 |
/images/archive/gallery/872/986.jpg דיוויד יום
עיבוד: יונתן לוי  |
|
|
|
|
|
|
| דיוויד יום, הפילוסוף הסקוטי הגדול, היה בעצם בודהא לא קטן: גם הוא חשב שאין אני ושכל הסביתיות היא אצלנו בראש. ארז שמיר ואורן הנר, בסדרה חדשה, לוקחים את הפילוסופיה המערבית מזרחה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קל לשכוח שבמשך אלפי שנה הקשרים בין תרבויות המזרח והמערב היו רופפים למדי. אמנם אלכסנדר מוקדון פלש לאסיה והגיע עד להודו, והקיסר אשוקה שלח שליחים להפיץ את תורתו של הבודהא שהגיעו עד יוון ומצרים, אך עם פלישת ההונים הלבנים והתפשטות האיסלאם, הקשרים בין הודו לאירופה נקטעו כמעט לגמרי. רק במחצית השנייה של המאה ה-19, כשאנשי המערב החלו לבקר בתדירות הולכת וגוברת בקולוניות במזרח, חודשו הקשרים התרבותיים בין שני העולמות.
 |
| למה? ככה |
|
לא רק ש''ככה'' היא כן תשובה אלא שבמרבית המקרים היא התשובה היחידה. מדוע? מפני שהדברים הם כפי שהם ברגע זה. מי אמר? הבודהה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בזכות אותה תקופת ניתוק התפתחו להן עם השנים שתי מסורות פילוסופיות מקבילות ונפרדות, שיכולות, כל אחת בדרכה, להעשיר אותנו במאגרים אינסופיים כמעט של חוכמה. אחד היתרונות הגדולים במצב זה הוא שאפשר לעשות שימוש בטיעונים של מערכת פילוסופית אחת כדי לאשש או לבקר את הטיעונים של המערכת השנייה. במאמר זה נציג חלק מרעיונותיו של הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, שלעניות דעתנו יכולים לשפוך אור חשוב על תורות המזרח בכלל ועל התורה הבודהיסטית בפרט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האבן השמינית
|
|
|
 |
|
|
|
יום נחשב כיום לאחד הפילוסופים המערביים החשובים ביותר. הסוגיה הפילוסופית המרכזית שהפכה אותו מדמות שולית בעולם הפילוסופיה לאחד השחקנים המרכזיים היא סוגיית הסיבתיות. על פי יום, למרות שבחיי היום יום אנו מניחים כי האירועים שאנו נחשפים אליהם הם תוצרים של תהליכים סיבתיים, הרי שבפועל אין אנו יכולים לעולם להוכיח את קיומה של אותה הסיבתיות. אם אנו זורקים אבן על חלון זכוכית והחלון נשבר, אנו נוטים להאמין שפגיעת האבן בחלון היא הסיבה לכך שהזכוכית נשברה. אולם על פי יום כל מה שאנו יכולים לדעת בוודאות הוא שזריקת האבן קדמה בזמן לשבירת הזכוכית
ולא שהיא גרמה לה. הסיבה לכך היא שמקור הידע היחידי שלנו, כך על פי יום, הוא הניסיון שלנו – אלא שהניסיון שלנו מבוסס תמיד על מאגר מוגבל של התנסויות, שבפני עצמו לא חושף בפנינו כל קשר סיבתי הכרחי. אם זרקו אבן על חלון זכוכית שבע פעמים ברצף ובכל פעם החלון נשבר - כל מה שאנו יודעים הוא שבשבע הפעמים בהן זרקנו את האבן על חלון הזכוכית החלון נשבר. אין לנו כל ודאות שכך יקרה גם בפעם השמינית. במילים אחרות, הסיבתיות אינה מאפיין של המציאות עצמה אלא מאפיין של התודעה שלנו, הצופה במציאות ומשליכה עליה ציפיות מסוימות בהתבסס על התנסויות מסוימות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/872/988.jpg
אין אני. דיוויד יום  |
|
|
|
|
|
|
|
|
קארמה יכולה להישרף
|
|
|
|
|
|
|
אם טיעוניו של יום אכן נכונים הרי שכמעט כל התפיסות שמקורן בהודו צפויות למצוא את עצמן ניצבות בפני שוקת שבורה, מכיוון שכמעט כולן מאמצות אל ליבן את עקרון הקארמה, הוא עיקרון הסיבה והתוצאה. על פי עיקרון הקארמה פעולותינו בעבר ובהווה קובעות את חוויותינו בעתיד וזאת במסגרת רשת קשרים סיבתיים שיכולה, לפחות על פי חלק מהמסורות, להימשך מעבר לתקופת חיים אחת. אך אם הצדק עם דייוויד יום ואין כל דרך להוכיח כי רשת של קשרי סיבה ותוצאה אכן קיימת - האם משמעות הדבר היא שעלינו לקפל את כריות המדיטציה ולכבות את מקלות הקטורת כי כל מה שלימדו אותנו אינו נכון? לא ממש.
טענותיו של דייוויד יום, באופן מפתיע, אינן בהכרח סותרות את תיאוריית הקארמה. מדוע? מכיוון שבדיוק כמו דייוויד יום, תיאוריית הקארמה הבודהיסטית אינה טוענת לקיומם של קשרי סיבה ותוצאה המתרחשים "אי שם" במציאות חיצונית, אלא כי רשת קשרי הסיבה והתוצאה מתרחשים בתוככי התודעה שלנו. על פי הבודהיזם, לדוגמא, כאשר אנו מבצעים פעולה מסוימת, היא נוטעת בתודעה שלנו אסופה של זרעים (Bija בסנסקריט) שבהינתן התנאים והנסיבות הנכונים, נובטים ואז קובעים או צובעים את חוויותינו בעתיד. זו בדיוק הסיבה לכך שבתפיסה הבודהיסטית למוטיווציה עימה אנו מבצעים את פעולותינו יש השפעה כל כך מכרעת על תוצאות של אותן הפעולות. בהשוואה, גם יום טען שכאשר אנו מבצעים פעולה מסוימת היא משפיעה עלינו באמצעות כך שהיא נוטעת בתודעה שלנו הרגלים שהם אלה שגורמים לנו לפתח צפייה לחוות תוצאות מסוימות בעתיד. במילים אחרות, על פי שתי התפיסות סיבתיות היא תמיד סיבתיות מתווכת תודעה. אלא שעל פי הבודהיזם סיבתיות זאת מבוססת על חוקיות ממשית הניתנת להוכחה, ואילו על פי יום לא כך הוא.
יתר על כן, גם יום וגם הבודהיזם מסכימים על כך שאירועי העבר אינם יכולים לשמש כחזאים חד משמעיים של העתיד. יום האמין בכך מכיוון שהוא טען שמדובר במגבלה של ההכרה שלנו, ואילו הבודהיזם מאמין שקארמה יכולה להישרף ולכן השפעתה לעולם אינה מובטחת מראש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השחרור מהידוע
|
|
|
|
|
|
|
במובנים רבים, תורת הסיבתיות של יום אפילו מכינה את הקרקע לתפיסת העולם של המזרח. בכך שהיא חושפת את מגבלות הידע של התודעה האנושית וחותרת תחת היסודות הסיבתיים של כל תיאוריית ידע נתונה, היא משחררת אותנו משלשלאות השעבוד לידוע. אין פלא שעמנואל קאנט ציין כי היה זה יום שהעיר אותו מ"תרדמתו הדוגמטית" ואילו אלברט איינשטיין ציין שמבלי שהיה קורא את יום ייתכן ולא היה מעז לזרוק את רעיונותיו של ניוטון ולפתח את תורת היחסות.
באופן דומה, במסורת המזרח ישנם זרמים רבים אשר יוצאים בגלוי כנגד יכולתה של החשיבה הלוגית השכלתנית לספק לנו תשובות לשאלות הקיום. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא אולי של זרם הזן היפני, שעושה שימוש ב"קואן", שאלות חידתיות, ככלי לפריצה דרך חומות הלוגיקה המקובעים. הנה לדוגמא קואן טיפוסי: נזיר צעיר ראה צב מסתובב בגינת המנזר של המורה דאיזוי ולכן שאל אותו: "כל היצורים מכסים את עצמותיים בבשר ובעור. מדוע היצור הזה מכסה את בשרו ועורו בעצמות?". בתגובה לשאלה חלץ המורה את אחד מסנדליו והניח אותו על הצב.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/788/442.jpg
רויטרס |
|
|
|
|
|
|
|
|
הפחד מהכלום
|
|
|
|
|
|
|
סוגיה נוספת שהעסיקה את דייוויד יום, מעבר לסוגיית הסיבתיות, היתה סוגיית ה"אני", ומה שהיה לו לומר בסוגיה זאת נשמע לעתים כאילו יצא ישירות מגרונו של הבודהא עצמו. על פי יום, למרות שרובנו מניחים שאנו קיימים בתור אני ממשי וקבוע, לאמונה זאת אין כל תימוכין במציאות. כך לדוגמא, כאשר אנו מביטים לתוך נפשנו ומבקשים לאתר את אותו ה"אני" שאנו מניחים שאכן קיים, כל מה שאנו יכולים למצוא הן תחושות, מחשבות, ותפיסות שבאות והולכות מבלי של"אני" עצמו יהיה כל זכר. כפי שיום עצמו כותב "אני רוצה לאשר בפני המין האנושי שהוא בסך הכל מעשה מרכבה או אוסף של תפיסות שונות אשר מתחלפות האחת עם השניה בקצב כמעט בלתי נתפס ואשר נמצאות במצב תמידי של שינוי ותנועה. העיניים שלנו אינן יכולות לנוע מבלי לשנות את תפיסתן. המחשבה שלנו משתנה בקצב אף מהיר יותר מהראייה שלנו, וכל שאר החושים והאיברים שלנו תורמים לשינוי זה כך שלא קיים אף חלק אחד בנפש שלנו אשר נותר ללא שינוי אף לרגע אחד".
יתר על כן, את תורת ה"אין אני" שלו לא היסס יום לקחת עד למסקנה המתבקשת כאשר כתב "ההכחדה של האני, שכמה אנשים מניחים שמתרחשת בעקבות המוות, ואשר הורסת לחלוטין את האני, אינה למעשה דבר מלבד הכחדה של כל התפיסות הייחודיות". רק לשם השוואה, תיך נהט האן, המורה הבודהיסטי, כותב באחד מספריו כי "הפחד הגדול ביותר שלנו הוא שכאשר אנו מתים אנו נהפכים לכלום. אנו מאמינים שאנו נולדים מתוך הכלום וכאשר אנו מתים אנו נהפכים לכלום. לבודהא יש הבנה שונה מאוד לפיה לידה ומוות הם בסך הכל מושגים. הם אינם אמיתיים". אם כל זה לא מספיק הרי שבנקודה אחרת נראה כי יום מפתח בעצמו את התכונה החשובה ביותר של הבודהיסטווה שהיא ראיית הריקות - "כאשר אני מביט בשולחן הזה ובארובה ההיא, דבר אינו נחשף בפני מלבד תפיסות ייחודיות, אשר טבען כטבע כל שאר התפיסות. זאת היא התורה של הפילוסופים. אבל עבור ההמון השולחן הזה שמוצג בפני, והארובה, נתפסים כקיימים בפני עצמם".
לסיכום, למרות שהוא מת כמעט מאה שנה לפני שרעיונות התורה הבודהיסטית החלו להתפרסם במערב, טענותיו הפילוסופיות של דייוויד יום שופכות אור חשוב על תורתו של הבודהא. לפעמים נדמה כי טענותיו של יום סותרות את אלו של הבודהא, לפעמים נדמה שהן דווקא מחזקות אותן, אולם בכל המקרים ברור כי הן מעוררות ומאתגרות את המחשבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
