ראשי > ניו אייג' > יונתן לוי
בארכיון האתר
מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים
סרטים על גורל, סרטים על מודעות, על מורים ותלמידים, על נסים ועל אלים, על אבולוציה ועל חייזרים, על אמת ועל אהבה: פרויקט חדש ושאפתני של יונתן לוי. חלק ראשון
4/1/2008
פרוייקט חדש ושאפתני, אפילו יומרני: מיפוי של מאה הסרטים הרוחניים המשמעותיים בתולדות הקולנוע. ומהו, יש לשאול, הקריטריון לסרט רוחני משמעותי? או מהו בכלל סרט רוחני? ובעצם - מה זה "רוחני"?

יש סרטים שהם פשוט חומר תעמולה מטעם אג'נדה רוחנית כלשהי, כמו "הבשורה על-פי ישו", "בליפ" או "הסוד". בחירות מתבקשות אחרות הן סרטים שעלילתם האלגורית מזמינה פרשנות רוחנית ("מלחמת הכוכבים" או "המטריקס") או מעלה שאלות דתיות מפורשות ("לשבור את הגלים" או "דוגוויל" של לארס פון טרייר). יש למשל ז'אנר שלם של סרטים הדן במושג "המאיה" – עד כמה המציאות שלנו אמיתית או אשלייתית – בראשם כמובן שוב פעם "המטריקס", אך גם "המופע של טרומן", "שושנת קהיר הסגולה", "אקזיסטנס" של קרוננברג או "אינלנד אמפייר" של דיוויד לינץ'; יש סרטים על גורל, על מודעות, על מורים ותלמידים, על נסים ועל אלים, על אבולוציה
ועל חייזרים, על אמת ועל אהבה – כל אותם נושאים שמאכלסים את הערוץ הזה מדי יום ביומו – ושבמידה רבה קיבלו את צורתם הנוכחית בדמיוננו בעזרת הקולנוע.         
אמנם אי אפשר לערוך רשימה כזו (אני לא הראשון שמנסה) בלעדי הסרטים הרוחניים הקלאסיים שצוינו קודם, אבל כדי ליצור אסופה מעניינת ומרחיבת אופקים השתדלתי לכלול גם סרטים שהמרחק בינם לבין רוחניות נראה במבט ראשון גדול יותר. בסופו של דבר זה עניין של טעם פרטי. לא מיציתי את כל ההיבטים של כל סרט; לעתים מצאתי טעם לכלול גם סרטים גרועים, ולעתים נכנס לרשימה סרט גם בזכות רגע אחד שתרם תרומה משמעותית לתולדות הקולנוע הרוחני. על חלק מהסרטים כתבתי מאמרים שלמים, ועל חלק - רק כמה שורות. המספור הוא סידורי בלבד - ולא דירוגי. אני מקווה שאחרי שנצלח מאה סרטים, יתקבלו מאליהן תשובות חדשות לשאלות שהעלנו בהתחלה. צפייה מהנה.
1. המופע של טרומן
במאות הראשונות לספירה התפתח לו במזרח התיכון הזרם הרוחני הגנוסטי, שלקח את סיפור בראשית והפך אותו על פיו: העולם הוא רע, כי החומר הוא רע, וברא אותו אל רע - ה"דמיורגוס". נשמת האדם הרוחנית מקורה ב"אב הנסתר", אלוהות נעלמה, והשאיפה הנעלה היחידה בעולמנו היא לחלץ את נשמתנו מכבלי הגופניות ולחזור הביתה. כלומר, בניגוד לרעיון ההינדי - שהעולם הוא אשליה - כאן מתווסף לו מימד מוסרי לא נעים – העולם הוא אשליה זדונית.

"המופע של טרומן" בנוי על נראטיב דומה. טרומן חי בעיירה שאינה אלא אולפן טלוויזיה ענקי, המוקדש אך ורק לתוכנית על חייו. בניגוד לשאר השחקנים, טרומן חושב שהוא חי בעולם האמיתי. על מופע הריאליטי הפרנואידי הזה אחראי כריסטוף, הבורא והבמאי הכל יכול של התוכנית. אך בהתאם למיתולוגיה של הוליווד - הכוח החזק מכל, הכוח היחיד שיכול לשחרר את טרומן - הוא אהבה רומנטית.

מעבר להשלכות התיאולוגיות של "המופע של טרומן", הסרט מעלה שאלה מעניינת על האותנטיות של חיינו, ועל המידה העמוקה שבה הפכו חיי הנפש שלנו, לכאורה מקום אינטימי ופרטי, לסוג של מופע ראווה. לא ברור בפני מי אנו מציגים - האם בפני עצמנו, בפני הורינו, בפני החברה - אבל אין ספק שהרבה מההתרחשויות בחיינו, גם מה שאנו רואים כחיים פנימיים, הן מעין הצגה המועלית במטרה לזכות באישור חיצוני, "להיות בסדר" בעיני צופה מובלע כלשהו. אחרי שיברח מהאולפן תתמזג הטרגדיה של טרומן, אם תרצו, עם זו שלנו, מכיוון שחיי הרגש במערב נשלטים על ידי רייטינג בדיוק כמו לוח השידורים.

טרומן בדרכו אל מחוץ לעולם האשליה
2. לקום אתמול בבוקר (1993)
פיל קונורס, כתב טלוויזיה שחצן ואגואיסט מגיע לעיירת ספר באמריקה כדי לסקר חג מקומי. מזג האוויר מאלץ אותו להישאר בעיירה יום נוסף, אבל בבוקר הוא מגלה דבר מוזר: כל אירועי יום האתמול מתחילים מחדש, אבל רק הוא מודע לכך. הוא כלוא בשני בפברואר. פיל בעצם מקבל זמן אינסופי ואינספור הזדמנויות לנסות כל דבר שיחפוץ. תחילה הוא מנצל את המצב כדי לממש את תשוקותיו, לפתות נשים ולשדוד בנקים. אבל אחרי שהחוויות חוזרות על עצמן אלפי פעמים - נמאס לו מהקיום. הוא מנסה להתאבד אך ללא הצלחה: הוא עדיין ממשיך לקום ב-2 בפברואר. רק לבו יכול לשחרר אותו, ומתוך המצוקה האינסופית - לאט לאט הוא חוזר בתשובה: הוא מתחיל להפוך לאדם טוב, המקדיש את כל מרצו למען אחרים. כמו במופע של טרומן - יש רק דבר אחד שמשחרר אותו מכבלי הקארמה: אהבת אמת. כשהוא לומד סופסוף מהי הוא מתעורר פתאום ב-3 בפברואר.

פתגם אלטרנטיבי נפוץ אומר שאת השיעורים שלא למדנו בחיים האלה נצטרך להשלים בגלגול הבא. פ"ד אוספנסקי פיתח את ההשערה הקיצונית שגלגל החיים סב על צירו בחזרה נצחית, כשאנו נידונים לחיות שוב ושוב את אותם אירועים ממש, כשהאפשרות היחידה שלנו להיחלץ היא התעלות לרמת תודעה גבוהה יותר. קהלת אמר שהבל הבלים הכל הבל ואין חדש תחת השמש. "לקום אתמול בבוקר" הוא סינתזה קולחת של עקרונות בודהיסטיים, נוצריים ויהודיים, ובמובן הזה, הוא סרט ניו אייג' אולטימטיבי, דווקא משום שהוא מצליח לבטא במדויק את השקפת העולם הניו אייג'ית מבלי להכניס סימבוליקה דתית כלשהי או סממנים רוחניים מפורשים.

פיל קונורס מנסה את מזלו שוב ושוב אצל אהובת לבו
3. זיכרון גורלי (1990)
"אש. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב... לא אלוהי הפילוסופים והמלומדים... לא אשכח דברך. אמן". את הדברים הללו רשם על פתק ההוגה והמתמטיקאי בלז פסקל לאחר חוויה מיסטית ששינתה את חייו. את הפתק נשא עליו כל חייו, תפור בבטנת המעיל.

פסקל אינו היחיד שביקש לתעד חוויה או תובנה מיסטית כאות, תזכורת, הוכחה, או אפילו צידה רוחנית שתשמש אותו במצב התודעה היומיומי - מעין סולם ש"אני גבוה" כלשהו משלשל "לאני נמוך" כדי שלאחרון יהיה במה להיאחז עם תום החוויה; המילים זוכות למעמד של כתבי קודש פרטיים, והפתק הופך לחפץ מקודש. אם תרצו, סוג של זיכרון גורלי.

בהתחלה המעניינת של הסרט הבינוני הזה הולך דגלאס קוויד (ארנולד שוורצנגר) ורוכש "טיול למאדים" מחברה שמשתילה זכרונות. התהליך משתבש באמצע, ומאותו רגע לא ברור אם אנו חוזים במציאות או במציאות החלופית. ברגע החזק ביותר בסרט צופה שוורצנגר בקלטת וידיאו שאותה, מתברר, הכין לעצמו מבעוד מועד, ושבה הוא מזהיר את עצמו שהוא אינו מי שהוא חושב שהוא. אם תרצו - שהאישיות המוגדרת על סמך זיכרון היא זהות מזויפת. העובדה שאת הדברים הללו שומע שוורצנגר לא מדמות "גורו" (נוסח מורפיאוס) אלא מעצמו - שאלו מילים ששלח לעצמו ממצב תודעה אחר - הופכת את הרגע הקולנועי הזה לפנינה בערימה של טראש.
4. ממנטו (2001)
חייו של לאונרד שלבי נעצרו ברגע שבו פושעים אנסו ורצחו את אשתו וחבטו בראשו. מאז הזיכרון שלו לטווח הקצר נדפק, ויכול לשרוד רק חמש דקות. מכיוון שהוא מודע למצבו, הוא רושם לעצמו פתקים, מצלם תמונות ואת הדברים החשובים באמת הוא מקעקע על עורו. כל הזהות שלו מבוססת על זיכרון הפשע ורצון לנקום.

עולם הקולנוע הצמיח כמה וכמה גיבורים שכל זהותם היא נקם - אומה תורמן ב"קיל ביל", או האיש עם המפוחית ב"היו זמנים במערב". אבל בניגוד לנוקמים הגדולים של הקולנוע, אצל לאונרד שלבי מדובר במאבק הישרדות נוירוטי: אם הוא לא יפרנס, יתחזק ויזין ללא הרף את דמות הקורבן/נוקם - הוא בעצם ייעלם. האם אין כאן אמירה מרתקת על מבנה האגו באשר הוא, על הסתמכותו האובססיבית על טראומת עבר, שמולידה מעגל אינסופי ומוזן-אהדדי של קורבנות ותוקפנות? 

המבנה המבריק של הסרט מצליח להכניס אותנו למשבר הזהות של שלבי, מכיוון שהוא בנוי קטעים קטעים, שהולכים אחורנית מבחינה כרונולוגית, כך שאנו חוזים בעלילות הגיבור בלי זכרון של מה קרה קודם. השיא הפילוסופי של המותחן החידתי הזה מגיע בסיומו: אם במשך שעתיים לאונרד שלבי נראה כקורבן חסר ישע הנשלט ומנוצל על ידי הגורמים המניפולטיביים סביבו, בסוף הסרט – כלומר בראשית העלילה - אנו רואים איך הכל התחיל ברגע צלול של בחירה חופשית. והרגע הזה, מבלי לחשוף יותר מדי פרטים, היה פשוט בחירה מודעת בשקר. זו אולי אחת ההמחשות המרתקות שנעשו בקולנוע לדינמיקה של הדימוי העצמי.

סצנת המיטה
5. המסע המופלא (2001)
אחד הדברים הגאוניים בסרט האנימציה המדהים של היאקו מיאזאקי (ויש הרבה) הוא אולי הדימוי המרכזי של הסרט: נפש האדם כבית מרחץ לשדים. במקרה זה מדובר בנפשה של ילדה ושמה צ'יהירו, שעוברת עם הוריה לשכונה חדשה ונדרשת להתמודד עם פחדים, כעסים והורים קצת אטומים.

העלילה מתחילה כשצ'יהירו והוריה מגיעים לפארק שעשועים נטוש. ההורים של צ'יהירו מגלים דוכן מזון עם שלל פיתויים. בחטא אבטיפוסי של אגדות ומיתולוגיות הם עטים על הבשר והופכים לחזירים. צ'יהירו, כדי להצילם, נאלצת להתחיל לעבוד בבית המרחץ של המכשפה יוּבּאבּא.     

ה"מסע המופלא" הוא יוצא דופן מכיוון שהוא הרפתקה שאין בה "רעים"; זוהי התמודדות אינטליגנטית, ססגונית ומדויקת עם דמויות נפשיות כמו אלימות, ריקנות, גרגרנות או כעס – ולא עם אויבים. צ'יהירו פוגשת את המפלצות איומות-המראה בנחישות, באומץ, בכבוד ובעדינות – וכך מאפשרת גם להן להתנקות בבית המרחץ ולגלות את פניהן המיטיבות. לכן גם הקתרזיס עדין ומרומם נפש יותר מאותה אנחת רווחה מרוקנת, המתקבלת בסופם של תשעים ותשעה אחוז מסרטי הפנטזיה, שבהן הארכי-מפלץ האחרון מסיים את חייו בפיצוץ אקסטרווגנטי.

בסוף הסרט (זהירות - ספויילר גדול) על צ'יהירו לזהות את הוריה בין כל החזירים. אם תצליח - ישוחררו לחופשי. אם תיכשל - זה הסוף של שלושתם. ללא פחד היא מישירה את עיניה, סורקת ומכריזה בביטחון: אף אחד מהחזירים אינו הוריה! את הטוויסט היפהפה הזה אפשר לפרש בכמה מישורים. ראשית, זהו מבחן ההתבגרות של אדם שמצליח, מחדש, לראות את הוריו מבעד לחולשותיהם. צ'יהירו כבר לא מזהה אותם עם חטאיהם, וכך היא גם משחררת אותם וגם את עצמה. מעבר לכך, יש כאן ביטוי לעיקרון עמוק: עבדות וחירות אינם אלא פועל יוצא של איכות ההתבוננות.

צדיק אחד העלה את כל הסרט ליוטיוב
6. המעיין (2006)
יו ג'קמן עושה טאי צ'י, יו ג'קמן יושב בתנוחת הלוטוס, יו ג'קמן מגיע להארה, עץ הספירות הקבלי, גלגולי נשמות, שמאנים מבני המאיה, אבולוציה של התודעה, פסיכדליה, מיתולוגיה נורדית, סיפורי בראשית, וקבלה של המוות – מה אין כאן? יוצר הסרט דארן ארונופסקי מספר שהחליט לעשות את ה"המעיין" אחרי שצפה ב"מטריקס" והבין שגבולות המד"ב נפרצו ושאנשים רוצים משהו חדש, לא רק אפקטים טכנולוגיים: "הדברים המעניינים הם הרעיונות; החיפוש אחר אלוהים, החיפוש אחר משמעות". "המעיין" היה יכול להיכנס לרשימה בתור הניסיון ליצור את הסרט הרוחני האולטימטיבי. אבל הוא נמצא כאן כי הוא גרוע באופן כמעט על-טבעי; ביחס ליומרות שלו, בהחלט אפשר להכתיר אותו כסרט הרוחני המגוחך של כל הזמנים.

אף על פי כן, הסוף של הסרט שווה צפייה.   

המשך יבוא
  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

יונתן לוי
חינוך רע  
גורואים מהסרטים  
פלישת העכבישים האזוטריים  
 
כל הכותבים
  

כותבים אחרונים
אבולוציה עכשיו
אביתר שולמן
ארז שמיר
בארי לונג
גבריאל רעם
ד''ר דבורה צביאלי
דוד מיכאלי
יונתן לוי
מיכל גזית
ערן גולדשטיין
סקר
למי יש חגים כיפיים יותר?
ליהודים
לנוצרים
להינדים