 |
 |
|
|
|
|
|
|
| המאמר המדובר של אמנון דנקנר ודן מרגלית, בגרסה קלה לצפיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר די. כך אי אפשר להמשיך, וכך אי אפשר לחיות. החיים הציבוריים הפוליטיים שלנו הפכו למדמנה מעלת צחנה של שקר ושחיתות, פחד וחיים טובים על חשבון כספי הציבור. ואת כל זה מלווה תחושה מתהוללת וחצופה של חוסר בושה וחוסר מורא. אין מורא מפני החוק. אין מורא
מפני מבקר המדינה. אין מורא מפני דין הבוחר. אין מורא מפני חמת הזעם הלוחשת בבטנו של כל אדם הגון בישראל מול חזיון העיוועים של מה שמתרחש במסדרונות השלטון, בהיכלי הכוח, במרכז הידוע לשמצה של מפלגת השלטון, ובעיקר בתודעה של כל המצטרפים בששון לחגיגה מטעמים אנוכיים.
לקריאת המאמר כולל תגובות הגולשים
די. עד מתי נתבייש בושה עמוקה במי שבחרנו לכהן בתפקידים רשמיים, עד מתי נסתובב עם תחושות של בחילה ומיאוס מול מה שמתפרסם באחרונה בעיתונים, על שערורייה הרודפת שערורייה. עד מתי נשפשף את עינינו ולא נאמין למה שאנחנו רואים.
תחשבו על זה: אם הגענו למצב שבו שגריר ישראל בוושינגטון, התפקיד הדיפלומטי הבכיר ביותר והחשוב ביותר של המדינה, מוצא את עצמו במצב שבו כדי לגונן על עצמו מפני שקרים הוא נאלץ להקליט את הממונים עליו. אם הגענו למצב שבו מנהל רשות הדואר נאלץ להקליט את שרת התקשורת המאיימת עליו כדי לשכנעו לעזוב את התפקיד. אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת. אם הגענו למצב שבו רעיית שר החוץ, אשה וולגרית, בעלת פה מופקר, הליכות חסרות תרבות ותאווה בלתי מרוסנת להכניס את ראשה לענייני מדינה, למינויים בשירות החוץ, לתככים ולמזימות פוליטיות, הפכה לאחד האנשים המשפיעים במדינה - איזו יריקה בפרצוף זאת לכל אזרח הגון ועמל שמנסה לנהל כאן חיים של יושר.
אם הגענו למצב שבו ריקא ציני בעל תפישה מושחתת של הכוח הפוליטי כמו עוזי כהן נהפך לאייקון מפלגתי וציבורי, לאיש רב כוח והשפעה ולאדם שמשחרים לפתחו. אם הגענו למצב שבו רק הלמות לב מפרידה בין מישהי כמו פנינה רוזנבלום לבין מקום בכנסת, שממנו היא תשמיע בוודאי את דברי ההבל הנחותים שבהם היא ממלאת את חלל האוויר בתוכניות טלוויזיה ורדיו למיניהן. אם הגענו למצב שבו שר פעלתני בממשלת ישראל כמו ישראל כץ מודיע בציבור, בלי הנד עפעף של בושה, כי את המינויים הפוליטיים במשרדו על חשבון הציבור משלם המסים לא הוא עשה אלא עוזריו בלא שיגלו לו, אכן אשרי הפתי המאמין. אם הגענו למצב כזה בלי שמישהו יזעק די! די! די! - באמת הגענו לשפל המדרגה.
יכול להיות שגם התקשורת אשמה. יש בלבול ערכים משולב בתקינות פוליטית מזויפת ומיופייפת שבה לא נעים לכתוב ולומר את האמת. לא נעים לקרוא לרעיית שר החוץ ולמי שאו-טו-טו תהיה חברת כנסת בשם הראוי להן, למרות שאי אפשר כמעט להתאפק כשרואים אותן ושומעים אותן. לא רק שלא נעים, אלא שנותנים להן תוכניות בטלוויזיה וברדיו ומראיינים אותן בלי סוף כי זה משעשע מאוד ואפשר להסתלבט על זה מצד אחד, וחוץ מזה, זה גם מביא רייטינג.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"רימיתי, למה מה קרה?"
|
|
|
 |
|
|
|
גם עוזי כהן הוא אייטם נהדר. הוא הרי מוכן להעניק את חסדיו לכל רדיו מקומי ולכל מקומון נידח. לא נעים לבוא חשבון עם שלושת אלה על הטיפשות, הציניות, חוסר התרבות, רדיפת הכוח העיוורת והיומרה הפנטסטית. אז קצת צוחקים איתם, קצת מלטפים, עוברים לאייטם הבא והמפלצת גדלה וגדלה בחיקנו החמים.
רעיית שר החוץ (אז האוצר) ג'ודי ניר-מוזס-שלום שיגרה מכתב רמייה לבתיה כרמון במשרד הפנים. היא ביקשה ממנה דבר שעמד בניגוד למדיניות המוצהרת של בעלה. אחר כך, בבית המשפט, הודתה כי רימתה. כך בדיוק אמרה, בפשטות, בנונשלנטיות. "רימיתי, למה מה קרה". בכל מדינה מתוקנת זו היתה תחילתה של חקירה פלילית במשטרה. בישראל זו נקודת סיום בכתבה בעיתון. מסקנות פליליות? מסקנות ציבוריות? בושה? הסתגרות בוכייה בבית? הצחקתם אותה.
מדוע? הרי היא רימתה במתכוון, בשיקול דעת, בנחת ובלי דוחק זמן את הממשלה. ומה מבינים ה"בוזגלו" וה"הרשקוביץ" לא רק מכך שהיא ניסתה להונות, אלא גם מכך שלא ננקטים נגדה צעדים? ומי יאמין עכשיו לשאר דברי ההבל שהיא מפזרת כמעט ללא הכרה? מי יאמין להכחשות שלה, לטענות שהיא לא היתה מעורבת במינויים במשרד החוץ?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוקיינוס של שחיתות
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו ג'ודי מכחישה שהיתה לה יד בשערוריית השגרירות בוושינגטון. מאמינים לה? לזו ששיגרה מכתב רמייה חתום לממשלה ולא חזרה בה עד שנחקרה בבית המשפט? או אולי להאמין דווקא לדני איילון ולירן פטרזיל?
הרי מה שמדאיג באמת אינו שהיא כזאת, אלא שאנחנו השלמנו עם כך עד עכשיו. שתקנו כאשר הפרחיאדה הזאת קנתה לה אחיזה בכל מסיבה וטור רכילות. ראינו את שר החוץ משתף איתה פעולה או לפחות מחריש בהכנעה ואינו מוציא מפיו את המילה האחת והיחידה הנדרשת כלפיה: "הס". הזוג הזה פשוט אינו מבין כי המדינה הזאת אינה שלהם, היא של כל אזרחיה.
אך מה הוא בדיוק יכול לומר לה כשהוא עצמו נהג בדיוק כמותה? איזו שערורייה מבישה עשה לדב וייסגלס לעיני כל גדולי העולם בגלל המיקום של כיסאו? מדוע סילק את אלון פנקס מתפקיד הקונסול בניו-יורק, למרות שהאיש היה מנכסי ההסברה הישראלים הטובים ביותר זה שנים? הוא יכול לומר לה משהו? לא. בדיוק כפי שאריאל שרון אינו יכול לומר לסילבן שלום הרבה בנושאים אלה. המינויים של ג' ודי אינם ראויים? ומה עם אלה של משפחת שרון? עם התיקים הפתוחים והסגורים, העסקים הגלויים והנסתרים של המשפחה הזאת, שאינה יודעת שובעה?
ומה עם התחושה הקשה כל כך שמי שלא מתיישר עם המשפחה הקדושה ועם סדרי היום המגוונים שלה מועף ומודח? למשל בוגי יעלון, האיש הישר והנחוש, מנצח מלחמת הטרור. ולידו אבי דיכטר, עוד מנצח גדול במלחמה הזאת. נכון, במקומם מונו אנשים ראויים ומצוינים, אבל מאיפה צמחה הרוח הלוחשת במסדרונות הצבאיים כי כדאי לקשור קשרים טובים של ידידות ורכילות עם חוות שקמים, ובעיקר עם הבן הפוחז של ראש הממשלה, רק כדי לקבל דרגה ומינוי?
הם כולם חושבים, כל העמרים והכצים והסילבנים והג'ודיות, שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. לא כן. אי אפשר להשלים עם התופעות המשונות והמחרידות בחוסר הבושה שלהן, כמו עמרי שרון המסרב בחוסר נימוס להצטרף לחבריו הנפרדים בלבביות מהרמטכ"ל הפורש. וכמו איש יחסי ציבור בכיר שהוא נושא דברו של ראש הממשלה ומקורב אל אוזנו ואל פיו, ומייצג גם את אחד מראשי הפשע המאורגן בישראל. הוא, ועוד ועוד ועוד, עד כי גם אנשים הגונים קרובים לפקפק בתקפות הלגיטימיות של המשטר הזה. יום אחד זה פשוט ייעלם ויקרוס בהתפרצות נוראה של זעם, של תחושת קיפוח, של אותה הרגשה שהישראלים שונאים, לפי מילונו של יצחק רבין המנוח, יותר מכל - ההרגשה שהם פראיירים של השרונים והסילבן מוזסים וכל השאר.
ההיסטוריה העולמית משובצת באינספור אירועים על שלטונות מושחתים, שגרמו את התפוררותן של ממלכות גדולות וחזקות פי כמה מישראל. אולי הדבר נשמע להם כקול קורא מיושן, קול קורא במדבר, אבל ראשי השלטון הזה צריכים לדעת כי הם מטביעים את האונייה הזאת. לא בדם המלחמות ולא בכאב הכלכלה, אלא באוקיינוס של כיעור, קלקול מידות ושחיתות, והם עצמם - אנוכיים ככל שיהיו - יימצאו איתנו על הסיפון.
לקריאת המאמר כולל אלפי תגובות הגולשים
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמנון דנקנר הוא עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. דן מרגלית הוא בעל טור ב"מעריב", לשעבר חבר הנהלת "הארץ". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
