 |
/images/archive/gallery/886/917.jpg
מתוך הסרט החותם השביעי  |
|
|
|
|
|
|
| הניו אייג' לא אוהב פחד, אבל זהו למעשה אחד הרגשות הטבעיים ביותר במפגשנו עם העל-טבעי. יונתן לוי על אימה דתית אצל דיוויד לינץ', ברגמן, היצ'קוק ופולנסקי. תולדות הקולנוע הרוחני, פרק שלישי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העולם הרוחני של ימינו מתנגד לפחד ורואה בו תנועה הפוכה ובלתי רצויה לאור, פתיחות ולאהבה. אך האם כל הפחדים זהים? לאו דווקא. אין הפחד מעונש דומה לפחד המוות, ואין הפחד של מבוגר ממה שיחשבו עליו זהה לפחד של ילד מפני החושך. כמו עם רגשות רבים, אפשר לומר שישנם פחדים נמוכים לעומת פחדים גבוהים. אחת הדרכים הטבעיות שלנו לפגוש את הלא-נודע, למשל, היא למעשה סוג מסוים ומזוקק של אימה. כמעט ניתן לומר שכפי שראייה היא קליטה של אור, האימה היא קליטה של נוכחות מעולמות שמעבר. ברמות הגבוהה ביותר, המפגש עם האלוהי – לפחות בתרבויות עתיקות – מלווה רגש נומינוזי – מעין מורא עמוק; המסעות המיסטיים בספרות ההיכלות והמרכבה מלאים בתיאורים מחרידים, הפנתיאון ההודי והטיבטי בוודאי כולל פרצופים מפחידים. ככלל, בעולם העתיק הרגש הדתי הוא בראש ובראשונה יראה, אפילו כשמדובר באמנות: קחו למשל את האימה בטרגדיה היוונית - הכלי הרגשי המרכזי להבנת היחסים בין האדם לאלים.
 |
| מאה הסרטים הרוחניים 2 |
הצד האפל של ההיפים, הנשמה האבודה של ג'ון מלקוביץ', אבולוציה בעידן החלל וטרור תודעתי בהוליווד
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
גם בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של העידן החילוני נגלה חיל ורעדה, אימה וחרדה לסוגיה. הם מתעוררים ביחס לשאלות היסוד של האדם יותר מאשר כלפי אלוהים, שהוצא מהתמונה. חופש הבחירה, המוות, הקיום כשלעצמו – כל אלה, כך נאמר, מעוררים אימה במי שמעז להתמודד עמם, ועל-כן האימה היא דווקא סימנם של אמיצי הלב. "החותם השביעי" (1957) של ברגמן, למשל, ממוקם בימי-הביניים אך עוסק כל כולו בחרדה המודרנית לנוכח עולם ריק מאלוהים.
סוג שלישי של קשר בין פחד לעל-טבעי מתעורר במפגש עם הרוע - הרוע ככוח רוחני הבא מעולם אחר. מסיבה זו מכל עולם הקולנוע, ז'אנר האימה הוא אולי הצפוף ביותר בישויות על-טבעיות - שדים, רוחות, מתים-חיים, הכלאות מפלצתיות, לכולן כוח על-אנושי ומניעים תת-אנושיים - לפגוע בבני האדם.
בתקופתנו החומרית אלוהים כבר נמנע מלעשות נסים בסגנון המקראי המפואר, וגם שדים ומלאכים אינם מתגלים כעניין של מה בכך. אך החוש לאימה נותר באדם מזמנים עברו, ובהיעדר שימוש אחר – הוא מפרנס כיום את תעשיית הבידור. יש משהו לא מכובד כמעט בכך שמשאבי הפחד מהלא-נודע, שהיו פעם חלק בלתי נפרד מטווח האמוציה הדתית, מנוצלים כיום רק כדי להזין את מנגנון הצריכה-העצמית הריגושית, ורק לעתים רחוקות עולה קולנוען שמשכיל לרתום אותם מחדש ליצירה דתית.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/886/911.jpg
אנטוניוס בלוק והמוות משחקים שח  |
|
אנטוניוס בלוק והמוות משחקים שח |
|
|
|
 |
|
 |
|
חרדה שאינה תלויה בדבר
|
|
|
 |
|
|
|
אחד מהבמאים הנדירים הללו הוא דיוויד לינץ', איש חידתי ורוחניק מוצהר, המייחס את אושרו, התקדמותו הרוחנית וכוחו היצירתי למדיטציה הטרנסצנדנטלית. כל סרטיו, כמעט, נעים בין שלושת סוגי הפחד הרוחני שציינו, ולעתים הם נמזגים זה בזה ויוצרים חוויית אימה טהורה, לא-תלויה-בדבר, כמו נובעת מתהום הנפערת בנפשו של האדם; חרדה מעצם הקיום,
החורגת מהתנועה האופקית של עלילה סיבתית לטובת תנועה אנכית של עומק נסתר.
ברוב יצירותיו של לינץ' יש אספקטים רוחניים מובהקים – בעיקר סביב שאלת הזהות, הסובייקטיביות של המציאות (בעיקר "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר") או הרוע ("קטיפה כחולה") – ולא פשוט לבחור את המתאים ביותר לרשימתנו. אך לפני כמה חודשים יצא לי להציג לו בראיון כמה שאלות נוספות על רוחניות וקולנוע, והוא אמר שהיצירה הרוחנית ביותר שעשה היא "ראש מחק" (1977). האמת? לא ראיתי. אבל לא אתווכח. זהו אפוא הסרט שנכנס מטעמו לרשימת המאה. הנה לינק לסרט כולו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/783/157.jpg
ראש מחק. נראה לא נעים  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אנושות כמהה להיענש
|
|
|
|
|
|
|
דוגמא מופלאה נוספת לאימה מופשטת מתגלה ב"הציפורים" של היצ'קוק (1964), שגם בו אין מי יודע מה עלילה – אלא רק יותר ויותר ציפורים שמתקיפות את בני האדם. מדוע מתקיפות הציפורים? לא ידוע. אבל יש תחושה – וכאן גאוניותו של הסרט – שמדובר במתקפה סימבולית, שגם אם לא ברור מה היא מייצגת, היא מוצדקת. בגלל שלציפורים, לתפיסתנו, אין במהותן אינטרס זדוני (שלא כמו טרוריסטים למשל או חייזרים עם כוונות התפשטות), אנו מייחסים לתוקפנות שלהן סוג של צדק, כאילו הן שליחות של סדר מוסרי עליון הבא להמיט על האדם את מה שמגיע לו. הסרט מבטא אפוא איזו תחושת אשמה אנושית קולקטיבית, הכמהה להיענש, כמהה לסוג של נס נגטיבי, מכת מצרים שכזו, וכך לפרוע את עצמה מהחוב הקרמאטי המכביד עליה במעמקי נפשה. כלפי עולם החי? כלפי הטבע? כלפי אלוהים? דווקא משום שפעולת העונשין היא אילמת, אנו חשים שהחטא הוא עמוק. השמים באים לנקום בבן האדם ולהחזיר לו מידה כנגד מידה, והצופה חווה בו-זמנית אימה וקתרזיס אפוקליפטי.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/886/912.jpg
נס נגטיבי. הציפורים  |
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהשטן עשה סרט על פולנסקי
|
|
|
|
|
|
|
מבין כל הסרטים העוסקים ברוע המטאפיזי, זה שהפחיד אותי ביותר היה כנראה "תינוקה של רוזמרי" (1968), של רומן פולנסקי (כאן יש טריילר מצוין, וכאן את הסרט כולו). הסרט מתאר איך רוזמרי וודהאוס נופלת קורבן לקנוניה של בעלה ושכניה, החברים בכת שטנית, הגורמים לה להרות וללדת את נסיך האופל בכבודו ובעצמו. לכאורה, נראה כמו עלילה מופרכת למדי; אבל כוחו של הסרט הוא דווקא בלוגיקה הפסיכולוגית הדקה והמשכנעת, שכובשת את הצופה וגורמת לו להזדהות עם הגיבורה ולהאמין שכוחות השחור הן אכן גורם פעיל במציאות.
ההנכחה הריאליסטית של הרוע העל-טבעי היא ללא ספק סודו של הסרט המבריק, המסתורי והמטריד הזה. אבל יש כאן עניין נוסף: כל מה שמסביב לסרט ותרם להילתו החשוכה. כידוע, שנה לאחר שיצא, פרצו חברי הכת של צ'רלס מנסון לביתו של רומן פולנסקי, כשלא היה בבית, ורצחו את אשתו שרון טייט, בחודש התשיעי להריונה (!) ועוד שלושה מחבריה. אחד הרוצחים הכריז שהוא השטן. כמוהו הכריז גם מנסון פעמים רבות במהלך המשפט שלו. יום אחרי רצח שרון טייט הלכה המשפחה של מנסון ורצחה את בני הזוג לה-ביאנקה.
צירופי מקרים רבים אירעו כאן: שמו של מנהיג הכת השטנית בסרט של רומן פולנסקי, בהתאם לספר של איירה לוין שעל פיו נכתב התסריט, היה גם כן רומן, רומן קאסטאבט. שם המשפחה דומה דמיון מפתיע לשמו של השחקן ג'ון קאסאבטס, שגילם את בעלה של רוזמרי. שמה של אחת הנרצחות של מנסון היה רוזמרי לה-ביאנקה. לה-ביאנקה פירושו "הלבנה". האלבום הלבן של הביטלס היה מקור ההשראה העיקרי של צ'רלס מנסון, שראה בו נבואה מקודדת למלחמה האפוקליפטית שעתידה לפרוץ בין הגזע הלבן לגזע השחור. את המלחמה הזו כינה "הלטר סקלטר", על שם אחד משירי אלבום, ואלו גם המילים שנכתבו, בדם הנרצחים, על הקיר בבית פולנסקי. רוב השירים באלבום הלבן, אגב, חוברו כשהביטלס היו ברישיקש, יחד עם השחקנית מיה פארו, המגלמת את רוזמרי. לצורך צילומי החוץ ב"תינוקה של רוזמרי" בחר פולנסקי בבניין "דקוטה" שבניו יורק, שלימים היה ביתו של ג'ון לנון, ושבכניסתו - נרצח.
"תינוקה של רוזמרי" הוא יצירה מהפנטת ומאיימת במיוחד כשלעצמה, אבל גם מכיוון שההתרחשות השטנית בסרט כמו פלשה החוצה אל תוך המציאות. כאילו שפולנסקי, בסרטו על השטן, עורר את השטן לביים סרט משלו בהשתתפות פולנסקי. צירופי מקרים תמיד יוצרים תחושה שהחיים כתובים כדרמה מפורטת, וכאן הם כמו מבטלים את המחיצה בין הזוועה שבתוך הסרט לבין הזוועה סביבו – ומעוררים סוג אחר, חריף יותר, של צמרמורת; כאילו להזהירנו שאי אפשר לתחום את ההתעסקות ברוע כעניין אמנותי בלבד – ומי שנמשך אל האימה באולם הקולנוע עלול לפגוש בה גם בחוץ.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/886/914.jpg
אל תתעסקו עם השטן. תינוקה של רוזמרי  |
|
אל תתעסקו עם השטן. תינוקה של רוזמרי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
