 |
/images/archive/gallery/883/716.jpg
Derrick Tyson , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| בכל פעם שאנחנו רבים עם מישהו, אנחנו מספרים עליו סיפור - בדרך כלל אגדה מוסרית או תיאוריה פסיכולוגית. אמתי מגד על רגע מכונן בחייו: הרגע שבו הוא הפסיק להאמין למה שעובר לו בראש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים יצאתי לסדנא של ציור ומדיטציה במדבר. הייתי נשוי אז והיו לי שני ילדים קטנים. לפני שיצאתי לסדנא רבנו מעט, אני ומי שהייתה אז אשתי, על כך שאני מרשה לעצמי לצאת לארבעה ימים של סדנא בשעה שהיא נשארת לבדה עם הקטנים. הרגשתי שהיא לא מפרגנת לי מספיק. היא הרגישה שאני לא מספיק מתחשב. ריב מוכר.
 |
| העלוקות |
|
אז את מי אתם מכניסים לתוך מערכות היחסים הזוגיות שלכם? את אימא? את העבודה? את המחשב? את הילדים? את המאהבת? את האקס או האקסית המיתולוגית? למי אתם מאפשרים לשדוד לכם האנרגיה? אמתי מגד ממשיך להסביר איך מייצרים זוגיות מקודשת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
נסעתי באוטובוס למדבר והייתי עסוק במחשבות ורגשות לא נעימים. נעתי בין האשמתה שלה על חוסר הפרגון ובין האשמתי על חוסר התחשבותי. התקשיתי להחליט מי כאן הצודק. אט אט מראות המדבר השקיטו את מחשבותיי ורגשותיי והתחלתי להתפנות.
למחרת היום כבר הייתי שקוע כולי בתוך העשייה ובתוך המדיטציה. בבקרים ישבנו למדיטציה, במשך היום ציירנו בשקט ובשתיקה את המדבר, את עצמנו ואחד את השני ובערבים ישבנו במעגל ושוחחנו.
המוח שלי התרוקן לחלוטין. הפכתי שקט ושליו. מרוכז. מופנם. בהיר. מאושר. שמחה שקטה החלה להתפשט בגופי. גם תיק הציורים והרישומים שלי התמלא בכמה עבודות לא רעות בכלל.
הגיע הזמן לחזור הביתה. עליתי על האוטובוס, מתבונן במדבר דרך החלון, נפרד מהנוף ומהחוויה. כשלוש שעות נסיעה עד לתל אביב. איפשהו באמצע הדרך החלו המחשבות על הריב שרבתי עם אשתי לחלחל לאיטן לתוך ראשי. "לעזאזל", סיננתי, "עכשיו אני חוזר הביתה לפרצוף החמוץ של אשתי. היא בוודאי עדיין כועסת עלי שנסעתי למדבר וכשאחזור אצטרך לשלם את המחיר. כל השקט והשלווה של המדבר עומדים להיעלם".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/883/656.jpg
איורים: סול סטיינברג  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
אולי היא בכלל מתגעגעת?
|
|
|
 |
|
|
|
אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה תוך דקות ספורות. אכן כל השקט והשלווה של המדבר נעלמו, ולא כשהגעתי הביתה לתל אביב אלא כבר שם, באוטובוס, שעה לפני שהגענו.
נסחפתי בתוך מערבולת של מחשבות, תמונות ורגשות שליליים, טובע בים של סיפורים שסיפרתי לעצמי על מה שעומד להתרחש. ממציא ויוצר את העתיד שלי, עוד לפני שקרה. כרבע שעה של הזדהות מוחלטת עם הסיפורים הנוראיים הללו חלפה לפני שהתעוררתי מהחלום. "מה אני עושה כאן?" שאלתי פתאום את עצמי. "אני הרי יוצר כאן את הסיפור. ממציא אותו. מביים אותו במו ידי. מאיפה אני בכלל יודע מה יקרה בת אביב? מאיפה אני בכלל יודע מה אשתי מרגישה? מאיפה אני יודע מה עבר עליה במשך ארבעת הימים האלה? אולי היא בכלל מתגעגעת? אולי היא מאושרת? אולי עברו עליה ארבעת הימים המופלאים ביותר שיכלה לבקש? ומה קורה כאן, איתי? אני הרי הורס במו ידי את כל מה שהשגתי בסדנא".
ובאמת, כל השקט והשלווה שעד לפני כרבע שעה היו מנת חלקי, התנדפו באוויר. אבל אולי לא לגמרי. אולי בדיוק עצם העובדה שנוצר בסדנא מין מצע כזה של שקט, איפשר לי לקטוע את זרם המחשבות הזה ולהתבונן בו לרגע. יכולתי לפתע לראות כיצד ללא תשומת לב הוא ממשיך באופן אוטומטי לזרום לתוך הכיוונים השליליים ביותר, ועם תשומת הלב הוא פשוט מפסיק. ראיתי שברווחים שנוצרו יכולתי להכניס סיפורים אפשריים אחרים. יכולתי לדמיין, ולראות כאמיתיות לגמרי, אופציות נוספות. אבל ראיתי גם שהאופציות הנוספות
לא התרחשו מעצמן. מעצמן התרחש רק הסיפור השלילי. הבנתי שאני חייב להישאר ער ונוכח אם אינני רוצה לטבוע שוב בסיפור הישן.
עצרתי, כמעט בכוח, את התנהלותו של הסיפור והחלטתי החלטה נחושה: "אינני עומד לספר אף סיפור. לא סיפור שלילי ולא חיובי. אני עומד לעצור את ההתנהלות האוטומטית של הסיפור, להגיע הביתה ובאמת להיפגש עם אשתי. להיפגש איתה ללא כל סיפור. להיפגש עם מה שיקרה שם באמת". החלטתי להיות סקרן. להתעניין. להיות פתוח למציאות כפי שהיא, לא דרך הפילטרים, הדי איומים יש להודות, של הסיפורים שהמוח שלי סיפר באופן אוטומטי.
עד שהגעתי הביתה הייתי צריך עוד לעצור את הנטייה האוטומטית של המוח שלי לספר סיפורי זוועה, כמה וכמה פעמים. אבל הצלחתי במשימה. כשהגעתי לדירתי בתל אביב הייתי פנוי למדי לכל אפשרות.
על אשתי דאז, למרבה הפליאה ואולי בכלל לא, עברו ימים טובים ונחמדים. היא נהנתה להיות לבד עם הילדים ונהנתה גם מאוד לשוב ולפגוש אותי. היא הייתה סקרנית מאוד לגבי מה שעברתי ושמחה מאוד לקראתי. גל של אהבה הציף אותי. סיפרתי לה מה קרה לי באוטובוס. זועזעתי לראות עד כמה בקלות הייתי יכול להפוך את חוויית המפגש הזו לנוראית, אילו רק לא הייתי מפסיק להזדהות ולהאמין לסיפור שסיפרתי.
אני חושב שהחוויה הזו הייתה אחת המכוננות בחיי. המוח שלי, כמובן, המשיך וממשיך לספר סיפורים בעייתיים באופן אוטומטי, אבל אני נזכר, מהר יותר ויותר, שלא להזדהות עימם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו יוצרים את היחסים שלנו דרך הסיפורים שלנו
|
|
|
|
|
|
|
אני ואתם יוצרים את החיים שלנו בעזרת הסיפורים שלנו. אנחנו יוצרים את היחסים שלנו דרך הסיפורים שלנו. נדמה לנו שאנו רק מתארים את המציאות, את בן הזוג, אך האמת היא שאנחנו ממש יוצרים אותו. יוצרים את החוויה שלו עבורנו, בתוכנו.
האם איננו צודקים לפעמים? האם התיאור שלנו לעתים איננו מדויק? האם אלה רק הסיפורים שלנו שמאמללים אותנו? האם לחלק מאיתנו אין באמת בני זוג שמאמללים להם את החיים?
כן. אני בטוח שכן. אבל אם אנחנו נשארים שם וסובלים, בטוח שאנחנו גם מספרים לעצמנו סיפור וחיים דרכו את היחסים שלנו. האם אישה מוכה, לדוגמא, מספרת לעצמה סיפורים שבעלה מכה בה? האם זאת לא האמת? כן, בוודאי שזו האמת. זה שבעלה מכה אותה אינו סיפור. זו מציאות חייה. והיא נוראית. אך אישה זו חיה בוודאי דרך סיפור אכזרי אחר. אולי היא חיה דרך הסיפור שאם היא תהיה מספיק טובה אליו, הוא בוודאי עוד מעט יפסיק. עבורה לחיות ללא סיפור יהיה להבחין שהוא אינו מפסיק. שהוא מכה. עכשיו. ממש ברגע זה.
המציאות, כפי שאומרת ביירון קייטי, היא תמיד נחמדה יותר מהסיפורים שאנחנו מספרים עליה. זה נכון גם כשהמציאות עצמה באמת איומה. זה נכון כיוון שהסיפור מונע מאיתנו להיפגש באמת עם מה שיש ובכך מונע מאיתנו לעשות מעשה, אם כך צריך.
אבל לעיתים קרובות לא צריך לעשות מעשה. צריך פשוט להיפגש. להיות אחד עם השני. ואני ואתם, לרוב, איננו נמצאים באמת אחד עם השני, אחד עם בן זוגו. אנחנו נמצאים עם הסיפורים שלנו על בן הזוג. כל הרגשות שלנו והתגובות שלנו אינם לבן הזוג האמיתי, אלא לסיפור שאנחנו מספרים עליו.
עם השנים למדתי שהדרך הטובה ביותר עבורי להסיט מעט הצידה את הסיפורים ולפגוש את המציאות כפי שהיא, היא לשאול שאלות. מדיטציה שיוצרת שקט בראש הייתה דרך מצוינת להפסיק את הסיפורים בעת שישבתי על הכרית, אך שאילת שאלות הפכה לדרך המועילה ביותר להפסיק את הסיפורים ברגעי האמת. שם, ממש מול בת הזוג.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/883/658.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
שינוי הגדרות
|
|
|
|
|
|
|
אילו שאלות למדתי לשאול את עצמי? למדתי, כמובן, לשאול את עצמי את השאלות של ביירון קייטי: האם זאת האמת? האם אני יכול לדעת בוודאות שזאת האמת? כשאני מאמין בסיפור הזה (במחשבה הזו) מה קורה? מי הייתי ללא הסיפור הזה?
ולמדתי לשאול גם שאלות נוספות:
מהן ההנחות שאני מניח כרגע?
מה גורם לי להיות כל כך בטוח שאני צודק?
למה חשוב לי להישאר עם הסיפור שלי?
מה בדיוק הוא נותן לי?
מה אני מרוויח ממנו?
מה אני מפסיד?
ממה כרגע אני מתעלם?
על מה אינני מוכן להסתכל?
מה אני מפחד שאראה?
אבל לא פחות חשובות מהשאלות שלמדתי לשאול את עצמי, הן השאלות שלמדתי לשאול את בת הזוג שלי:
איך את רואה את הדברים?
מה נקודת המבט שלך?
מה לדעתך אני לא מצליח לראות?
האם לדעתך יש משהו שאני מסרב להתבונן בו?
השאלה היא: עד כמה אנחנו מוכנים להודות בעובדה שאם אנחנו בריב, זה אומר תמיד שאנחנו בסיפור?
נקודה זו היא משמעותית ביותר. אני חושב שבמשך שנים סירבתי לראות את האמת הזאת. אך בחודשים האחרונים התחלתי לחוש באופן חד וברור את ההבדל המשמעותי בין לחיות בתוך סיפור ולחיות מחוץ לו. החיים מחוץ לסיפורים הם כל כך הרבה יותר פשוטים וזורמים שלאחרונה אינני מוכן, פשוט אינני מוכן, לבלות יותר זמנים ארוכים בסיפורים. זה פשוט משעמם מדי. משעמם מכיוון שהסיפורים שלי, מה לעשות, חוזרים על עצמם לעייפה. אינם מחדשים דבר. ובת הזוג שלי היא באמת, תמיד, הרבה יותר נפלאה מהסיפורים שאני לעתים בכל זאת מספר עליה.
מה עוד למדתי לעשות עם סיפורים? למדתי לעשות שינוי קטן בשם של משהו כדי לשנות את המשמעות של הסיפור כולו. גם זו טכניקה משחררת מאוד. היא עובדת תמיד באותם מקרים שבהם כבר גיבשנו איזו דעה שלילית על בן או בת הזוג שלנו ועיגנו את דעתנו "בספרות מקצועית". ישנן בעצם שתי קבוצות של "ספרות מקצועית". אחת היא "ספרות המוסר" והשנייה "ספרות הפסיכולוגיה".
כשאנו מסתמכים על "ספרות המוסר" אנו "מגלים" "סימוכין" לכך שלבן זוגנו ישנו פגם מוסרי. וזה נכון, באמת יש לו... אנו מוצאים בו סוג של רוע, אנוכיות, חוסר צדק וחוסר התחשבות ממשיים.
כשאנחנו מסתמכים על "הספרות הפסיכולוגית" אנחנו "מגלים" "סימוכין" לכך שלבן זוגנו ישנה הפרעה נפשית ממשית. אנו מגלים שהוא באמת סובל משיגעון גדלות, ממאניה, מאובססיה וכדומה.
בכל מקרה, גם כאן וגם כאן, את בן הזוג שלנו אנחנו לא פוגשים. אנחנו הופכים אותו ממישהו לאובייקט, לחפץ, למשהו הניתן למדידה. מה שאיננו מבינים כלל הוא שעצם האוביקטיזציה והחיפצון של בן הזוג שלנו מקבעים גם אותו בתוך הסיפור. במו ידינו אנחנו סוגרים בפניו כל אפשרות להשתנות.
אך יש לכך פתרון פשוט: כשאנחנו תופסים ש"אבחנו" את בן זוגנו בדיאגנוזה מוסרית או פסיכולוגית, כל שעלינו לעשות הוא לשחק עם ההגדרה. לשנות אותה. להמציא הגדרות נוספות. כל כך הרבה כיף יכול להיות עם משחק כזה. דמיינו לעצמכם שאתם חושבים שבן זוגכם סובל באמת ממאניה. שהוא ממש מאני. ודמיינו שאתם מחליפים לו את ההגדרה לאובססיבי, או לאנוכי. סתם כך. ספרו סיפור חדש ומצאו לכך הוכחות. האמינו לי, לכל סיפור חדש שתספרו, תוכלו למצוא הוכחות חותכות בשטח. אחרי ששינתם את האבחנה לאחרת ונהניתם ממנה, נסו ליצור עבורו אבחנה נוספת שאינה מוסרית ושאינה פסיכולוגית. נסו לספר עליו סיפור אמפטי, אוהד. נסו לבדוק מה שינוי קטן שכזה בסיפור שלכם יכול לעשות לחוויה שלכם אותו.
לסיכום, ההנחה שאנחנו תמיד מספרים סיפורים היא כמעט תמיד הנחת עבודה יעילה. אחרי ששיחקנו עם הסיפורים שלנו על בן זוגנו, אחרי שערערנו על הסיפור ושמנו בסימן שאלה כל חלק בו, אט אט מתגלה מתחת המציאות. המציאות היא מה שמתעקש להישאר שם אחרי שחקרנו ופקפקנו בכל הסיפורים. ועם המציאות אפשר, סוף סוף, לעבוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומכשפות''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
