 |
 |
|
|
|
|
|
|
| התפשטותו של הטעם הרע בחברה כבר סימנה בעבר לעתים
תכופות הרס החברה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משהו בהיענות הציבורית הגדולה לסדרת המאמרים שלנו שוחק חלק חשוב מהמסר שאותו אנחנו מנסים להעביר: המלחמה שלנו אינה רק בשחיתות. יש רבים הלוחמים בשחיתות במידה זו או אחרת של הצלחה. זה חשוב. זה חיוני, אנחנו ניצבים בחזית הזאת.
אבל קפיצת המדרגה המכוערת שהחברה הישראלית עשתה בשנים האחרונות לא היתה דווקא בהתרבות מעשי השחיתות - אף כי גם באלו אכן היתה התפרעות רבתי גם בכמות וגם בזהותם הרמה של המושחתים - אלא בטעם הרע שזיהם את חיינו בשטף של התבהמות, עזות מצח וקלקול מידות.
"טעם רע", אמר הסופר גוסטאב פלובר, "מוביל לפשע". כמה חוכמה טמונה באמירה הזאת. בוודאי שכך הדבר במישור הציבורי. כשכל הסכרים של הנורמות והנימוסים, של הגינונים המקובלים ושל מה שיאה לעשות ומה שלא יאה, כשכל הסכרים הללו נפרצים, מתמוטטים גם הסכרים הבאים של ההגינות ושל היושר, של אימת החקירה והפחד מהמשפט. התפשטותו של הטעם הרע בחברה כבר סימנה בעבר לעתים תכופות הרס של החברה, התמוטטות של מבנים פוליטיים ועלייה של משטרי אימים. הטעם הרע הוא האויב הטבעי של הריסון העצמי, האיפוק, היושר והקפדנות המחייבים כל מי שעוסק בענייני ציבור. כי הטעם הרע הולך שלוב זרוע עם פריעת המידות, עם אנוכיות שוצפת, עם צפצוף ארוך על מה שחושבים ועם תחושה נובורישית של מהר שלל חש בז.
לטעם הרע יש קסם משונה ומפתה. הוא לכאורה עממי וחם ושווה לכל נפש, ויש בו הזמנה להצטרפות דמוקרטית, כי הרי כל אחד יכול. יכול גם מי שלא גמר שמונה שנות לימוד, ויכול הבריון גס הרוח, ויכול הטמבל השכונתי, ויכול סוחר הסמים בדימוס ויכול כל מי שרק רוצה, לבוא ולהשתתף בחגיגה שבה יש סיכוי נובורישי נוצץ להתעשרות קלה, למשרה מכובדת עם רכב ממשלתי, לסמלי מעמד. והכל באגרופנות, בצרחות, בהווייה מיוזעת וכמו שקורה בסצינות שמהותן טעם רע: הכל על השולחן בפורנוגרפיה פוליטית המציגה את הכוח העירום, התשוקות לשלטון ולכסף, וחוסר הבושה הגורם לאנשים להתראיין בשידור חי מתוך ההתפלשות בבוץ.
יש מדינות דמוקרטיות רבות שבהן התופעות הללו קיימות בחלקן ברמות הנמוכות של החיים הציבוריים, אולם שם יש באורח מסורתי הנהגות הבולמות את התופעה מלהתפשט למעלה. אצלנו, כבר מזמן הטעם הרע חדר אל ההנהגה הלאומית ואיתו אחיותיו חוסר הבושה ועזות המצח.
כשראש הממשלה, אותו איש מלחמות עשוי ללא חת, מתחבא מאחורי ילדיו בלוליינות משפטית מתוחכמת המטילה את האשם לפתחם, זה טעם רע.
כששר שנתפס על ידי מבקר המדינה בקלקלתו מסתתר מאחורי עוזריו, זה טעם רע. כששופטי בית המשפט העליון נהגו במשך זמן ממושך להעסיק את ילדי השופטים בהתמחויות רבות יוקרה זה אצל חברו של אביו, זה טעם רע. כשחבר הכנסת דני יתום מתפרץ מול המצלמות על עמיר פרץ בצרחות היסטריות, זה טעם רע.
כששר חוץ מבזבז כספי ציבור רבים כדי שיהיו לו תמונות עם שרי חוץ וראשי ממשלה בעולם, כאילו היה מסעדן התולה על כתלי העסק שלו צילומים שבהם הוא מחובק עם אורחים בעלי שם שעצרו לסעוד שם, זה טעם רע. כשאותו שר חוץ מספר בראיון כי יש גימטריות המנבאות לו עתיד של מנהיג דגול, זה טעם רע. כשרעייתו של אותו שר מופיעה בטקס הפתיחה של "יד ושם" ( " יד ושם" ! לא פחות! ) עם כתפיים חשופות מאוד שעל אחת מהן מקועקע מגן דוד, איך אפשר לא להתעלף מהטעם הרע הזה? כששרים נקראים בתנועת אצבע כאילו היו מלצרים אל שולחנות שלידם יושבים חברי מרכז ונענים לקריאה בחיוך מבויש ונפש רופסת, זה טעם רע.
ג'ודי ניר-מוזס-שלום אינה האחראית האישית לשחיתות בארץ, אבל היא בהחלט שיקוף מובהק ומוביל של הנמק של הטעם הרע, בכל הליכותיה, בדברים שהיא מרשה לעצמה לומר בפומבי, בחוסר המעצורים שלה כשהיא משתמשת בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלה לטובת האינטרסים האישיים שלה והפוליטיים של בעלה, בדרך הלא הולמת שבה היא מופיעה כשהיא לבושה באופן מזעזע באירועים רשמיים המחייבים לבוש מאופק, וגם בחירות המדהימה שהבעל שלה מרשה לה בהתערבות בענייני משרדו.
הטעם הטוב, הידיעה הברורה שיש דברים שעושים ויש דברים שלעולם לא עושים, הוא חלק בלתי נפרד מכל תרבות, גם מתרבות פוליטית. העובדה שהטעם הרע החליף אותו כבר מזמן, היא אות לכך שההסכמות החברתיות התפרקו, שאין יותר הבנות כלליות על הדרך, המנגנונים והכללים שבהם נעשים דברים, אלא הכל הפקר, הכל נתון למשיסה, הכל מותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אולי מישהו יגלה את הטעם הטוב שבאמירה: טעיתי
|
|
|
 |
|
|
|
וכך מותר היה אמש גם לשר החוץ להופיע ב"פגוש את העיתונות" בטעם רע במיוחד, כשהוא מאשר את קביעתה של המראיינת ג'ודי ניר-מוזס-שלום (סליחה, שלי יחימוביץ', אבל אמש אפשר היה ממש להתבלבל) כי נטפלים אליו בגלל מוצאו.
כך גם מותר היה לאותה מראיינת לעשות הכל בשידור הזה חוץ מלאסוף אל חיקה החם את ראשו של המרואיין, לקנח את דמעותיו (הו, חוסר הבושה), לא לעמת אותו עם שום שאלה קשה ולהרבות בחיוכים מתוקים ובנדנודי ראש מאשרים, בשם הידידות. הו, לו רק היתה שואלת אותו למשל - וזו דוגמה אחת מיני רבות - איך מלאו ליבו לסרב לבקשה-תחינה של שגרירה מצוינת ומקצועית במדינה אירופית להאריך את כהונתה בשנה בגלל טיפול רפואי מתמשך וייחודי, שהיה יכול להינתן לבן משפחה שלה רק באותה בירה.
מאיזה חומר קורץ ליבו כשאטם אותו מול בקשות נרגשות של שרים ופקידים בכירים, שהכירו את הנושא וכאבו אותו ודיברו איתו למענה, והכל בשביל מה? בשביל לשלוח במקומה את אחד המינויים הפוליטיים הנחותים בתולדות המדינה, אדם חסר ערך שכל כוחו היה בקישור מפלגתי לכבוד השר סילבן שלום. ואחרי זה הוא אומר בשידור שהוא לא פגע באף אחד.
אולי מישהו יגלה פעם את הטעם הטוב שבאמירה: טעיתי. שגיתי. נהגתי שלא כשורה. מעדתי. למרות שאין נגדי כתב אישום, אני מתפטר. למרות שמבקר המדינה לא הצביע עליי אישית, אני לוקח את האחריות על עצמי ומתפטר. מכיוון שהנחתי לאשתי להתערב בענייני משרדי, אני מתנצל. לזה אנחנו שואפים. אולי מישהו סוף סוף, במקום להזמין את עצמו לראיון ידידותי, יקום ויאמר: סליחה, ציבור יקר, מגיעה לכם התנצלות ענקית.
אם כולנו נמשיך, ונפקח עין ונפתח פה, ונקפיד ונתעקש ולא נתעייףזה עוד יקרה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנון דנקנר הוא עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. דן מרגלית הוא בעל טור ב"מעריב", לשעבר חבר הנהלת "הארץ". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
