פניה המשתנות של אמריקה
בארצות הברית, כמו במקומות אחרים בעולם, הגזע הוא כבר לא עניין של שחור או לבן
מאת: ליזה פנדרברג | צילום: מרטין שולר
מה יש בפנים האלה, שמרתק אותנו כל כך? האם זה פשוט מפני שתוויהן מנפצות את הציפיות שלנו, כי איננו רגילים לראות את העיניים האלה עם השיער הזה, או את האף הזה מעל השפתיים האלה? התגובות שלנו עשויות לנוע בין תשוקה אמיתית של אנתרופולוגים חובבים לחשוף מוצא אתני של אדם ולגלות מכנה משותף איתו ובין סלידה בוטה מפריצת הגבולות בין קבוצות אוכלוסייה, כמו זו שמבטאים גזענים.
התצלומים המופיעים במאמר זה מלמדים הרבה על שורשיה של ארצות הברית, על ההווה שלה ועל ההבטחה והסכנות הטמונות בעתידה. מרשם האוכלוסין האמריקני אוסף מידע מפורט על אנשים רב-גזעיים רק משנת 2000, אז הורשו לראשונה משיבים לרשום שהם שייכים ליותר מגזע אחד. 6.8 מיליוני בני אדם בחרו לעשות כן. כעבור עשר שנים זינק המספר הזה ב-32 אחוזים.
מרשם האוכלוסין מודע לכך שהקטגוריות הגזעיות שלו הן כלים לקויים, וכופר בכל כוונה מצדו "להגדיר שיוך גזעי מבחינה ביולוגית, אנתרופולוגית או גנטית." ואמנם, לדעתם של מרבית האמריקנים הרב-גזעיים, בהם האנשים המצולמים כאן, זהות היא מושג רבגוני ועתיר דקויות, המושפע מפוליטיקה, דת, היסטוריה וגיאוגרפיה, וגם ממה שחושב אותו אדם על השימוש שייעשה בתשובה שימסור.
"אני פשוט אומרת שאני חומה," אומרת מקנזי מקפירסון, בת תשע, "ואני חושבת לעצמי, למה אתה רוצה לדעת?" מקסימיליאן סוגיאורה, בן 29, אומר שהוא משיב על פי הנסיבות - מוסר את המוצא האתני שמעניק לו את היתרון הגדול ביותר. גם נאמנויות משחקות תפקיד, בייחוד כאשר מוצאו של אדם אינו ניכר בפנוטיפ שלו - היינו תווי פנים, שיער או עור. יודה הולמן, בן 29, מגדיר עצמו חצי תאילנדי וחצי שחור, אבל בטפסים רשמיים הוא תמיד מציין את המוצא האסייתי קודם, "כי אימא שלי גידלה אותי ואני גאה בהיותי תאילנדי."
כאשר אנשים שואלים את סלסט סיידה, בת 26, מה מוצאה, היא אוהבת לתת להם לנחש לפני שהיא מסבירה שיש לה רקע דומיניקני-קוריאני. גם התיאור הזה מגלה רק מעט מהזהות שלה, הכוללת ילדות בניו יורק, משפחה מאמצת פורטוריקנית, אחות אמריקנית-אפריקנית וקריירת משחק בחיתוליה. תשומת הלב שמקנה לה המראה החיצוני הלא רגיל שלה מחמיאה ומתישה גם יחד. "זו מתנה וגם קללה," אומרת סיידה.
וזאת גם הזדמנות. אם איננו יכולים לשבץ אנשים בתוך קטגוריות מוכרות, אולי ניאלץ לשקול מחדש הגדרות קיימות של גזע וזהות, הנחות מושרשות על מי אנחנו ומי הם. אולי נהיה נדיבים ופתוחים יותר כלפי אלה שאליהם אנחנו מרגישים מחוברים ככל שנפגוש יותר אנשים כמו סיידה.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »התצלומים המופיעים במאמר זה מלמדים הרבה על שורשיה של ארצות הברית, על ההווה שלה ועל ההבטחה והסכנות הטמונות בעתידה. מרשם האוכלוסין האמריקני אוסף מידע מפורט על אנשים רב-גזעיים רק משנת 2000, אז הורשו לראשונה משיבים לרשום שהם שייכים ליותר מגזע אחד. 6.8 מיליוני בני אדם בחרו לעשות כן. כעבור עשר שנים זינק המספר הזה ב-32 אחוזים.
מרשם האוכלוסין מודע לכך שהקטגוריות הגזעיות שלו הן כלים לקויים, וכופר בכל כוונה מצדו "להגדיר שיוך גזעי מבחינה ביולוגית, אנתרופולוגית או גנטית." ואמנם, לדעתם של מרבית האמריקנים הרב-גזעיים, בהם האנשים המצולמים כאן, זהות היא מושג רבגוני ועתיר דקויות, המושפע מפוליטיקה, דת, היסטוריה וגיאוגרפיה, וגם ממה שחושב אותו אדם על השימוש שייעשה בתשובה שימסור.
"אני פשוט אומרת שאני חומה," אומרת מקנזי מקפירסון, בת תשע, "ואני חושבת לעצמי, למה אתה רוצה לדעת?" מקסימיליאן סוגיאורה, בן 29, אומר שהוא משיב על פי הנסיבות - מוסר את המוצא האתני שמעניק לו את היתרון הגדול ביותר. גם נאמנויות משחקות תפקיד, בייחוד כאשר מוצאו של אדם אינו ניכר בפנוטיפ שלו - היינו תווי פנים, שיער או עור. יודה הולמן, בן 29, מגדיר עצמו חצי תאילנדי וחצי שחור, אבל בטפסים רשמיים הוא תמיד מציין את המוצא האסייתי קודם, "כי אימא שלי גידלה אותי ואני גאה בהיותי תאילנדי."
כאשר אנשים שואלים את סלסט סיידה, בת 26, מה מוצאה, היא אוהבת לתת להם לנחש לפני שהיא מסבירה שיש לה רקע דומיניקני-קוריאני. גם התיאור הזה מגלה רק מעט מהזהות שלה, הכוללת ילדות בניו יורק, משפחה מאמצת פורטוריקנית, אחות אמריקנית-אפריקנית וקריירת משחק בחיתוליה. תשומת הלב שמקנה לה המראה החיצוני הלא רגיל שלה מחמיאה ומתישה גם יחד. "זו מתנה וגם קללה," אומרת סיידה.
וזאת גם הזדמנות. אם איננו יכולים לשבץ אנשים בתוך קטגוריות מוכרות, אולי ניאלץ לשקול מחדש הגדרות קיימות של גזע וזהות, הנחות מושרשות על מי אנחנו ומי הם. אולי נהיה נדיבים ופתוחים יותר כלפי אלה שאליהם אנחנו מרגישים מחוברים ככל שנפגוש יותר אנשים כמו סיידה.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות