דברים שרואים משם

הנזירים יצאו בעקבותינו אל מגרש החניה. היה זה בוקר סתווי צונן. דממה שררה בתוך מקדש ריונג-טונג (Ryongthong), מתחם של בתי תפילה בודהיסטיים על צלע גבעה ליד קייסונג (Kaesong) בצפון קוריאה. לפני מאות שנים הייתה העיר משכנם של מלכי קוריאה, וריונג-טונג היה מרכז דתי סואן. אבל בבוקר זה הוא היה ריק מאדם. פעמונים לא צלצלו, מאמינים לא הבעירו קטורת - רק שני נזירים עוטי גלימות אפורות חצו את המתחם בשלווה מופגנת. למטה, בעיר, ברחוב הראשי הריק של קייסונג הרעימו רמקולים שירי הלל לקים ג'ונג און, האיש הצעיר הקרוי עכשיו בפי הצפון קוריאנים "המנהיג העליון". הצלם דיוויד גוטנפלדר ואנוכי באנו למקדש עם המשגיחים שלנו - פקידי הממשלה המודאגים, המלווים כתבי חוץ בכל אשר ילכו במדינה. ראיינתי בקצרה נזיר אחד, וכדי לצאת ידי חובה רשמתי בפנקסי כמה מאמירותיו השחוקות. "הבודהיזם עוזר לבריות להיות צלולים, נקיים והגונים," דקלם.

לכאורה מקדש בודהיסטי הוא המקום המתאים ביותר לשאלות עיתונאיות על חופש פולחן. החוקרים אומרים כי 60 שנים של שלטון רודני על ידי משפחה אחת ריסקו כאן למעשה את הדת המאורגנת. אך אילו שאלתי, ואחד הנזירים היה רק רומז על שמץ של אי שביעות רצון מהמשטר, לא היה לי ספק שהוא ייאסר וייעלם בתוככי גולאג נסתר, המחזיק, לדברי ארגוני זכויות אדם, בין 150,000 ל-200,000 בני אדם. אז לא שאלתי, וכעבור שעה קלה יצאנו החוצה. אבל במגרש החניה, כשפתחנו את דלת המיניבוס שהסיע אותנו לכל מקום, שבו הנזירים והופיעו. לצדם היה אחד המשגיחים. כולם הביטו בנו בציפייה. לבסוף דיבר הנזיר המבוגר יותר. "אני יודע מה אתה רוצה לשאול," אמר צ'אנג היי מיונג.

פתאום התחוור לי מדוע יצאו הנזירים בעקבותינו. משגיחים אינם נוהגים להציג כתבים לפני מתנגדי המשטר, וריונג-טונג לא היה כיס של אופוזיציה פוליטית. כפי שהייתי צריך לדעת מלכתחילה, המקדש היה כולו זיוף טוטליטרי, תפאורה של אתר צילומים. כמעט שלא נכרו סימני שחיקה בדלתות העץ המעוטרות ובמדרגות האבן. הנזירים לא היו אלא שחקנים בהצגה על חופש הדת בצפון קוריאה. אנחנו היינו הקהל. אז שיחקתי גם אני את תפקידי ושאלתי בנרגנות את השאלה שהם ציפו לשמוע: "האם אתם חופשיים לנהוג לפי דתכם?" הנזיר נעץ בי מבט מנצח. "במערב חושבים שבמדינה שלי אסור להאמין בדת." הוא נד בראשו בעצב. "זה לא נכון." הוא עצמו הוכחה חיה, אמר, לכל החירויות שהעניק לקוריאנים "המנהיג הגדול" קים איל סונג, ועכשיו הן מוגנות על ידי נכדו, קים ג'ונג און. הנזיר הישיר את מבטו אליי, מקפיד להדגיש נקודה אחרונה, כאילו התאמן בשינון שורה של תסריט: "אני רוצה שתישא את האמת אל העולם."

אבל האמת לעולם אינה פשוטה בצפון קוריאה. איך אפשר להבין מדינה שהמנהיג שלה מתחבק יום אחד עם כדורסלן ה-NBA הפרוע, דניס רודמן, וכעבור שבוע מאיים להטיל סופת אש גרעינית על ארצות הברית? זוהי ארץ שמחביאה את המציאות של חיי היום-יום מאחורי חזיתות מעוצבות בקפידה. רוב המבקרים בה אינם רואים דבר מלבד כמה כבישים סלולים להפליא וקומץ אנדרטות שהוקמו לכבוד המשפחה - האב, הבן ועכשיו הנכד - השולטת בחיי צפון קוריאה זה 65 שנים. זוהי ארץ שהעבודה העיתונאית בה דומה בדרך כלל לסדרת קרבות משונה, שלא נשפך בהם דם. לפעמים - כמו בבוקר ההוא בריונג-טונג - הממשלה מנצחת. אבל אם תישארו מספיק זמן ותתבוננו היטב, לעומק, יהיו ימים שבהם תגלו יותר ממה שציפיתם.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוקטובר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף