 |
/images/archive/gallery/879/825.jpg מתוך אודיסיאה בחלל
 |
|
|
|
|
|
|
| איך המציאות הופכת מכאוס לקוסמוס? ערן גולדשטיין פותח את ספר התורה ומתאר את שבעת ימי בראשית כתהליך בריאה מרהיב ומופלא של התודעה האנושית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם תורת ישראל היא מחזה, אזי פרשת בראשית היא סצנת הפתיחה שלו. ככזו, שמור לה תפקיד מיוחד: להציג בפנינו את הבמה עליה מתרחשת הדרמה המקראית ואת התודעה האנושית המכונה "אדם".
כאשר שואלים מה ברא אלוהים ביום הראשון, נהוג להשיב מבלי להסס: "את העולם"! אך אם נבדוק, נגלה כי בפרק א' בפרשת בראשית לא מוזכרת המילה "עולם" ולו פעם אחת.
מה אם כן נברא ביום הראשון? ביום הראשון אומר הפסוק: "ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". (בראשית א, א) האם השמים והארץ הנם העולם כפי שאנו מכירים? אולי, אך לצמד "שמים וארץ" קיימות גם פרשנויות נוספות.
הרמב"ן, אחד מאבות הקבלה, סבור לדוגמה שפרשת בראשית לא באה על מנת למסור לנו אינפורמציה קוסמולוגית
אלא נועדה ליצור מתווה דתי, אמוני. לתפיסתו, ימי בראשית הנם ביטויים סמליים ל"עשר הספרות": כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהנן כינויים למדרגות (מידות) בהשתלשלות האצילות מאת האלוהים ובהן נברא העולם.
לעומתו אומר המדרש על הפסוק: "ויברא אלהים את האדם..." (בראשית א, כז), "בזכות אברהם שהוא האדם הגדול בענקים". וזאת על שום מה? "שנאמר: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם..." (בראשית ב, ד) "בהבראם", יוצא בהיפוך אותיות "באברהם", ומשמע שהשמים והארץ מצד עצמם אינם משמעותיים כלל ולא באה פרשת הבריאה לספק לנו מידע אודותם אלא רק להציגם כרקע למשהו משמעותי ביותר – לאותו אדם שהוא ראשון המאמינים.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/633/196.jpg
אברהם אבינו, ראשון המאמינים ציור של דומניצ'ינו |
ציור של דומניצ'ינו |
אברהם אבינו, ראשון המאמינים |
|
|
|
 |
|
 |
|
מיראה לאהבה
|
|
|
 |
|
|
|
בליקוטי מוהר"ן מובאת הגותו של הרבי נחמן מברסלב, שדורש: "מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז כלומר, סודות התורה שיתגלה לעתיד, צריך להעלות מידת יראה לשורשה" (פרק טו). ומפרש: ארץ – בחינת יראה – ככתוב "ארץ יראה" (תהלים עו), כלומר,שהמילה "ארץ" מתארת את הפחד השורשי הרוחש בלב האדם.
ואילו השמים – בחינת דעת – היא השגת התורה. ומהי השגת התורה? שצריך האדם להתיירא אלא מהשם יתברך! ככתוב: "את האלוקים ירא" (קהלת יב). מסעו הרוחני של האדם, אומר ר' נחמן, צריך להובילו להסרת כל פחדיו הארציים עד שיתקיים הפסוק "אז תבין יראת ה’ ודעת אלוקים תמצא" (משלי ב).
בראייה זו, שמים וארץ הם בבחינת שני היבטיה של התודעה האנושית. ארץ – ההיבט החווה את המציאות ככאוס – תוהו ובוהו – ומגיב באימה ופחד (הרי על הארץ נאמר כי הייתה "תהו ובהו" (בראשית א, א). ואילו שמים – ההיבט החווה את המציאות כאחד, באהבה וביראת השם (אחד = אהבה בגימטריה).
למרות שהרבי נחמן לא ציין זאת במפורש, ניתן להסיק מפרשנותו כי בראשית ברא אלוהים את התודעה על שני היבטיה! ומכאן ואילך מתארת העלילה המקראית על פני חמשת חומשי התורה את קורותיה של התודעה – למן התהוותה ועד למימוש תכליתה הגבוהה ביותר – העלייה למצב התודעתי המכונה "ארץ ישראל", שבו תגיע היראה (ארץ) לשורשה (דעת = ישראל), כלומר שתאהב את השם ולא תתיירא אלא מפניו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום הראשון
|
|
|
|
|
|
|
הארץ, אם כן, הינה אותו היבט בתודעה המזהה את המציאות ככאוס ומנסה להפכה לקוסמוס – לעולם פנימי מוכר. כשבוחנים את פרשת בראשית למן משפט הפתיחה ואילך, הולך ומצטייר תיאור מרהיב של אותו עולם הנוצר בתודעה כתוצאה ממגעה עם המציאות.
בכדי להבין את התהליך, ננסה לדמות את המתרחש בתודעתו של תינוק שזה אך נולד, ולעקוב אחר התקדמותו במהלך ימי הבריאה: בבטן אמו, חווה העובר את המציאות באמצעות ה"שמים" כאחדות, כים של חום ואהבה. לאחר שנותק מאמו והושלך אל המציאות הלא מוכרת, קרוב לוודאי שתגובתו הראשונית הנה פחד (נסו לדמיין מהי תגובתכם הראשונה למציאות לא מוכרת). הפחד מאתחל את הדחף – היצר: הדחף לנשום, הדחף לחיות, הדחף ליצור עולם פנימי מוכר, נשלט.
מרגע זה ולאורך שאר ימי הבריאה, הופכת התודעה, הרעבה לוודאות, לאבן שואבת המספחת אליה כל שבב מידע מן הסביבה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/897/320.jpg
כך זה מתחיל ritcharnd moskow, cc-by |
ritcharnd moskow, cc-by |
כך זה מתחיל |
|
|
|
|
|
|
|
היום השני
|
|
|
|
|
|
|
ביום הבריאה השני אנו למדים על יכולתה של התודעה להקרין על גבה את החוויה ולאכסנה. ביום זה מכונים השמים והמים "רקיע". ("מים" הם רובד ההכרה הלא מודע, שהחל לרחוש בזכות שפע המידע שהצטבר בתודעה). רקיע במובן מסך, אך גם במובן שניתן לרקוע על גבו. התודעה בשלב זה לומדת את הסביבה, צוברת מידע דרך הערוץ העל חושי (השמים) ודרך הערוץ החושי (הארץ) ואוגרת אותו בקרבה – במים שבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום השלישי
|
|
|
|
|
|
|
המידע המצטבר בתודעה הופך ליבשה ככתוב: "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה..." (בראשית א, ט). יבשה, לשון יש – בה. יש = חשב בגימטריה ומכאן אנו למדים כי בתודעה החלה להיווצר זה מכבר פעילות קוגניטיבית הקושרת בין פיסות המידע השונות.
ביום השלישי קורא אלוהים ליבשה "ארץ". למיטב הבנתי, שהו שלב המבשר על ניצני ה"אני", עולמו הפנימי המוכר של האדם. הארץ, כך מבשר היום השלישי, מתחילה להצמיח מקרבה: "...דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי למינו אשר זרעו בו..." (בראשית א, יא).
המידע המצטבר בתודעה כמוהו כזרע – כרעיון שיבשיל וייתן פריו ביום מן הימים. רוצה לומר, שלכל חוויה שנרשמת בתודעה, לכל דימוי שאימצנו, לכל הרגל שהכה שורשיו בנפשנו, תהיינה תוצאות עתידיות לטוב או לרע. לפנינו, הלכה למעשה, חוק הקארמה בגרסתו המקראית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום הרביעי
|
|
|
|
|
|
|
המידע הרב הנאסף בתודעה ויצירת הקשרים בין פיסות המידע הופך את התודעה לברת דעת ואכן, היום הרביעי מבשר על זריחתם של החכמה ושל ההנהגה הפנימית. על כך דורש הרבי נחמן: "...כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר... כי השכל אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, ככתוב: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח)... והחכמה בחינת שמש! וממשיך ואומר: אך מחמת שאור השכל גדול מאוד, אי אפשר לזכות בו ללא מלכות (האופן בו האדם מנהיג את עצמו), ומלכות בחינת לבנה – שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש" (ליקוטי מוהר"ן א).
לחכמה ולמלכות (לשמש ולירח), כך מצוין ביום הרביעי, שני תפקידים עיקריים: הראשון: "...להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים, ולימים ושנים..." (בראשית א, יד) השמש, היא איפוא מדריך לחיזוי השתנות מבנה התודעה בזמן – הצרה והרחבה – ובמילים אחרות, היא מאפשרת לאדם להיות מודע לעצמו.
התפקיד השני: "...להאיר על הארץ, למשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך..." (בראשית א, יח). כלומר, להאיר על התהליך הנפשי, לזהות האם מקורו בכוח המדמה (כלומר בחושך) או במבט האמת של התודעה (באור), ולמשול בהם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/748/106.jpg
השמש: מאפשרת לאדם להיות מודע לעצמו נאס''א |
נאס''א |
השמש: מאפשרת לאדם להיות מודע לעצמו |
|
|
|
|
|
|
|
היום החמישי
|
|
|
|
|
|
|
היום החמישי, כמו גם תחילת היום השישי, מציינים בעיניי את הבשלתו של הכוח המדמה בתודעה.
בספרה "המסע אל העצמי" כותבת רות נצר: "הסמל הוא פרי משותף של המודע ושל הלא מודע (הנעלם). הוא כעין ישות מתווכת, כי הוא השפה החווייתית שבה מדבר הלא מודע אל התודעה המפענחת".
נצר אף מצטטת את ארנסט קסירר הרואה באדם יצור יוצר סמלים. על פי קסירר, יכולתו של האדם להשליך על העולם סמלים מאפשרת לו להפוך את היקום מכאוס לקוסמוס. (המסע אל העצמי, עמ' 100)
בראייה זו, השמיים, הארץ ,המים, גרמי השמיים, הצמחייה הגדלה על הארץ, השרצים אשר במים, העוף המעופף על הארץ ועל פני הרקיע, התנינים הגדולים, הבהמה, הרמשים וחיות היער הנם הסמלים בהם משתמש האדם בכדי לתאר את עולמו הפנימי – את ה"אני" שלו.
כך, התנינים הגדולים הנם ביטוי לכוחות היצריים (הנחש), הבהמה היא ביטוי לכוח המדמה (עגל הזהב), חיות היער ביטוי לפחדים ולחרדות ככתוב: "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במסתרים" (תהלים יז.) וכן הלאה.
חיזוק להנחה זו ניתן בדיבר השני: "... לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים מעל ואשר בשמים מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי אדוני אלוהיך..." (שמות כ, ג-ד): דעו לכם, אומר האל לבני ישראל, אנוכי הוא האל ואין עוד מלבדי, ואילו הסמלים אשר אתם יוצרים בתודעתכם – הפסלים והתמונות היוצרים את מכלול ה"אני" – כמוהם כאלוהים אחרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום השישי
|
|
|
|
|
|
|
ביום השישי מגיעה התודעה האנושית, זו הקרויה א.ד.ם, למלוא בשלותה! את המילה א.ד.ם אפשר לדרוש כראשי תיבות: אדון ביתו, דורש דעת, מושל בתגובותיו.
בבראשית א, כז כתוב: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". על הביטוי ב"צלם אלוהים" אומר החפץ חיים: "...שנתן כוח בנפשו שיתדמה במידותיו לה’ יתברך..." לתפיסתי, מצביע הפסוק על העובדה שלאדם יכולת לראות אמת - לראות את המציאות כפי שניבטת בעיני האל.
ואילו "זכר ונקבה ברא אותם", בעיני, מציינים את שני פניו של השכל: הפן הנקבי, זה המחובר עם מבט האמת של התודעה, והפן הזכרי, זה המוציא את בחירתו מן הכוח אל הפועל.
כעת מוצגת בפנינו התודעה האנושית – הא.ד.ם – ביפי תפארתה:
* באדם שני היבטי תודעה: השמים, הם מבט האמת של התודעה; הארץ היא הכוח המדמה.
* האדם מצוי בתהליך רצוף של למידה וכובש עוד ועוד שטחים שהיו לו בבחינת לא נודע.
* האדם בונה את עולמו הפנימי – ה"אני" תוך יצירת עולם של סמלים, אמונות ומיתוסים המתארים את תהליכי נפשו.
* האדם הנו תודעה המודעת לעצמה ולשינויים המבניים המתחוללים בה.
* באדם קיימת חכמה ויכולת להנהיג את חייו, כלומר להאיר על התהליך הנפשי ולמשול בו.
* האדם התברך ביכולת שכלית לתכנן את בחירותיו ולהוציאם מן הכוח אל הפועל, כך שישענו על מבט האמת של התודעה.
* האדם מסוגל לנתץ את מאגר הסמלים, הדימויים והאמונות השגויות – האלוהים האחרים שבקרבו (ה"אני") - ולראות כי האל הוא אחד ואין עוד מלבדו.
בפסוק המתאר בעיני את ארבעת שלבי הבשלתה של התודעה, מצווה האל על האדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ" (א, כה).
עשה שימוש ביצרך ומלא את הארץ – בנה לך "אני" – אומר האל לאדם, זהו שלב בלתי נמנע בהתפתחותך. אחר, בהגיע הרגע הנכון, פעל למימוש עצמיותך: כבוש את יצרך, נתץ את עולם הסמלים ששימש אותך עד כה ודע – אנוכי הוא האלוהים ואין עוד מלבדי!
וכיצד תעשה זאת? התשובה מצויה במילה "רדו", שהיא לתפיסתי, ראשי תיבות: ראה דרכי יה’ וחכם! ראה, למד את עצמך – דע מהו האדם, לך בדרכי התורה, החכם, והנהג את חייך תוך שאתה נשען על מבט האמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבת
|
|
|
|
|
|
|
האדם, ראוי לציין, אינו מוזכר ביום הבריאה השביעי. עם זאת, שמירת יום השבת הנה נשמת אפה של התודעה. ככתוב: "... כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ ואת הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, י).
המנוחה, נטישת הארציות, ההבדלה המוחלטת בין קודש לחול, בין חושך לאור, הקדשת יום שלם למציאות אמת! כמוה כעמוד האש ההולך לפני הצועד במסעו הרוחני ותנאי הכרחי למימושו השלם
– להיותו א.ד.ם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ערן גולדשטיין
| /images/archive/gallery/632/779.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורס העוסק בחקירת התהליך הנפשי כפי שניבט בתורת ישראל ובמשנה הבודהיסטית בהנחיית ערן גולדשטיין יתחיל ב-2 לאפריל. לאתר של ערן
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל ברפואה סינית, עוסק בהוראת הדהרמה, מחבר הספר "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
