 |
/images/archive/gallery/880/103.jpg
פרט מתוך ''בריאת חווה''. ציור של מיכלאנג'לו  |
|
|
|
|
|
|
| מה יש לתורת ישראל שאין לתורת הבודהא? ערן גולדשטיין עומד על השוני העקרוני בין דת שיש לה אלוהים לבין הדרך חסרת-האלוהים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמונה באל האחד, הבורא שמים וארץ, היא אבן המחלוקת בין הבודהיזם ובין היהדות.
בספרו "מה שלימד הבודהה" מציין ד"ר ואלפולה רהואלה כי רעיון האל הנו שגוי, שקרי וריק. האדם, מתוך צורך בהגנה יצר את האל בו הוא תלוי להגנתו ולביטחונו. רעיון האל, טוען רהואלה, הוא השלכה מנטלית כה מתוחכמת עד כי האדם אינו מוכן לשמוע כל תורה אחרת אשר סותרת אותו.
רעיון האל, ראוי לציין, אינו היחיד שעומד בסתירה לתפיסה הבודהיסטית, גם מעשה הבריאה, ורעיון ראשית הזמן זוכים ליחס דומה: "... הו בהיקו [אומר הבודהה] למעגל זה של המשכיות (סאמסרה) אין סוף שניתן לראותו, ואת ראשיתם של היצורים ההולכים כה וכה, סחור סחור, אפופי
ידיעה שגויה וכבולים באזיקי הצמא (טנהא), לא ניתן לתפוס..."
לפי הבודהיזם, מעמדו של האדם הוא עליון ואין אף כוח עליון ממנו שיכול לחרוץ את גורלו, "האדם [אומר הבודהא] הנו מחסה לעצמו, מי עוד יכול להיות לו למחסה?". גאולת האדם מסבלו תלויה אם כן רק בו. רק הוא יכול לשחרר את עצמו מכבליו. אם יתאמץ, אם יהיה נחוש ויתמיד בחקירת נפשו ובראיית הדהרמה (המציאות כפי שהיא) יזכה לנירוונה – לשחרור המוחלט מן הסבל.
לעומתו, הסופר המקראי מצהיר בתרועה כבר במשפט הפתיחה של ספר בראשית כי תורת ישראל הולכת לעסוק בדיוק בשלוש הסוגיות מהן בוחר הבודהא להתעלם: קיומו של האל, מעשה הבריאה וראשית הזמן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה שלימד הבודהא
|
|
|
 |
|
|
|
הבודהיזם מזמין את ההולכים בדרכו לראות, לא להאמין. סוג האמונה אותה הוא מוקיע היא האמונה שיש עימה אינטרס – זו המכונה ביהדות "אמונה שלא לשמה" – האמונה לפיה גומל האל לאלה ההולכים בדרכו ומעניש את אלה החוטאים לו. על פי התפיסה הבודהיסטית חוטאת אמונה זו לעיקר, לראיית המציאות כפי שהיא, ומעודדת הליכה עיוורת אחר אמונות מוטעות וראיית עולם שגויה. הבודהיזם מעודד לראות את טבעה האמיתי של המציאות, את השפעתו המכרעת של הצמא (היצר) על התהליך הנפשי: הצמא לנכס לעצמו את מושאי החושים, הצמא להגדיר את עצמו כ"אני" נבדל ונפרד, הצמא לחיות היום כאילו אין מחר. הבודהיזם מזמין את האדם לראות כיצד הסבל האנושי הוא תגובתו המחשבתית/שכלית כל אימת שחש שרצף ה"הנאה" שלו נקטע (רצף "הנאה" הנו תחושה המשכית של הנאה גופנית, ודאות ושליטה) ולראות כיצד הוא יכול לשקף את אחיזתו בתגובות אלו, לשחררן ולגאול את עצמו אגב כך מסבלו.
אלוהים נמצא מחוץ למשחק הנפשי, קובע הבודהא. כל שהאדם צריך לעשות הוא לראות, לראות את האמת, לראות ולשחרר, לראות ולהרפות, עד שיתפוגג ה"אני", עד שיבוא שקט.
זה ההולך בדרכו של הבודהא נוכח כי עבודה זו מערערת את אשליית קיומו של ה"אני" כנקודת המשען האמונית שלו וכי את מקומה הולכת ותופסת תחושת ביטחון או נוחות הולכת וגוברת בדהרמה – בטבע המציאות. תחושה זו יכולה להיות מתוארת, לפחות על פי ניסיוני, כציפה בטוחה בים החיים הלא ודאי והבלתי נשלט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכוח הנותן והכוח הנוטל
|
|
|
|
|
|
|
הכחשתו של האל על ידי הבודהא גוררת מספר תהיות מנקודת המבט של תורת ישראל:
הכחשת האלוהות היא גם הכחשת קיומו של הכוח המכונה על דעת מפרשי התורה "חסד" או ה"כוח הנותן". כוח זה מתבטא ברמה הקוסמית כהרעפת שפעו של האל על ברואיו או כבריאה בהתהוותה. ובנפש האדם כאותו כוח המנוגד ליצר, כלומר הכוח השואף כל העת להפחתת השפעתו של ה"אני", השואף לנתינה, חמלה ולמימוש קולה האותנטי של הנשמה השואפת לתקן את אשר זקוק לתיקון.
אני יודע, יקומו אלה ההולכים בדרך הבודהיסטית ויטענו כי הבודהיזם מעלה על נס את החסד והחמלה, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה שהבודהא לא הזכיר במשנתו את הכוח הנותן ובחר להזכיר (בדרשתו הראשונה – באמת הנאצלה השנייה) רק את הצמא (טנהא) – זה המכונה בפי פרשני תורת ישראל גם ה"כוח הנוטל", אותו כוח תודעתי שבעטיו נתון האדם בבערותו, נאחז בתגובותיו, ומייצר ים של סבל.
החמלה והחסד, כך על פי הבודהא, יוצאים אל האור רק כאשר הבערות מתפוגגת או במילים אחרות כאשר השפעתו של היצר פוחתת. רוצה לומר, שהבודהא לא הכחיש את יכולת הנתינה והחמלה האנושית אך לא ציין כי קיים כוח תודעתי – הכוח הנותן – ממנו היא נובעת. וכאן המקום לשאול: האם החסד והנתינה אינם יונקים משורשו של כוח תודעתי מובדל ומובחן ממש כשם שהנטילה למען ה"אני" יונקת את כוחה מן הצמא - היצר? האם עצם הופעתם לא מעיד כי תמיד היו שם אך מוסכו על ידי כוחו המתפרץ של היצר? ובכלל, מה דוחף את האדם למסעו הרוחני אם לא הכוח הנותן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אור וחושך
|
|
|
|
|
|
|
ביום הבריאה הראשון מציינת תורת ישראל שני כוחות קוסמיים מנוגדים המתקיימים זה לצד זה ביקום ככלל ובתודעת האדם בפרט: אור וחושך. האור, על דעת מפרשים, מייצג את הכוח הנותן ואילו החושך מייצג את הכוח הנוטל.
כאשר בוחנים את התהליך הנפשי כפי שניבט בתורה ומה מקומה של האמונה בתוכו, מתגלה מה שבעיניי כה חסר בתורת הבודהא: לאדם, כך על פי תורת ישראל, כוח אחד דומיננטי אותו הוא חייב להביס (החושך), וכוח נוסף, חזק לא פחות, אליו הוא יכול לשאוף ושאותו הוא יכול לטפח (האור).
"כאשר ברא אלוהים את האדם, [כותב הרב אליהו אליעזר דסלר בספרו "מכתב מאליהו"], עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכול ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה... אבל כוח הנטילה הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כוח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות" (כרך א, עמוד 34).
השיטה הבודהיסטית, הבלתי אמונית, מזמנת את באיה לראות את המציאות ולשקף את תגובות המיינד. לעומתה מקדשת תורת ישראל את כלי הבחירה. בראי התורה, אין האדם בוחר אלא אם הוא נשען באמונתו על אחד מן השניים: הכוח הנותן או הכוח הנוטל. כאשר נתון האדם להשפעת יצרו, כוח הנטילה, כמוהו כמאמין בכל לב בקיומו של "אני" החותר להשיג את מושאי החושים ולהגשים את תשוקת הרגע. מאידך, כאשר האדם נשען באמונתו על הכוח הנותן אזי פועל הוא לא למען ה"אני" אלא למען זולתו, ככזה יתאפיינו בחירותיו בהקשבה, נתינה, חמלה ולא פחות חשוב, באורח חיים בו יישמע קולה האותנטי של נשמתו, זו הבאה לתקן בחיים אלו את אשר זקוק לתיקון.
אם נאמץ את העגה הבודהיסטית לתיאור כלי הבחירה בתהליך הנפשי, נאמר שכאשר האדם מאיר את תהליך בחירתו הוא יודע להבדיל באיזה מסלול חולפות תגובותיו: במסלול הנוטל, היצרי, בו תגובותיו עוברות אחיזה ומוגברות אגב כך לתגובות רצייה או סלידה. או לחילופין במסלול הנותן, בו לא יעברו תגובותיו אחיזה ויחלפו כלעומת שבאו.
האדם, על פי תורת ישראל, צריך לשאוף ולחזק את הכוח הנותן שכן זהו התנאי לעלייתו הרוחנית. לשם כך עליו להפנות את עיקר מרצו לדבוק במצוות האל – שבשורשן הנן כלי לחיזוק כוח הנתינה, להרבות בחסד, להרבות בתפילה, לרכוש דעת וחכמה שיאפשרו לו להאיר, להבדיל ולמשול בתהליך הנפשי ולהרבות, להרבות בשמחה.
אלה ההולכים בדרך הבודהיסטית עלולים לטעון כי דרך העבודה הנפשית בתורת ישראל הינה שכלית שהרי הבחירה היא פעולה שכלית במהותה, אך תורת ישראל מכוונת גבוה הרבה יותר, לרגע בו יראה האדם לנגד עיניו מציאות אמת, מציאות חפה מ"אני", מנטילה, מהשפעת כוחו המתעתע של הדמיון. ברגע מקודש זה יתרחש מה שקרוי בפי פרשנים "ביטול הבחירה" שכן, אין האדם בוחר אלא אם קיימות בפניו שתי אפשרויות. בנקודה זו גם תגיע אמונתו לשיא פריחתה, אמונה שהיא דבקות חסרת פשרות במציאות אמת, באל. אמונה זו מכונה ביהדות "אמונה לשמה", ואליה מכוונת התורה (אם כי אינה שוללת גם את האמונה שלא לשמה) שכן לאורה יכול האדם לממש את מסעו הרוחני במלואו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמים וארץ
|
|
|
|
|
|
|
"בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ". הצמד שמים וארץ זכה במהלך הדורות לתלי תלים של פרשנויות. לענייננו, השמים והארץ כמוהם כשני נתיבים הנתונים לאדם בכדי שיגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. השמיים - מודל העבודה הרוחני, האמוני, והארץ – מודל העבודה הרוחני החף מן האל. שניהם טובים, שניהם הצמיחו ועדיין מצמיחים מוארים, צדיקים ואנשים טובים, שניהם משרתים נאמנה את המתדפקים על דלתותיהם ושניהם, ואני יודע שארגיז רבים, מובילים בסופו של יום להכרה הבלתי נמנעת באחדות הכול, בהוויה, תקראו לזה דהרמה, תקראו לזה איך שתרצו, זוהי הלכה למעשה ההכרה באלוהים אחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל ברפואה סינית, עוסק בהוראת הדהרמה, מחבר הספר "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
