא שאנחנו משתמשים בטכנולוגיה, אנחנו חיים טכנולוגיה. טכנולוגיה הפכה להיות מצויה בכל כמו האוויר שאותו אנחנו נושמים, כך שאנחנו לא ערים עוד לנוכחות שלה."
"הבעיות של אי צדק חברתי, של מלחמה, של הרס סביבתי, הינן המסקנות הלוגיות והנמשכות של דרך חיים בלתי מודעת" אומר רג'יו. "כך שלקוות להיות מסוגלים להביא שלום, שיהיה לנו צדק ואיזון סביבתי, אלו תוצאות של ההתנהגות שלנו, לא רק הכוונות שלנו. אני חושב שזה נאיבי להתפלל לשלום העולם אם אנחנו לא מתכוונים לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים".
רג'יו לא קורא לנו לנתץ את הטכנולוגיה. הרי את היצירות המונומנטליות שלו הוא יצר בעזרת הטכנולוגיה: הקולנוע. אבל כמו מקלוהן לפניו הוא קורא לנו להתעורר מהיחס הזומבי והבלתי מודע שלנו לטכנולוגיה ולהתחיל להבין את ההשפעות שלה עלינו. "הרגע המופלא ביותר שלנו" הוא כותב "הוא כאשר אנחנו יודעים את זה אשר קובע את ההתנהגות שלנו, כאשר אנחנו יודעים את זה אשר מדכא אותנו. זהו הרגע החופשי ביותר שלנו, פרדוקסלי ככל שזה עשוי להשמע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנבואה
|
|
|
|
|
|
|
בצפיה בסרטים של רג'יו אנחנו רואים את התהליכים בני מליוני ואלפי השנה הללו קורים לנו, האנושות, באופן בהיר וזך, כמו בנסיעה במכונת זמן. הטכנולוגיה מופיעה פה ככח מכלה, בלתי ניתן לעצירה. הסרטים של רג'יו נותרים כסוג של נבואה טראגית ונשגבת על גורלה הבלתי נמנע של האנושות אם לא תשנה את דרכיה.
"אני מנסה להגן על עצמי מפני האור המסנוור, השמש החדשה של הטכנולוגיה, מחפש את החשיכה ודו המשמעות של עולם חסר צורה שמתוכו יכולה להיווצר צורה חדשה." (גודפרי רג'יו).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידו הרטוגזון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, סופר וטכנומיסטיקן המתקשר עם ישויות דיגיטליות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
