 |
/images/archive/gallery/905/001.jpg אין אני?
Amparo Torres, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| הבודהיסטים אומרים שאין אני. מה אומרים בקבלה היהודית? אור זוהר על שלל המפות, התרשימים, הסקיצות והאנימציות שספר הזוהר מציע לחקר האני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מבין סיפורי הזן, אחד הידועים ביותר אם לא הידוע שביניהם הוא הסיפור על התלמיד שחלם שהוא פרפר ובבוקר לא היה בטוח אם הוא תלמיד זן שחלם שהוא פרפר, או שהוא פרפר שחולם שהוא תלמיד זן. הלך תלמיד הזן אל מורה הזן שלו ושאל אותו איך יודעים. לקח מורה הזן דלי מלא מי קרח, שפך אותו על התלמיד ואמר לו – עכשיו תגיד לי אתה – האם אתה פרפר או תלמיד זן מבולבל?
בתורות הרוחניות השונות היחס לאני,
תפישת האני ושאלת קיומו של האני מהווים עניין מרכזי, או לפחות כך נדמה לנו. הכל הרי, בעיני המתבונן. ויכול להיות שההתרכזות שלנו בשאלות הקשורות באני בתורות הרוחניות העתיקות נובעת לאו דווקא ממרכזיותן של אלו בתורות הללו אלא דווקא בשל מרכזיותו של האני בתפישות המחשבתיות של העידן ה(פוסט) מודרני, שבו מועצם ערכו של האינדיבידואל באופן חסר תקדים, והאינדיבידואליות נחשבת לערך מקודש ממש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
צורה וריקות
|
|
|
 |
|
|
|
קחו למשל מונח שחוק ומשומש כמו האגו. האופן שבו הז'רגון הניו אייג'י משתמש במונח הזה מהווה תמהיל של מינוח פסיכולוגי בכלל ופרוידיאני בפרט בשילוב תובנות רוחניות, מזרחיות בדרך כלל, ובעיקר בודהיסטיות. לכאורה, אין אני. לכאורה האני, או תפישת האני, היא אשליה. לכאורה, האגו, או לפחות ההיצמדות אליו, הוא מקור כל חטא ועוון. לכאורה ההארה, גם כן מונח משומש ומיובש, מהווה התגברות (של מי בדיוק?) על האני, או התעלות מעבר לאני או התמוססות של האני או משהו בסגנון.
אלא שכמובן, גם מסיפור הזן של התלמיד והפרפר עולה שלפחות בבודהיזם, אם לא בפרשנויות המערביות והמאוחרות שלו, היחס לאני הוא מעט יותר מורכב ושהדיכוטומיה "אני והארה" או בעגה הבודהיסטית "צורה וריקות" היא דיכוטומיה ששני הצדדים שלה גם ריקים, וגם בעלי צורה בו זמנית. ובמילים אחרות: הן האני והן ההארה קיימים ואינם קיימים בדיוק באותה המידה.
אמנם, אלו רק מושגים, רק מילים. אבל מושגים ומילים אינם דברים בעלמא: מושגים ומילים הם החלקיקים והחומרים שיוצרים את השם שלנו, את הזהות שלנו, את סיפור חיינו – אפילו אם חלק גדול ממנו מוקדש לניסיונות לפרוץ את גבולות השפה, או להרחיב את אופני התפישה שלנו, או למוסס את תחושת האני שלנו או לחוות חוויה שמעבר לאגו שלנו, וכולי וכולי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלת האני
|
|
|
|
|
|
|
מן הסתם, התפישות הרואות באני משהו רע ובאגו דבר מה פסול שצריך להתעלות מעליו הן תפישות מעט פשטניות. אפילו כתות קיצוניות כמו כת מדבר יהודה או תפישות גנוסטיות מסוימות שהפרידו הפרדה חמורה של טוב ורע בין "חומר" ו"רוח" ושאפו לבטל את החומר ולהתמזג באופן מוחלט עם הרוח האמינו בקיום כלשהו של פן חיובי ב"אני", כזה שבאמצעותו תושג המטרה הקיצונית שהציבו לעצמם. בסופו של דבר, דיכוטומיות ופרדוקסים כגון "אני ואין" או "מציאות ואשליה" אינם אמורים להיפתר או להיות מוכרעים לצד זה או לצד אחר, אלא העיסוק בהם יכול להירגע כאשר הדעת ההופכת וההופכת בהם מתיישבת ומרפה. כמו כל דבר, גם האני אינו מהווה בעיה כל עוד לא מדובר באובססיה, ולכן רוב התפישות הרוחניות הבשלות אינן מדברות על מלחמה באגו או על ביטול האני אלא דווקא על התבוננות באני, הכרת האני, קבלה של האני, טרנספורמציה של האני וכדומה.
מבין התפישות הרוחניות העוסקות בחקר האני, לקבלה היהודית נודע מקום של כבוד. אבל לפני שניגש לתיאור חלק מהתפישות הקבליות על האני, נאמר שמבין העוסקים בקבלה מתגלע לעתים פולמוס העוסק בשאלה: האם תורת הקבלה בכלל ותורת הספירות בפרט עוסקת ברבדים קיומיים אנושיים, כגון הכרה, תפישה, תודעה, חוויית הגוף וכן הלאה, או שמא תורה זו עוסקת ברבדים אלוהיים נסתרים, רחוקים ובלתי נגישים. לכאורה, השאלה הזו קשורה בשאלת נגישות האדם לידע הקבלי: אם הקבלה עוסקת ברבדים הנגלים לאדם – סימן שאפשר ומותר להתעסק בה ואם הקבלה עוסקת ברבדים אלוהיים נשגבים – אין אפשרות להבין את צפניה, אלא אולי למתי מעט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך ניתן להכיר את האלוהות אם לא באמצעות התודעה?
|
|
|
|
|
|
|
בהקשר הזה מעניין לציין כי דווקא מחברו האנונימי של הספר "מערכת האלוהות", מהמקובלים שהשתייכו לחוג תלמידי הרמב"ן, חוג שהחזיק בעמדה מאוד אזוטרית ומגבילה של לימוד סודות הקבלה, סבר שאין הקבלה עוסקת אלא ברבדים המוכרים לתודעה האנושית. ולא זו אף זו שהוא טען שהניסיון לגעת ברבדים אלוהיים שאינם נגלים בצורה זו או אחרת בתודעה האנושית הנו ניסיון אסור מצד אחד וחסר תוחלת מצד שני. שהרי - איך יוכל האדם להכיר את האלוהות אלא באמצעות כליה של תודעתו? (ועיינו בפרק השלישי "מערכת השמות" של החיבור "מערכת האלוהות" בפירושו שם למשנה "עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה" שמספר יצירה). מסתבר שכבר לפי שבע-מאות שנה, גם המקובל האנונימי והאזוטרי שחיבר את מערכת האלוהות ראה בקבלה תורה העוסקת בחקר האני, ובאימון האני לקראת הכרת היסוד האלוהי המתגלה בו.
עיון בספרים קבליים עתיקים כמו מערכת האלוהות וספר הזוהר מלמד שהמקובלים חקרו את האני חקור היטב. מבין כל בני האדם שעסקו במשך ההיסטוריה בחקר האני ישנם כאלה שהצליחו גם לתעד באופן מרשים את ממצאיהם, והספרות הקבלית מהווה בעיני דוגמא יוצאת דופן לתיעוד שכזה. בכל דף בספר הזוהר מוצפנים תיאורים, מודלים, מפות, סקיצות, אנימציות ותרשימים המבטאים את מסעותיהם, גילוייהם וחוויותיהם של מחברי הטקסטים הללו במרחבי האני שלהם. גדולתם ועוצמתם של הטקסטים הללו היא שהקריאה בהם אינה מלמדת רק על חוויותיהם של המחברים אלא היא מעודדת גם את הקורא לצאת למסעות גילוי שכאלה במרחבי האני שלו עצמו. מתוך העיון בספרי הקבלה הללו עולים מספר עקרונות לגבי תפישת האני של המקובלים, וברשותכם, אבקש לנסח כמה מהעקרונות הללו כאן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלוש תובנות קבליות על האני
|
|
|
|
|
|
|
ראשית, המקובלים רואים באני הוויה מורכבת, רבת פנים, אזורים וממדים, שלעתים אף סותרים זה את זה. כך למשל מתקיים באני רובד של "אין" שבו המציאות (לא) נחווית באופן הניתן לחוויה ישירה ולא כל שכן לתיאור מילולי, ובה בעת מתגלה האני ברובד אחר, נגלה, שבו מתקיים סיפור החיים של כל אחד ואחת מאתנו. דוגמא נוספת: תפישת האני כחווייה מרכזית (בדומה לאגו הפרוידיאני) שכל העולם סובב סביבה מתוארת בקבלה כמשחק המתקיים בין חסד ודין או בין אורות וכלים: כלומר – שפע אנרגיה, יכולת ורצון מצד אחד, שנפגשים בכל רגע נתון עם גבולותיהם, עם מצבים נתונים, עם מגבלות, גבולות, חוקים, איזונים ובלמים. כמו משחקי האור והצל המתקיימים בין האותיות השחורות והרקע הלבן של הדף, כך המשחקים בין האורות והכלים שבאני יוצרים את התנועה, את השינוי וגם את הניגודיות והקונפליקטים שיוצרים את סיפור חיינו.
ועוד דוגמא: האני נתפש כשרשרת של הוויות זכריות ונקביות: הוויה זכרית היא מהות קווית היוצאת מנקודה א' לנקודה ב' בעוד שההוויה הנקבית היא המרחב שבו מתרחש המעבר הזה. ולא זו אף זו: כל מהות הקיימת באני יכולה להוות גם הוויה זכרית וגם הוויה נקבית, ביחס למשהו אחר המתקיים בתוך המרחב של האני.
שנית, הקבלה איננה רואה באני מהות מקובעת וסטאטית אלא היא רואה באני מהות דינאמית המצויה בתנועה מתמדת. במילים אחרות: הקבלה רואה באני שם פועל הרבה יותר משהיא רואה בו שם עצם. דימויים קבליים רבים המתארים את האני משתמשים בדימויים של זרימת מים, של התפשטות האור, במונחים של טקסט הכותב את עצמו או של דיבור נובע. ככלל, התנועה של האני מתקיימת בין שני קצוות: בין הקצה הפנימי או העליון שבו האני נובע מתוך מקורו האלוהי הסתום, ובין הקצה החיצוני או התחתון שבו חוויית האני פוגשת (וגם יוצרת) את המציאות החיצונית הנגלית לנו בחושים. אלא מה, התנועה הזו מתוארת גם כתנועה מעגלית, שכן בהליך של היזון חוזר, המפגש עם המציאות החיצונית מהדהד בתוך האני עד שהוא גורם למפגש מחודש נוסף ואחר של האני עם מקורו האלוהי הפנימי והסתום.
ושלישי ואחרון (לבינתיים) – הקבלה מלמדת אותנו להכיר ולקבל את החלקים השונים של האני, אבל לא להתרגש מקיומם יותר מדי, לא להיצמד אליהם יותר מדי, לא להתכחש לקיומו של אחד מהם, ולא להתבלבל מהם יותר מדי. בהקשר זה ניתן להבין גם את ההגבלות והסייגים המסורתיים על לימוד קבלה כסייגים שנועדו למנוע מצב שבו האדם מגלה, עקב הלימוד, את מורכבות חוויית האני שבו ומשתגע עקב כך (למשל ההצגה "הדיבוק" שבמרכז העלילה שלה תלמיד קבלה שלא יכול היה להכיל את הדיכוטומיה גברי-נשי שגילה בתוכו).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תפסיקו להתבלבל מזה ותתחילו ליהנות מזה
|
|
|
|
|
|
|
ספרי הקבלה כאילו אומרים לנו: האין? ההארה? כן. אנחנו מכירים את זה, אז אתם יכולים להירגע ולהפסיק לרדוף אחרי זה כל הזמן. חוויית האני כמרכז? האגו? כן, אנחנו מכירים את זה, אבל לא צריך להזדהות עם זה כל כך. משחקים של טוב ורע? אור וחושך? גבריות ונשיות? כן, כן. גם את זה אנחנו מכירים. זה קיים בכל אחד, זה קיים בטבע ואפילו באלוהות. אז תפסיקו להתבלבל מזה ותתחילו ליהנות מזה. לפחות כל עוד אנחנו כאן והמשחק נמשך.
ואם נחזור לרגע לאותו תלמיד זן שחלם שהוא פרפר, מי יודע? אולי גם לפרפרים יש לפעמים חלומות רעים, שבהם הם חווים את עצמם כבן אדם שאדם אחר שופך עליו דלי של מים קרים כקרח?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעוניינים ללמוד קבלה וספר הזוהר עם אור זוהר מוזמנים לפנות במייל
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי ומורה לקבלה, מלמד וכותב במסגרות שונות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
