 |
/images/archive/gallery/872/350.jpg אלקסיס. תחמנית מדופלמת
 |
|
|
|
|
|
|
| המאמר הזה מיועד רק למי שמוכן להתבונן בעצמו בכנות: אתם עלולים להיווכח עד כמה אתם מניפולטיביים ואיך כל חייכם אתם מתמרנים את בני הזוג שלכם ואת החברים שלכם. ראו הוזהרתם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר הזה לא הולך להיות נעים לקריאה. הוא עוסק באחת התופעות היותר מקובלות בין בני זוג, אך הפחות מדוברות. איננו אוהבים לדבר על המניפולציות שלנו. איננו אוהבים אפילו להסתכל עליהן. אנו חוששים שאם נודה בהן, נפורק מנשקנו. כך שכן, יש סכנה ממשית בקריאת המאמר הזה. מודעות למניפולציות בהחלט עלולה לפרק אותן. וכן, אני בהחלט מתכוון להמשיך להשתמש כאן ב"אנחנו", גם אם חלק מהקוראים לא ממש אוהבים זאת.
 |
| נאדה |
|
בן הזוג שלכם לא חייב לכם כלום. שום דבר! לא לשכב אתכם, לא לאהוב אתכם, לא לדאוג לכם וגם לא להשתנות בשבילכם. הבינו זאת - וחייכם יעברו מהפכה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
נדמה לכם שאינכם משתמשים במניפולציות? נדמה לכם שלא בכם מדובר? הצחקתם אותי. המאמר הזה מיועד רק למי שמוכן להתבונן בעצמו בכנות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלף ואחד סוגים של מניפולציות
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו מפעילים כל מיני סוגי מניפולציות על בני הזוג שלנו. חלקן מודעות וחלקן בלתי מודעות, או חצי מודעות. במאמר שלפניכם אני מתכוון להתייחס אל אותן מניפולציות שאנו מפעילים על בני הזוג שלנו, בלי לקרוא להן כך, בלי שאנו ערים לכך, או רק חצי ערים לכך, שמה שאנחנו עושים זאת מניפולציה.
אני מתכוון כאן לרשימה ארוכה של דברים שאנחנו עושים ולא עושים כדי להפעיל ולתמרן את בן הזוג שלנו כדי להשיג ממנו דבר מה, אך בעת שאנו עושים זאת אנו מאמינים שזהו ביטוי כן של רגשותינו או של עצמנו.
אנו יכולים לדוגמא לצעוק, לבכות או להסתגר בחדר מתוך הרגשה פנימית חזקה של צדק, של עוול ושל קורבנות, בשעה שלמעשה, באותה עת, יש בתוכנו ציפייה, שלעתים קרובות גם מתממשת, שהוא, בן הזוג, ירצה אותנו, יפייס אותנו, יחבק אותנו, יוותר, יודה באשמה וכדומה. כלומר, איננו צועקים או מסתגרים בחדר כיוון שכך אנו מרגישים (למרות שזה מה שאנו מספרים לעצמנו). אנו עושים זאת מכיוון שאנו מנסים להפעיל כך את בן זוגנו.
לפניכם רשימה של מניפולציות מקובלות: להאשים, לבוא בטענות, לכעוס, לא להתרצות, להשוות בין בן הזוג לשכן או לחבר, לא לעשות דברים שבן הזוג אוהב ומצפה, לא לתת לו מין, לתת לו מין, לרצות, להתחנף, להתפנק, לדרוש בתקיפות, לשתוק שעות, ימים, שבועות, לתת
מתנות, לשכוח לתת מתנות, לשכוח יום הולדת או תאריך חשוב אחר, לשכוח להוריד את פח הזבל, לשכוח להביא פרחים לשבת, לצעוק, לצרוח, להתכנס בתוך עצמי, לטרוק דלתות, לשבור משהו שבן הזוג אוהב, להיהפך לחלש או חלשה, להיות חולה, להיכנס לדיכאון, להפסיק לתפקד, לבזבז כספים, להיות לא אחראיים, להיאטם, להפוך אדיש, להיעלם מהבית, לנסוע לחו''ל, לא לענות לטלפון, לטלפן כל חמש דקות, להיות ממש בסדר, לפנק, להציף באהבה, לנדנד, לקנות המון מתנות, להיות ילדותי, להיות בוגר, להתלבש, להתאפר, להתגנדר, בדיוק כפי שבן הזוג רוצה או בדיוק ההפך ממה שבן הזוג רוצה, לפקח על כל תנועה של בן הזוג, לחקור, לתשאל ולא להניח, לחשוד, לבגוד, לבלות הרבה עם אחרים, להפוך לקורבן, להציג את עצמך כמי שפגעו בו, כחסר אונים, כמי שאינו מסוגל למצוא פתרונות, להציף את השני בבעיות ולא להציע פתרונות, להציע המון עזרה, להבטיח ברמז או באופן גלוי טובות הנאה מסוגים שונים: מתנות, כסף, שחרור מעונש, להתנשא ולהתרחק, לגרום לאחר להתעניין או להתאמץ מאוד כדי להשיג אותך, למצוא פגמים...
בקצרה, כמעט כל התנהגות אנושית עלולה להפוך למניפולציה. מתי ההתנהגות שלנו היא מניפולטיבית ומתי לא? אנסה בעוד מספר פסקאות לתת על כך תשובה. אך קודם לכן, בואו ננסה להבין יותר לעומק את הסיבות לתופעה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/872/363.jpg
בלייק, קריסטל ואלקסיס. תמרונים  |
|
בלייק, קריסטל ואלקסיס. תמרונים |
|
|
|
|
|
|
|
להיות ישיר ביחסים זה אומר לבקש
|
|
|
|
|
|
|
מדוע בכלל התחלנו להשתמש במניפולציות? מדוע זה כל כך מקובל? מדוע אנו ממשיכים להשתמש בכלי שמחבל באופן כל כך ברור ביחסים הזוגיים שלנו? מדוע איננו בוחרים להיות ישירים?
להיות ישיר ביחסים זה אומר לבקש. לבקש אומר להסתכן בסירוב. והדבר שאנו הכי חוששים ממנו הוא להיפגש בסירוב. מה כל כך מפחיד אותנו בלהיפגש בסירוב? מה שמפחיד אותנו הוא המפגש עם רגשות עזים של מצוקה, כמו אלה שחווינו בילדותנו, כשהצרכים הרגשיים האמיתיים שלנו תוסכלו. ואכן כן, כשהיינו ילדים, מי יותר ומי פחות, צרכינו הרגשיים לא סופקו במלואם. הם לא יכלו להיות מסופקים במלואם פשוט בגלל העובדה שהורינו היו רק בני אנוש ולא מלאכים. כשהיינו ילדים האפשרות של לחוות את המצוקה ואת החסך שלנו על כך שצרכינו לא היו מסופקים, לא עמדה לרשותנו. הכאב היה חזק מדי. היינו חייבים למצוא לו פתרון.
למדנו, אם כן, לנהל ריקוד מניפולטיבי של חיזוקים ועונשים הדדיים עם ההורים שלנו. ריקוד שדרכו השגנו חלק או תחליף למה שהיינו זקוקים לו דרך כך שאנו עצמנו סיפקנו להורינו את שהם הזדקקו לו. או לחילופין, דרך כך "שאיימנו" עליהם שנמנע מהם את שהם נזקקו לו (כן, לילדים יש המון כוח על הורים. אינכם חושבים?)
למדנו, לדוגמא, שאם נצטיין בבלט (משהו שיעניק הרבה הערכה עצמית לאימא שלנו שמעולם לא מימשה את חלומה שלה לרקוד) נקבל ממנה הערכה או חום בחזרה. למדנו שאם נצטיין בבית ספר (מה שיגרום לאבא שלנו להרגיש שהוא מאוד מוצלח) נקבל ממנו תשומת לב. למדנו שאם נבכה הרבה (דבר שיאיים על תחושת השלווה של אימא שלנו) היא תמהר ותיתן לנו את השוקולד שכה רצינו (תחליף לאהבה). למדנו שלהיות חולה מאפשר לנו לקבל הרבה חום מאימא (שבתמורה מרגישה את עצמה משמעותית).
בקצרה, למדנו שני דברים: למדנו דרך מעולה להדחיק את הכאב העצום ואת המצוקה שלנו על כך שהורינו אינם באמת מסוגלים להעניק לנו את מה שאנו באמת זקוקים לו. ולמדנו שמניפולציות מצליחות להשיג לנו לפחות חלק או תחליף לצרכים בלתי מסופקים אלו.
אך העובדה שהצלחנו להדחיק את הכאב והמצוקה שלנו באופן כל כך מוצלח, לא איפשרה לנו מעולם באמת להיפגש עם הכאב של החסך. לא למדנו להכיל אותו. לא למדנו לעכל רגשית את העובדה שהורינו לא היו שם בשבילנו. נותרנו עם התפיסה הילדותית שאיננו מסוגלים להיפגש ולהיות נוכחים אל מול העובדות הללו.
היום, כמבוגרים, אנו ממשיכים לחשוב שאיננו מסוגלים לחוות את המצוקה הזו. בגלל שכך אנו תופסים את הדברים, אנו נכנסים לתוך מערכות יחסים זוגיות מתוך ציפייה, חצי מודעת, שהיחסים הללו ירפאו אותנו מכל מצוקות הילדות שלנו. שהזוגיות הזו לעולם לא תגרום לנו לחוש כאב או מצוקה. שהזוגיות הזו לעולם לא תגרום לנו להיפגש עם החסך, עם החור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מבחן המניפולציה
|
|
|
|
|
|
|
האמת, המרה או היפהפייה, תלוי בנקודת המבט, היא שבני הזוג שלנו אינם מסוגלים לרפא אותנו ממצוקות הילדות שלנו. הם אינם מסוגלים לספק את כל צרכינו (וכאן בדיוק טמון הסיכוי היחידי שלנו לצמוח ולהתרפא).
נחזור אל השאלה שנשאלה כמה פסקאות קודם: אם כמעט כל התנהגות יכולה להיחשב כמניפולציה, כיצד נדע להבחין מתי התנהגות מסוימת היא מניפולציה ומתי לא?
ניתן לבחון אם אנחנו מניפולטיביים או לא על פי הכוונה מאחורי ההתנהגות שלנו, לא על פי ההתנהגות עצמה. מהי כוונה מניפולטיבית? כשמתחת להתנהגות שלנו ישנה ציפייה, קטנה ככל שתהיה, שבן הזוג שלנו יגיב להתנהגות שלנו בדרך מסוימת. כדי לדעת אם אנחנו מניפולטיביים ברגע מסוים או לא עלינו לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: אם נדע בוודאות שבן הזוג שלנו לא ישים לב להתנהגות שלנו ולא יגיב אליה כלל, האם עדיין נעשה אותה?
האם היינו מסתגרים בחדר, צועקים, נאטמים, מקיימים יחסי מין או מונעים אותם, שוכחים את הפרחים וכדומה, לו לא היתה לנו כל ציפייה שבן הזוג שלנו יגיב להתנהגות או להבעת הרגש שלנו?
אם מאחורי ההתנהגות שלנו קיימת הציפייה, דקה ככל שתהיה, שבן זוגנו יושפע מהתנהגותנו ויגיב בהתאם, סימן הוא שאיננו באמת כנים. שאיננו באמת אותנטיים בהבעת רגשותינו. שיותר משחשוב לנו לבטא רגש מסוים, חשוב לנו "להכריח" או "לדחוף" את בן זוגנו לתת לנו את שאנו מאמינים שאנו זקוקים ממנו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/872/364.jpg
ג'ף קולבי ופלון קרינגטון-קולבי  |
|
ג'ף קולבי ופלון קרינגטון-קולבי |
|
|
|
|
|
|
|
עוד כמה נקודות חשובות בעניין מניפולציות
|
|
|
|
|
|
|
1. המידה שבה בן זוגנו מתמרן אותנו שווה בדיוק למידה שבה אנו מתמרנים אותו. מניפולציות הן תמיד ריקוד בשניים. אף אחד אינו יכול לתמרן מישהו שאינו עוסק בעצמו במניפולציות.
2. כשאדם מתומרן להעניק משהו לבן זוגו, הוא לעולם לא יעשה זאת בלב שלם. הרצון והחשק שלו להעניק לבן זוג ילך וישחק. כך זה עם חיבוקים, כך זה עם יחסי מין, כך זה עם מתנות, כך זה עם כל גילויי החיבה. הם הולכים ונשחקים כיוון שאף אחד אינו אוהב להיות מתומרן.
3. תמרונים הדדיים הופכים אט אט למאבק כוחות. בני הזוג הולכים ומשתכללים בתמרונים שלהם, ואלו הופכים ליותר ויותר אכזריים וכואבים. התמרונים "החיוביים" (ריצוי, מתן יחסי מין, מתנות...) יורדים והתמרונים "השליליים" (עונשים, אטימות, שכחה, הסתגרות...) עולים.
אז מה עושים? מתבוננים בכנות בהתנהגויות שלנו. מוודאים אם יש בהם תמרון או לא. ואם יש אז פשוט מפסיקים. כן. בו במקום. אין שום תשובה אחרת לבעיה. מניפולציות (בדיוק כמו האמונה שבן זוגנו חייב לנו משהו) רק מחבלות בקשרים שלנו. הן גורמות לבני הזוג שלנו לשנוא אותנו. הן גורמות לבני הזוג שלנו פחות ופחות לרצות להעניק לנו. הן גורמות לנו להישאר תקועים מנטלית בגילאים קטנים מאוד. הן מונעות מאיתנו לצמוח.
בעיקר הן מונעות מאיתנו להפוך לבני אדם עשירים יותר, מכילים יותר, גדולים יותר, המסוגלים לעכל, לשהות ולהיות נוכחים מול מגוון רחב של רגשות.
כאב ועצב אינם דבר לברוח ממנו. הם דבר לחוות אותו. עד תומו. כאב ועצב, כאשר איננו מתווכחים איתם, הופכים אותנו לבני אדם שלמים יותר.
זוגיות שיכולה להכיל תסכול ומצוקה ולא ישר פותרת אותה היא זוגיות עשירה, בוגרת ואוהבת יותר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומכשפות''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
