 |
/images/archive/gallery/106/124.jpg אייל לוי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| בלי "שירים ושערים", הכדורגל יאבד גם את אחרוני אוהדיו הוותיקים, וגם את הדור הבא |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסתבר שאני לא שונה מאחרים. לאחד שכבר כמעט שלושים שנה הולך למגרשים, הכדורגל הישראלי הפסיק לעניין אותי. אני לא מצליח לעקוב, לא זוכר מי נגד מי ומה המיקום בטבלה. לפעמים מחזור נראה כמו עונש. אני יושב בבית ולא מזמין שבת של כדורגל, כי מבחינתי היא נעלמה מאז ששירים ושערים נמחקה מהמפה. לא באתי מבית שבו משוגעים על ספורט. אבא שלי, בשבת בצהרים, ישן. אמא שלי קראה ספר.
בגיל 7 התאהבתי בכדור רק מהאזנה רצופה. הייתי מגביר את הווליום ברדיו שבמטבח, שחס וחלילה לא אפספס את ההרכבים מהמשחק המוקדם, שמשון נגד כפ"ס. שלא יפתיעו אותי עם העובדה ששוקיאן מתח שריר בחימום. בימים של דרבי, המצב רק החמיר. הייתי מתכסה בשמיכת פוך למרות שבחוץ הסתובבו ארבעים מעלות ולחות כבדה. מהמתח היו עוברים לי בגוף גלים של קור והופיעו הזיות מטורפות על ניצחון. עד שעברו לחנוך קינן בבלומפילד החלפתי צבעים, צורות, כשהיה איתות עצבני, הנשימה נעצרה, כל החיים חלפו לי מול העיניים כמו בסרט.
אף אחד לא לימד אותי על כדורגל חוץ מעמי פזטל, ואף אחד לא סיפר לי על מוזיקה חוץ משוש עטרי וכמה צלילים. עד עכשיו לא יצליחו לשכנע אותי שבשנות השבעים הכדורגל הישראלי היה פחות טוב, מבחינתי טבק היה רונאלדו ופייגנבוים מינימום אדריאנו. זה מה שטוב כשמתאהבים בעזרת הדמיון. שירים ושערים דחפה אותי בכוח למגרשים. בקושי היתה טלוויזיה, מי חשב אז על באיירן נגד בוכום בשעה ארבע וחצי? המחזור הלך ונבנה באיטיות במהלך כל השבוע, כשבשבת הקפיץ נמתח והעצבים השתחררו.
בגיל 13 היינו נדחקים שישה לתוך מונית שירות, הנהג לא שאל'לאן?'. הוא נסע על אוטומט. שתי עיניים על הדשא, אוזן אחת בטרנזיסטור. קטן כזה, עם רעשים. עד שמוצאים את התחנה לוקח שעות וגם אז צריך לכוון את האנטנה במיומנות של שען חירש. בטח חלק מכם מכיר את הסיטואציה. השכן שמעל שואל כל הזמן מה קורה בימק"א, ואתם עונים שיש עכשיו חדשות. כן, החדשות האלה היו שלוש דקות של ניתוק מוחלט, חוסר אונים. קשה לדמיין מה עודד מכנס עושה בנתניה, בטח עוד גול.
שירים ושערים היא לא עוד תוכנית, היא אבן דרך בחיים. הכלי הכי מתאים להתאחדות המנוונת ללמד את הזאטוטים. היום הפיתויים בדרך הם עצומים. במצב הנוכחי, תנו לילד לבחור בין סוני פלייסטיישן למשחק שלוליות בפתח-תקווה, ואל תתאמצו לנחש את התשובה. אבל אם אותו ילד יישב במכונית וישמע עדכונים מהמגרש, כי אבא שלו עוקב, קיים סיכוי שלמחרת הוא ידבר על המשחק בבית-הספר, ואל תתפלאו כשבעוד שבועיים הוא יבקש ללכת לאיצטדיון עם חברים.
אם אף אחד לא יתעורר בזמן הקרוב, לא רק שיאבדו את הילדים, שעדיין לא נחשפו, אלא גם יאבדו אותנו, הדור שהלך לאיצטדיון מאהבה עיוורת. הרי לכו תזכרו מה היה לפני שלושים שנה כשבכדור היה חור. זוהיר בהלול, זה לא מהגשש?
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | כתב ותחקירן ראשי של מערכת הספורט ב"מעריב". בנוסף כותב במוסף "סופשבוע", חבר מערכת התוכנית "ספורTV" בטלוויזיה החינוכית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
