 |
/images/archive/gallery/127/862.jpg האדם החושב.
עיבוד מחשב: דיויד רפפורט  |
|
|
|
|
|
|
| יובל אלבשן מביא את סיפורו של עובד קבלן שנעשק, התלונן ופוטר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שש שנים עבד יצחק (ג' קי) אדרי כעובד קבלן במפעלי ים המלח של חברת כימיקלים לישראל. שש שנים הוא התעסק בחום המהביל של ים המלח בחומרים מסוכנים, בשעות לא שעות, תמורת שכר משפיל. שש שנים הוא ראה כיצד מעבידיו רומסים את כבודו. שש שנים הוא ראה כיצד זכויותיו הבסיסיות ביותר כעובד נשחקות, ואיש לא מגן עליו כי הוא עובד קבלן. שש שנים הוא נוצל ושתק. יצא לעבודה ושתק. חזר הביתה לדירתו בדימונה ושתק. עד שלא יכול היה יותר לשתוק.
הוא החליט להתראיין לסרט התעודה "זהב לבן, עבודה שחורה", שגולל את סיפור ניצולם המביש של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח. בניגוד לשאר המרואיינים, שדיברו כשמסכות על פניהם, מצולמים בחשכה, בלתי ניתנים לזיהוי, אדרי החליט להוריד את המסכה. הוא הישיר מבטו למצלמתה של הבימאית טלי שמש, וסיפר על האופן שבו הוא נעשק. בקולו הוא, במילותיו שלו, בלי מורא וללא פחד, כששמו כתוב באותיות קידוש לבנה מתחת לצילום פרצופו. במילים פשוטות הוא צבע בצבעים אנושיים את תמונת הניצול, כדי שאחרון הצופים יבין. כדי שאחרון השומעים ירגיש.
על רקע הסתתרות שאר המרואיינים, קולו קיבל עוצמה מיוחדת. לפני שהתראיין ישב עם משפחתו. הוא הבהיר לילדיו שזה עלול לעלות לו בעבודתו ולהם בחשיפתם. הוא הזכיר להם מה קרה לאלה שנלחמו על זכותם להתאגד במפעל שכן (חיפה כימיקלים דרום), אבל הם דווקא חיזקו את ידיו. "אבא, צא לדרך", אמרו לו, והוא יצא גלוי פנים, מבקש להבהיר בכך שהבושה שגלומה בסיפור הזה לא שלו, אלא של הצד השני - בעלי החברה, האחים עופר, ומנהלה אשר גרינבאום. לדידו, הם שצריכים לחבוש מסכה ולא הוא. אבל מנהל המפעל ובעליו לא התראיינו בסרט. הם אף לא הגיבו לדברים שנאמרו באולפן.
למרות זאת, נדמה שאין איש מעובדי המפעל, או מתושבי דימונה, שלא הפנים את תגובתם: סמוך לשידור הסרט, ג'קי אדרי פוטר מעבודתו. אמנם כעובד קבלן. לא מפעלי ים המלח הם שפיטרו אותו באופן ישיר, אלא החברה הקבלנית שהעסיקה אותו עשתה כן, אבל נדרשת תמימות קיצונית כדי לא להבין מאיפה הגיעה ההוראה. גם העילה שנבחרה "עבירת משמעת על שליחת דואר אלקטרוני ברשת הפנים-מפעלית" היתה מגוחכת למדיי. אם באמת זו עבירה, אזי כמעט כל עובדי המפעלים ומנהליהם צריכים להיות מפוטרים. סמיכות הפיטורים להקרנת הסרט והבחירה בעבירה הזאת הבהירו היטב את המסר כלפי מטה: תשתקו או שתפוטרו.
לכאורה, מדובר בסיפור מקומי של דימונה. אבל זה סיפור חשוב הרבה יותר. זה סיפור שממחיש את הבריונות וההתבהמות שפשו בחברה הישראלית בכלל, ובשוק העבודה בפרט. זה סיפור של אובדן הערכים ורמיסת הזכויות הבסיסיות ביותר, החל מזכויות העובדים וכלה בחופש הביטוי ובזכות הזעקה.
לכן צריך להישמע בחלל הציבורי קול מחאה חד משמעי, שמוקיע את הפיטורים ותובע להשיב את אדרי לעבודתו. זה דרוש לא רק לאדרי עצמו ולא רק לשאר עובדי הקבלן של מפעלי ים המלח. זה דרוש לכולנו. אם נעבור לסדר היום על פרשה זאת, המסר שישודר לנגזלים באשר הם יהיה ברור כשמש: לשתוק, להרכין את הראש ולא להיאבק על חירותם ועל זכויותיהם. ואת הבושה הזו אף מסכה כבר לא תוכל יותר להסתיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
