 |
/images/archive/gallery/754/980.jpg תודעה
גראהם מלווינד, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| בכל פעם שאנחנו עושים פעולה לא שלמה - אנחנו מתים; אש האלוהים אוכלת אותנו. אביתר שולמן מפרש את סיפור מותם של נדב ואביהוא. פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת "שמיני" מספרת את סיפור מותם הטראגי של שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא. מדובר ביום חגיגי של פולחן גדול הנעשה לעיני העם. לאחר שמשה קידש את אהרון ואת בניו לכהנים, ולאחר שאלה ישבו שבעה ימים בפתח אהל מועד ושמרו משמרת יומם ולילה, מגיע היום השמיני בו הם מבצעים למעשה את הקורבן הראשון שלהם. נדלג על הפרטים המרנינים לגבי כל החיות שבותרו ומה שעשו משה והארון עם הדם והאיברים הפנימיים שלהן, ונחבור אל הפרשה במקום בו בוצע הקורבן בהצלחה ומשה ואהרון מברכים את העם. כאן קורא אירוע המעורר פחד והשתאות בקרב העם, כאשר יוצאת אש "מלפני ה'" ש"אוכלת" את הזבחים המונחים על המזבח.
 |
| מסכת פנים |
|
דווקא החלקים החשוכים באישיות שלנו הם שמטילים אור ומשחררים אותנו מהקיבעונות של האני. אביתר שולמן על הקשר בין פורים, הבודהא ושחיטת קורבנות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
המשמעות ברצף הארועים כאן אינה לגמרי ברורה, אך מורגש שמשהו באש הזאת מבשר רעות. המקרא ממשיך ומספר: "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'." משהו לא היה כשורה בקורבן שביקשו לתת נדב ואביהוא, בהציעם לאלוהים "אש זרה." האלוהים מגיב מיד בשלחו אש שהורגת אותם בן רגע.
עלינו לתהות לגבי אופיה ודמותה של האש הזרה הזו שהגישו בני אהרון, אך קודם לכן נישאר עוד רגע עם הרגש המוזר שסיפור זה ממשיך לבטא גם לאחר מותם של שני הכהנים הצעירים. נראה שאין למשה כל ספק כי היה כאן חטא חמור מצדם של שני האחיינים שלו, ואולי מתוך נסיון להדחיק את כאבו הוא ממהר להגיב בסדרה של ציווים נוקשים. תחילה הוא פוקד על שני בני דודים של המתים לפנות את הגופות, ולאחר מכן הוא מורה לאהרון ולשני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר לא להתאבל על האובדן. הוא מאיים שאם הם יפרעו את שערם ויפרמו אך בגדיהם הם ימותו. משה ממשיך ומצווה לא להגיע שיכורים אל אוהל מועד – האם הוא רומז שזה היה חטאם של נדב ואביהוא? ואת סידרת ההוראות שלו מסיים משה בדרישה שאהרון ובניו הנותרים יאכלו את בשר הקורבנות שנותר. משום מה הם לא מרגישים במצב רוח לאכול סטיקים, ובשר הקורבנות נשרף על המזבח. משמשה מגלה זאת הוא קוצף על אלעזר ואיתמר, ונרגע רק כאשר אהרון מבטיח לאכול קורבן אחר במקומם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא טעות טכנית
|
|
|
 |
|
|
|
משהו מאוד מוזר קורה כאן – האנרגיות מאוד קשות והטקסט חושף רגשות כואבים, בעיקר של אהרון, בצורה בלתי שגרתית. מה היה, אם כך, חטאם של נדב ואביהוא, ומדוע משה מגיב כך למותם? מה הפך את האש שהקריבו לזרה?
מובן ראשוני ופשוט לגבי הזרות של האש מסופר במילותיו הישירות של הטקסט. האש היתה זרה מכיון שהיא לא הוכנה והוגשה בדרך שציוה האלוהים את כהניו לפעול. המקרא אינו חוסך בתיאור פרטני ומדקדק של כל פעולה ופעולה מעבודת האלוהים, וכנראה שמשהו בפעולה של שני הכהנים לא תאמה את ההוראות. ייתכן והאל הזה קנאי יותר משהיינו מצפים, וברגע שמישהו חורג מהוראותיו המדויקות הוא רואה בו מיד בן מוות. למרות הפשטות שבהסבר מתבקש זה, קשה לקבל שבזאת מתמצית טעותם של המקריבים. בוודאי שהיה גם פגם באיכות הפנימית של המעשה שלהם, והיינו רוצים לפחות לחשוב כי הם הוענשו בגלל טעות יסודית בגישתם לקורבן ולא רק בגלל טעות טכנית.
מבלי להתרחק מהמובן הפשוט של הטקסט, אנו יכולים לראות כי אפילו אם חטאם של נדב ואביהוא היה קשור בביצוע מוטעה של הוראות האלוהים, הרי שהיה משהו בגישה שלהם למעשה שגרם להם לעשותו בצורה לא מדויקת. משום מה הם חשבו כי הם יכולים לכופף את ההוראות בצורה שתתאים להם,
והם נטלו חירות שהם לא היו זכאים לה. המעשה שלהם היה מאופיין, אפוא, בזחיחות הדעת, במתירנות רבה מדי, בחוסר תשומת לב. בעיקר, המעשה שלהם היה מונע מגאווה, גאווה שהתבטאה במחשבה כי הם יכולים למצוא ביטוי נכון יותר לעבודת האלוהים מתוך עצמם מאשר מזו שהמשיג האל בעצמו. נדב ואביהוא חטאו, לפי פירוש זה, בכך שעבדו את עצמם במקום שעבדו את האלוהים. המעשה שלהם הונע על-ידי התפעמות מהדמיון שלהם, במקום מהיראה המתבקשת לנוכח עבודת האלוהים.
אך דומה כי אנו יכולים להגיע להגדרה אמיתית יותר של הפגם במעשה של נדב ואביהוא, אם נקבל שהזרות של האש שלהם היתה זרה ברוחה, ולא בצורתה, לציווי האלוהי. מעבר לחטא הגאווה שאיפשר להם לשנות את צורתו של הקורבן, יש כאן בעיה עמוקה ושורשית יותר, הקשורה בכוח מתוכו הם פעלו, במוטיבציה שלהם. אנו רואים שהבעיה שלהם היתה במוטיבציה בזכות העובדה שמדובר באש. האש מסמלת כאן את הכוח המניע, את התנועה המאפשרת את החיים, ולכן את הכוונה של נדב ואביהוא, את האופן בו ניגשו לעבודת האלוהים. מה שהיה זר, אם כך, לא היה רק המימד החיצוני של האש, האופן בו הוכנה והוגשה. מה שהיה זר היה האש הפנימית, הכוונה של נדב ואביהוא שלא היו שלמים עם עבודת האלוהים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/879/819.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
לאכול את תוצאות מעשינו
|
|
|
|
|
|
|
יש חיבור מאוד עמוק בנקודה זו בין הגישה למעשה העולה מפרשת "שמיני" ובין גישות הודיות ובודהיסטיות למשמעותו של המעשה. בהודו המעשה הוא הקרמה, החוק שקובע כי יש תולדה טבעית בעולם לכל דבר שאנו עושים. הבודהא חידד הבנה זו באומו כי עיקרו של המעשה הוא בכוונה המניעה אותו, כך שהמציאות בעולם מגיבה להתכוונות שלנו בפעולתנו.
החיבור כאן בין המסורות השונות כל כך הוא אף מבני ועמוק עוד יותר. כאשר האש מכלה את נדב ואביהוא מסופר שהיא "אוכלת" אותם, כמו שרגע לפני היא "אכלה" את הזבחים שעל המזבח. בהמשך הפרשה נכנס הכתוב גם לדיני הכשרות, בבקשו מבני ישראל לקדש עצמם דרך ההבדלה בין הטהור והטמא לגבי מה שהם אוכלים. דרך אכילה מגדיר למעשה האדם את קיומו. במקביל, כאשר המסורות ההודיות מדברות על חוק הקרמה, הם אומרות כי על האדם "לאכול" את הקרמה שלו. רשמים קרמתיים יכולים להשתחרר רק דרך חוויה, אך המילה שמשתמשים כאן בשביל לומר "חוויה" לקוחה מהשורש bhuj שמשמעותו הבסיסית היא "לאכול."
בעיני, החיבור בין המסורות כאן יותר ממקרי, והוא מספר על תפיסת עומק משותפת לגבי המבניות של התודעה והיחס בינה ובין העולם. סיפורם של נדב ואביהוא מנסח בצורה סיפורית תובנה בסיסית וראשונית לגבי משמעות מעשהו של האדם. הסיפור שלהם מתרחש ברגע של קדושה גדולה אל מול המזבח, ולכן פעולתם הבלתי שלמה מביאה למותם. גם אנו, בדינמיקה היומיומית של החיים, "מתים" שוב ושוב מכיוון שכוונתנו אינה ישרה עם המעשה שלנו. אנו חיים במציאות שבליבה אובדן, שכן יש זרות בין ליבנו ובין דרכנו. כאשר הכוח המניע את המעשה שלנו הוא "אש זרה," אש החיים אוכלת אותנו. התוצאה של איכות בלתי שלמה של מעשה היא שעלינו "לאכול" את תוצאות מעשינו, בשפה של התנ"ך זה אומר שאש האלוהים אוכלת אותנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איפה הרחמים?
|
|
|
|
|
|
|
הרעיון הזה דחוס ומורכב, אז אחזור לרגע על הדברים. אנו, כמו נדב ואביהוא, נמצאים על המזבח מול האלוהים. כמותם, הכוונה שלנו אינה מדויקת, איננו מסונכרנים עם הקדושה. לאותה חוסר שלמות שמאפיינת את המעשה שלנו חייבת להיות תולדה שתבשיל בחוויה שלנו – כך מסכימים המקרא ותורת הקרמה של הבודהא. בין אם אנחנו אוכלים את הקרמה שלנו, או אם אש האלוהים אוכלת אותנו, המשמעות היא כי יש תוצאה מאוד מדויקת וממשית לאיכות של כהתכוונות שלנו. ואת אש האלוהים, או את עצמנו, לא ניתן לרמות.
ובכל זאת, מדוע הכאב הגדול על נדב ואביהוא, למה משה נדרש לסגור את ליבו ולהגיב בתקיפות קשוחה למות האחיינים שלו? נדמה שיש משהו קיצוני מדי בעמדה שמביע כאן הטקסט המקראי. הרי כולנו מוגבלים, כולנו פועלים מתוך כוונה שאנו מאוד מקווים שנצליח להפוך אותה יותר שלמה ואוהבת. אנו שואפים להשתחרר מהבדידות של הגאווה ולחזק את האש שלנו בכוחות ישרי דרך. וכמונו גם בני אהרון. לכן, יש משהו פראי ממש במוחלטות שבה המקרא מבקש לשמור על קדושת הקורבן, והיבט קיצוני להבדלה המהותנית שהוא עושה בין טהור לטמא.
נדמה לי שזה בדיוק הקושי של משה כאן, שכן בהריגה של נדב ואביהוא סימן האלוהים את העובדה שעל מקריב הקורבן להפסיק להיות בן אנוש. בשל כך, אולי, סבור משה כי גם אין מקום לרגשותיו הטבעיים ולכאבו החד. משה מגיב מתוך החוק ולא מתוך הלב, שכן ליבו אומר לו שהזרות של האש של נדב ואביהוא מאפיינת גם את ליבו שלו. גם אם הנכון הוא שהמעשה ייעשה בכוונה שלמה, יש לכבד ולאפשר לאנשים להימצא במקום בו הם נמצאים. משום מה אין לאלוהים כאן את מידת הרחמים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
