מעריב nrg - גורואים מהסרטים - יונתן לוי

ראשי > ניו אייג' > יונתן לוי

גורואים מהסרטים

תלמידים יקרים: מי אמר למי "יהא הכוח עמך" ומתי? איזה פרופסור אמר לתלמידיו "תפסו את היום", ומי אמר "כבד את הזין"? הסבר ונמק. יונתן לוי על שבעה מורים רוחניים גדולים מהקולנוע

11/4/2008


	1. "יהא הכוח עמך": יוֹדה


	שאלה קשה: איך יוצרים דמות שתהיה זרה וחייזרה למין האנושי, אבל גם מספיק דומה לו כדי לעורר יראת כבוד, סמכות וגם אמפתיה? התשובה: לוקחים סיני. הסיני הוא הגזע שהכי דומה לאדם, כך לפחות חשב ג'ורג' לוקאס, וגם אם אינו אנושי הרי שהאדם הלבן יכול ללמוד ממנו המון. הכוונה כמובן לאחד מגדולי המאסטרים הקולנועיים - יודה. השם לא מקרי - יודה מצלצל דומה ליוגה ויוגה זה טוב; ממש כמו שכוכב הרעים "מוסטאפאר" מצלצל כמו מוסטפה, ומוסטפה זה רע. אין מקריות בגלקסיה. יודה מלמד את לוק סקייווקר הצעיר איך להגיע לחגורה שחורה באמנות השימוש ב"כוח" – מושג מזרחי מופשט שקשה מאד למצוא לו תרגום מדויק לעברית, המציין לחלופין צ'י, טאו, טבע הבודהא או ברהמן, אם כי בניגוד לתורות המזרח לכוח יש גם צד אפל. ביקום המוכר לנו, חכמתו של יודה ("פחד מוביל לכעס... כעס מוביל לשנאה... שנאה מובילה לסבל") מתחרה רק בזו של הבודהא, וכראוי לסיני הוא מאריך ימים. אך ב-900 שנותיו לא למד לדבר אנגלית כהלכה ונשאר עם מבטא ותחביר של מהגר מצ'יינטאון. סצנת האימון של יודה ולוק

אין מקריות בגלקסיה. יודה


	2. "שחרר את תודעתך": מורפיאוס


	רגע השיא של מורפיאוס ב"מטריקס", בעיני, הוא לפני שרואים אותו: באמצע שגרת העבודה של ניאו, הוא מופיע כקול טלפוני בנייד, דורש ממנו לתת בו אמון מיידי ומוחלט. כמו קול פנימי שבו זמנית גם נמצא מחוץ לעולם הזה בכלל - ניאו נמשך אל הקול הזה בעל כורחו אך עדיין חושש להתמסר אליו לגמרי - המחשה יפה לרעיון שהגורו רק משקף את המדריך הפנימי של האדם בדרך לשחרורו. אחר כך מורפיאוס הופך למדריך אמנויות הלחימה של ניאו והמאמן האישי שלו; בחלק השני והשלישי של הטרילוגיה (שהם יותר יהודו-נוצריים מהחלק הראשון, שמבוסס על תפיסות של הארה מזרחית) הדמות הולכת ומידרדרת ואנו רואים את מורפיאוס מתחבט ומתייסר כמו נביא תנכ"י, בעל חזונות וחלומות, בשאלות של אמונה בצדקת הדרך והאם אכן יביא המשיח ניאו את הגאולה. לעומת יודה, מורפיאוס נוצר בעידן תרבותי מתקדם ופוסט-קולוניאלי יותר ועל ידי יוצרים מתוחכמים יותר, שאינם מהססים לשלוח את האדם הלבן אל האדם השחור כדי ללמוד מה אמת ומה שקר, איך לשחרר את התודעה מצד אחד ואיך לתפקד כאדם חופשי בתוך עולם האשליה. מה שמעניין הוא שב"מטריקס" התפתחות והתפכחות רוחנית היא השחרור מעולם המחשבה (המטריקס) אל עולם הממשות החומרית (ציון), ובמובן הזה העובדה שהגורו הוא כושי מתיישבת יפה עם הרעיון העתיק לפיו האדם השחור הוא גופני יותר מהאדם לבן. ראוי לציין שהאחים וושבסקי אף הציעו את התפקיד של ניאו - משחרר האנושות - לוויל סמית'.

גורו פוסט קולוניאלי. מורפיאוס


	3. "תפסו את היום": קיטינג


	בתחילת גיל ההתבגרות נחשפתי לאבטיפוס של המורה הנערץ - זה מ"ללכת שבי אחריו". ג'ון קיטינג מגיע לפנימיית בנים אמריקאית אנכרוניסטית, יוקרתית ונוקשה, ושובה את לב תלמידיו כמורה יצירתי, כריזמטי, נוגד-מוסכמות, אנרכיסט ממש, אך גם בעל רוח עדינה, אמנותית, הומניסטית, אוהבת חירות, הו קפטן מיי קפטן! הוא מלמד אותם לחיות את הרגע ו"לתפוס את היום" ומחולל בהם תהליך התעוררות וגילוי עצמי. קיטינג הוא סוג של מורה מושלם כיוון שהוא מפיח בהם השראה אך כל אחד מתלמידיו מתפתח מעצמו, כאינדיבידואל עצמאי וריבוני, המגלה בנפשו כוחות וכישורים שונים משל רעהו. וכמו כל סוקרטס, גם קיטינג באופן בלתי-נמנע מואשם בהשחתת הנוער ונזרק מהפנימיה בידי הכוחות הפטריארכליים השמרניים. אחת הנקודות הרגישות והיעילות בנפש האנושית שעליה לוחץ הסרט היא המשיכה הדיאלקטית הן למערכת חוקים נוקשה והן לחדווה שבהפרתם - משיכה שעליה מבוסס המגוון העצום של הסרטים על מרידות בבית הסוהר, בריחות ממחנות השבויים, ארוטיקה במנזרים, חשיבה חופשית במשטרים טוטליטריים וכאמור - מעשי קונדס בפנימיה. אבל בסופו של דבר, הסרט כולו הוא מעין עוגת שכבות מתקתקה של נוסטלגיה מסוגים שונים: נוסטלגיה לנעורים שהיו ואינם - תחושה שהייתה חזקה בעיקר כשהייתי נער - נוסטלגיה להרפתקה, תום, פראות ואחווה חברית, נוסטלגיה לנכונות המלאה לחיות את היום; נוסטלגיה מדומיינת לימים שהנוער אהב שירה; נוסטלגיה של האמריקאים לחינוך אנגלי ונוסטלגיה אנגלית לימי האימפריה. ל"או קפטן מיי קפטן" ולסרט כולו

הו קפטן. ג'ון קיטינג


	4. "כוח באמצעות משמעת": רון ג'ונס


	אפרופו נוסטלגיה: "הנחשול" הוא אגדת-טלוויזיה-חינוכית יותר מאשר קולנוע, אבל כך או כך רון ג'ונס הוא בכל זאת אחד המורים המוכרים לצופה בן השלושים ומשהו. מדי שנה, לפני יום השואה, היינו מתכנסים בבית הספר בחדר המעבדה – שם הייתה הטלוויזיה בתוך ארון נעול, השרת היה מביא את המפתח והיינו צופים בפעם המאה בניסוי שעשה המורה ג'ונס לתלמידי כיתתו. הרעיון שלו היה ללמד את הצעירים איך נוצר הלך רוח ציבורי שאיפשר את השואה, ולצורך העניין הוא קונה את לבבם בתרגילי משמעת ובסוף היום מייסד בכיתה מעין תנועת נוער פשיסטית. תוך שלושה-ארבעה ימים נסחף כל בית הספר והופך למין היטלר-יוגנד, כשבתום הניסוי ג'ונס אוסף את כל התלמידים ומקרין להם תמונות של הפירהר, מטיח בפניהם את האמת הניצחת: "הנה המנהיג שלכם". הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל ההימור שלי, לא יודע למה, הוא שהמקרה נופח כדי להאדיר את שמם של המשתתפים וכדי שיהיה אפשר לעשות בדיוק את מה שעשו ממנו: מוסר השכל דמוקרטי-ליברלי צדקני, אינדוקטרינציה חינוכית שבאה ליצור "דיון בכיתה" שתוצאותיו ידועות מראש. אבל מי יודע? אולי זה באמת קרה כמו שמראים. בכל אופן הסרט היה מרתק וכל העסק מאד הרשים אותי כילד. באופן פרדוקסלי, באמת היה משהו נערץ במורה הזה עם התעלול הקיצוני שלו, שהצליח להיות בעל עוצמה של דיקטטור כריזמטי אבל עם כוונות טובות של סמולן.

אינדוקטרינציה ליברלית. הנחשול


	5. "הא! הו! הא!" הקבצן סו


	סרט הקונג-פו האהוב עלי, באופן לא מקורי במיוחד, הוא "דראנקן מאסטר" של ג'קי צ'אן, שברובו, ובזה כוחו, עסוקים הגיבורים במכות ובאקרובטיקה מרהיבים; שיא הסרט הוא כמובן הלחימה בסגנון "האגרוף השיכור", שאותו לומד הצעיר הפוחז ג'קי צ'אן מ"הקבצן סו". השיכור סו, דמות מוכרת בפולקלור הסיני, זקוק ליין כפי שפופאיי זקוק לתרד, או אז הוא הופך מזקן חסר אונים למכונת מלחמה ערנית, שתנועותיו מתעתעות ובלתי צפויות ובעלות עוצמה קטלנית - בהתאם לרעיון הטאואיסטי שהשיכור מסוגל לנוע ולזרום ללא מעצורים, פיזית ורוחנית. כמעט בכל סרט מכות החלק המעניין ביותר בכל הוא "שלב החניכה" (ראו הג'וגינג של רוקי, המטלות של מיסטר מיאגי ב"קראטה קיד", ואפילו "מטריקס"), וגם בדאנקן מאסטר יש קטע נהדר של אימונים מפרכים, עם כל מיני מתקנים יצירתיים, סדיסטיים לעתים, שאין כמו הסינים בלהמציאם; הלקח הוא שאפילו כדי לנוע כשיכור כמו שצריך - צריך לעבוד קשה; דהיינו, שספונטניות היא אמנות נרכשת. ואם כבר ספונטניות, אני לא יודע אם אי פעם עשו את ההשוואה בין ג'קי צ'אן וצ'רלי צ'פלין – אבל יש להם איזו מהות משותפת שקשורה לעניין. מעבר לעובדה שהם תמיד משחקים את אותה הדמות, ולכן יש לה מעין קיום על-זמני שקופץ מסרט לסרט, הרי שמבחינה קולנועית, הם חיים ברגע - הם לא מתכננים תוכניות ולא רואים קדימה, וכל התבונה והתושייה שלהם מכוונת אך ורק על אינסטינקט ואלתור - ולכן הם תמיד יודעים לעשות שימוש במה שבא ליד; כשהם לא במצב של מצוקה דרוכה, הם תמיד נראים קצת מטומטמים - אולי בגלל שהמהות שלהם יותר כוריאוגרפית ממילולית; אך לכן הם שניהם מצליחים תמיד לגבור על יריבים בעלי כוח גדול יותר וגס יותר בעזרת חן, וירטואוזיות והתנהגות מפתיעה. הנה שני קרבות של לחימת שיכורים: אחד של צ'פלין ואחד של צ'אן.

כדי להיות שיכור צריך לעבוד קשה. הקבצן סו


	6. "כבד את הזין שלך": פרנק סי.ג'יי. מקי


	"מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, למרות ארכנותו וטרחנותו, ואווירת האינדי-קיטש האופפת אותו, הוא בכל זאת סרט מרשים, המתאר מאבק מונומנטלי, רב-ערוצי ומייאש בין הורים לילדים. זו פקעת של אשמה, בגידה, נוירוזה, בדידות והזנחה, וגורלן של כל הדמויות קשורות זו בזו ומהדהדות אלו את סבלן של אלו. הדמות המעניינת ביותר היא זו של פרנק סי.ג'יי מקי, גורו חלקלק ונרקיסיסט (טום קרוז מפליא לגלם אותו - בכל זאת יצא משהו טוב מהסיינטולוגיה) שעורך סדנאות לגברים ומלמד אותם איך לדפוק נשים. באווירה הפסיכולוגיסטית של הסרט, כל מסכת הגורואיזמו של מאקי מתבררת ככיסוי עבה על טראומות-ילדות. זה קצת בנאלי אבל גם יש בזה משהו. אין פלא שמורים רוחניים רבים מעדיפים לטשטש את הביוגרפיה שלהם או לטעון שהיא "לא רלוונטית"; שריטות לא נראות טוב על מי שמבקש להיראות על-אנושי. ולהלן: "כבד את הזין"

הכל בגלל טראומות. פרנק סי.ג'יי. מקי


	7. "וולי, הנוחות מפרידה אותך מהמציאות": אנדריי גריגורי


	יחסית לשאר הסרטים כאן, "ארוחת הערב שלי עם אנדריי" הוא סרט נידח אך גם הוא זכה למעמד פולחני לא מבוטל והוא בהחלט מיוחד במינו ומומלץ מאוד. את העלילה ניתן לסכם בקלות: שני אנשים יושבים במסעדה בניו יורק ומדברים. אחד מהם הוא וואלאס שון, מחזאי לא מאוד מצליח, מוכשר אך לא מדי, שחי חיים שגרתיים למדי ומחפש שיהיה לו נוח. מולו - אנדרי גריגורי - גורו-לשעבר של תיאטרון אוואנגרד, שהקדיש את חייו להרפתקאות רוחניות ואזוטריות. שתי הדמויות מבוססות על חיי השחקנים, אם כי לא לגמרי. בדיאלוג המהפנט ביניהם (שנראה כמו אלתור אך הוא פרי תסריט מדוקדק) תופס שון את תפקיד המאזין, וגריגורי מלהג, משוויץ בחוויותיו ואף מבקר את שון על אורח חייו הבורגני-בינוני. גריגורי הוא אבטיפוס של מי שחי לאור "החיים כהרפתקה רוחנית", אידיאל ניו אייג'י שהלך והתעצם משנות השישים ואילך. הוא מדבר על החיים ברגע, חשיבותה של הספונטניות, חיפוש משמעות, והצורך בחוויות חריגות כדי לבוא במגע עם המציאות. גריגורי מקסים ומשכנע, אבל יש בו גם משהו נהנתני ומפוקפק. אין ספק שהוא עשיר יותר משון, ולכן הביקורת שלו על חומרנות מריחה לא טוב. בסופו של דבר, הדימוי העצמי של גריגורי כהרפתקן אזוטרי מעורר אצל שון את תחושת ההחמצה והבינוניות, והוא מתפרץ ותוקף את כל "הרוחניקיות" בשם השכל הישר ו"החיים הפשוטים". מכיוון שההזדהות של הצופה נעה באופן דיאלוגי בין שתי הדמויות, הסרט מצליח בו זמנית, לרתק, לעורר השראה רוחנית ולהישאר מפוכח, להאיר את אידיאל המסע החוויתי הניו אייג'י וגם את הצל שלו; לתת לגורו לדבר, אבל גם לא לקחת אותו ברצינות רבה מדי. הנה קטע.

ניו אייג'ר מפוקפק. אנדריי גריגורי


	לפרקים הקודמים בסדרה


	1. מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים, חלק ראשון 2. מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים, חלק שני 3. פחד אלוהים: רוחניות וסרטי אימה 4. האושר הוא אקדח חם: ארבעה סרטי מסע 5. בנפתולי התשוקה: פנטזיה ותיאולוגיה 6. תורת הפרצופים: תשעה קלוז-אפים רוחניים 7. פלישת העכבישים האזוטריים: שטיינר, חרקים וטכנולוגיה בונוס: הפרק החדש של סאות' פארק בפרודיה מעולה על סרטי מורים

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

יונתן לוי
	חינוך רע
	גורואים מהסרטים
	פלישת העכבישים האזוטריים
	תורת הפרצופים

כל הכותבים

כותבים אחרונים
	אבולוציה עכשיו
	אביתר שולמן
	ארז שמיר
	בארי לונג
	גבריאל רעם
	ד''ר דבורה צביאלי
	דוד מיכאלי
	יונתן לוי
	מיכל גזית
	ערן גולדשטיין

סקר


סקס אסטרלי:
לא מכיר
עשיתי וי