 |
/images/archive/gallery/908/437.jpg
Tinou Bao , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| דווקא החלקים החשוכים באישיות שלנו הם שמטילים אור ומשחררים אותנו מהקיבעונות של האני. אביתר שולמן על הקשר בין פורים, הבודהא ושחיטת קורבנות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "צו" ממשיכה לפרט את ציוויי הקרבת הקרבנות שהיוו את לב עבודת האלוהים של העם העברי העתיק. ולמרות שרובנו לא היה מעוניין לבתר את ראשה של כבשה אומללה בעקבות ציוויי המקרא, ובוודאי שאם נעשה זאת קשה לדמיין שנרגיש שהתקרבנו אל האלוהים או שהחיינו חלקים בריאים ורדומים בעצמנו, אנו מבינים כי הכרחי שבעיני אנשי הרוח שהובילו את בני ישראל היה הגיון רוחני פנימי ועמוק במעשה הקורבן. בשבוע שעבר ניסיתי להטיל אור על היבט שנראה לי כמרכזי לטרנספורמציה שעובר המקריב. טענתי שבהקריבו את הקורבן מתחבר האדם לכאבו העמוק על היותו הוא עצמו קורבן, וכי חשיפה זו של פגיעותו היסודית מאפשרת לו מבט עמוק ובהיר אל תוך נפשו. השבוע אני רוצה להתייחס לפן אחר בהקרבת הקורבנות, שבשבילו צריך להקדים ולומר
כמה מילים על פורים.
יש המחשיבים את פורים כחג הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, קדוש אף יותר מיום הכיפורים. מה כה מיוחד בו? ייחוס של קדושה מגיע מהעוצמה הפנימית בה טעון החג (או כל דבר קדוש), כך שפורים מאפשר, כנראה, להתחבר למקומות מאוד שורשיים בנפש. העומק הזה קשור באפשרות שפורים נותן לנו להחליף לרגע את זהותנו.
כולנו חיים את חיינו תוך היקשרות מאוד גדולה לעצמנו, ואנו מאמינים כי האני שלנו ממשי. מה שקורה בחיי קורה לי, ואני מנהל את חיי. אני קם בבוקר, מתארגן ויוצא לעבודה, אני נוסע באוטו שלי ואני מגדל את הילדים שלי. ל"אני" הזה שלי אני מייחס כל מיני תכונות, כמו אם אני נבון או טיפש, יפה או מכוער, ואני מאוד קשור לזהות שלי - במקרה שלי כמורה, כאבא, כאדם...
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נולדים מחדש בפורים
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שאני מתחיל לפקפק בממשות של האני שלנו, צריך גם לומר שיש הרבה בריאות ביכולת לומר אני. אין, ולא תהיה דרך אחרת לחיות לפיה את חיינו. השאלה היא עד כמה אנו כמהים לאני שלנו, ועד כמה אנחנו מחזיקים באני שלנו כמציאות אמיתית ומוחלטת.
חג פורים מבוסס על השקריות שיש בזהות שלנו. כאשר אנו מתחפשים ועושים "עד דלא ידע" (ולא צריך דווקא להשתכר בשביל לא לדעת, האלכוהול הוא כלי שאמור לאפשר להרפות את ההחזקה היומיומית שלנו בעצמנו, אבל הוא אינו העיקר) אנו מאפשרים למקומות מאוד מושקעים שלנו להתעורר לתחייה. אלה הם חלקים בנו שנזנחו מפני שהם לא התאימו לסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו. כאשר אנו מרפים מהזהות הרגילה של האני שלנו, יכולות כל אותן איכויות שהודחקו לעלות לתודעה ולהזרים דם חדש בדמותנו. כך אנו במידה רבה נולדים מחדש.
ניקח דוגמא קטנה, סיפור לגמרי פשוט ויומיומי. אתמול ישבתי לפגישה עם ורד בבית קפה בתל אביב. זו היתה פגישה טובה ומוצלחת, והאמת שעזרתי לה בנקודה שהיא באמת היתה בה במצוקה. זה היה רגע של נתינה בו הרגשתי טוב עם עצמי, והדמות שלי קיבלה ממני כמה טפיחות טובות על השכם. אבל כשבאנו לקום, והתחבקנו, כבר קצת מיהרתי, ונדחפתי בין שתי שולחנות ככה ששתי בחורות שישבו שם קיבלו מכה מהתיק שלי. יחד עם זה, לא היתה לי סבלנות לפרוט את הכסף לטיפ, אז נתתי טיפ גדול מדי שלא הייתי שלם איתו.
ביום רגיל, הייתי מדחיק את הארועים הלא מדויקים של המכה לבנות עם התיק והטיפ הלא נכון. מה שהייתי נשאר איתו זה עם תחושת הגדלות מהאפשרות לעזור, ועם האמונה בצדקת דרכי האנושית והמקצועית. הייתי מזדהה בדיוק עם מה שהיה לי נעים להזדהות איתו, ואת השאר הייתי שוכח. בזכותכם מתאפשר לי להעלות ארועים אלה למודעות ולהצטער עליהם.
האנרגיה נשזרת סביב האני
פורים מספר לי שלא באמת הייתי שוכח את התנהלותי הבלתי קשובה. בהודו מכנים את מעשינו הבלתי מושלמים, שתוצאותיהם מודחקות אל מעמקי הקישקעס, "קרמה בלתי-מעובדת". קרמה בלתי מעובדת יושבת בחושך ומחכה לזמן הנכון להתעורר ולהתבטא. פורים מאפשר לנו לשחרר קצת מהלחץ הזה, שהוא באמת לא קטן כי ארועים קטנים וזניחים כאלה כמו הסיפור הלגמרי שגרתי הזה שסיפרתי על הפגישה שלי אתמול קורים לנו כל הזמן. לכל אחד בוודאי זה קורה אחרת - אני לא צריך לספר לכם איפה אתם לא מדויקים, אבל אני מניח שאתם יודעים היטב.
הנקודה החשובה היא שעיקר הטעות שלנו נובע מהקשר החזק מדי שלנו לדמות שלנו. ההיקשרות לאני היא שגורמת לנו לא לראות מספיק טוב מה קורה מסביב. בין אם אנחנו מתלהבים מעצמנו או מבקרים ושופטים את עצמנו, העובדה שכל האנרגיה שלנו נשזרת סביב האני גורמת לקיבעון ולאובדן של קשב.
עקרון מנחה בתורה הבודהיסטית הוא שהאני שלנו אינו אמיתי במובן שאנו רגילים להתייחס אליו. לבודהיזם יש דרכים שונות להסביר את העובדה שהאני אינו ממשי. עיקרן הוא בזיהוי כי המציאות שלנו כל הזמן נמצאת בתהליכים של השתנות – גופנו משתנה כל הזמן, הרגשות שלנו אינם קבועים, ויש לנו שלל אינסופי של מחשבות ותכנים שמציפים את התודעה שלנו. אנו מהווים בעצם מערכת שכל הזמן משתנה, שאין בה נקודת אמצע קבועה. אף אחד מהתכנים המשתנים הללו אינו האני שלנו, ומצד שני האני אינו נמצא במקום אחר מהתכנים הללו. המסקנה של הבודהא מהתצפית הזו היא שהאני שלנו אינו ממשי באופן שהרגש שלנו מספר לנו.
אין בהגיון הזה בכדי להציע כי האמונה שלנו בקיומו של האני מוטעית לחלוטין. דרך האמצע עוברת בין האמונה בקיומו של האני ובין המחשבה כי האני לא קיים בכלל. כל אחד מאיתנו שונה, ויש משמעות אמיתית לרצף ההכרתי שהוא הבסיס לחוויתנו. מבלי לבטל את הייחודיות שלנו, הבודהא מסביר כי פשוט אין בליבו של זרם התודעה שלנו מהות פנימית אחידה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום שבו מתחיל האביב
|
|
|
|
|
|
|
כאן אנו מבינים מה מאפשר לנו חג הפורים. לרגע אנו זונחים את המסכה היומיומית, ובוחרים מסכה חדשה. עצם השחרור מהאני הרגיל שלנו נותן ביטוי לרמות תודעה יותר פנימיות ועמוקות, שכל חטאן היה שלא התאימו למה שהאני האשלייתי שלנו רצה להזדהות איתו. לכן פורים מחדש אותנו בכך שהוא מפגיש אותנו מחדש עם עצמנו (רק שעל מנת שהמפגש הזה יהיה שלם, והוא אף פעם לא שלם באמת, עלינו לוותר במידת מה על עצמנו). המסכה החדשה אינה אמיתית יותר, אבל היא גם לא אמיתית פחות. היא פשוט מספרת לנו את אותם דברים שלא היינו מוכנים קודם לשמוע.
היפוך הזהויות שפורים מאפשר מקבל השנה ביטוי מחוזק, שכן פורים נופל על האקווינוקס, ה-21 במרץ - היום בו מתחיל האביב. זהו היום בו היום והלילה שווים באורכם. היום הזה מסמן את התנועה הפנימית המתהפכת של העולם, בו היום מתחיל להתארך על חשבון הלילה, בו החושך הופך לאור, אם תרצו. יוצא השנה, אם כך, שהתנועה הפנימית של האדם בפורים והתנועה הפנימית של העולם באקווינוקס מסונכרנים.
ומה בין כל זה ובין הקורבן בבית המקדש? מקובל לומר כי מעשה הקורבן מאפשר לאדם להתמיר את חלקיו הארציים והגשמיים, ודרך הקרבת הבהמה להתחבר לרמות גבוהות יותר של הקיום. יש שרואים בפעולת הפולחן מעשה סימבולי, המסמל את הפיכתו של הקיום הבהמי לקיום אנושי היודע את האלוהים. כמו פורים - המבוסס על משחק הזהויות בין האני ובין מה שמעבר לאני, וכמו האקווינוקס - המבוסס על הפיכתו של הלילה ליום, של החושך לאור, הפולחן מספר את הסיפור בו החומר הופך לרוח, היצר לאמונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החושך הוא שמטיל אור
|
|
|
|
|
|
|
אך אפשר וכדאי לדייק את המודל הזה, המוגדר באופן דיכוטומי מדי, כאילו יש הפרדה אמיתית בין חומר לרוח, כאילו היום טוב יותר מהלילה והאור טוב יותר מהחושך. גם אלה הם רק דימויים המזכירים את ההחזקה החזקה מדי שלנו בעצמנו, את הנסיון לכפות את הסיפור שלנו על המציאות.
כשאנו מתבוננים בקורבן דרך פורים, אנו רואים שהחלקים החשוכים באישיות הם דווקא אלה המטילים אור, הם המשחררים את אותנו מהקיבעונות של האני המוכר והידוע. הלילה אינו הרוע כאן, אלא הוא הכוח המזרים את החיים. באותה המידה, האור אינו דווקא טוב, אלא מה שקורה באור, כאשר הוא אינו ניזון מהלילה, הופך קשוח וקליפתי.
באותו האופן הקורבן. הקורבן אינו ההתמרה של קיום ארצי ומוגבל בקיום אלוהי ושלם. אין כאן הפרדה בין החומר לרוח, אלא חיבור שלהם. דווקא הצלילה אל תוך הקיום הגשמי, במלוא האכזריות הנוראה של הקורבן, היא שמנכיחה את האלוהים. האלוהים, מתברר, הוא החומר עצמו, הוא אינו אחר ונבדל ממנו. בהמת הקורבן והאלוהים הם צדדים אחרים של אותו המטבע, כפי שאין יום בלי לילה ואור בלי חושך, וכפי שהמסכה של פורים היא חלק מאוד אמיתי ממה שאנחנו באמת.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
