 |
/images/archive/gallery/124/006.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| יום השבת הוא תרומתה של היהדות להעלאת תודעתו הרוחנית של האדם. גד לובן שופך אור הודי על השבת היהודית |
|
| עדכון אחרון : 15/3/2007 15:23 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום השבת הוא תרומה נפלאה של היהדות להעלאת תודעתו הרוחנית של האדם. במאמר זה אנסה להוסיף לשבת משמעות חדשה, שאני מקווה שתהיה מעשית לחיים המודרניים ואף תוכל לרומם את תודעתנו הרוחנית.
אתחיל מהתבוננות על תכני השבת מבעד למספר פסוקים מעניינים מספר הבהגוד-גיתא, אחד מספרי הקודש המרכזיים של ההינדואיזם.
בבְּהַגַוַד–גִיתָא נאמר: "מי שרואה אי פעולה (אַקַרמה) בפעולה (קַרמה) ופעולה באי פעולה, הינו החכם באדם. למרות מעורבותו בפעילויות שונות, הריהו שרוי בנשגב. מי שמאמציו כולם משוללים תשוקה לעינוג חושים, נחשב לבעל ידע מלא. החכמים אומרים עליו שהינו פועל שהתגובות למעשיו נשרפו כולן באש הידע המושלם. מאחר שנטש כל זיקה לתוצאות מעשיו, והינו שבע רצון ובלתי תלוי תמיד, הרי שאינו מבצע עוד פעולות אנוכיות, אף שממשיך ועוסק בפעילויות שונות." (בְּהַגַוַד-גִיתָא, 20-4.18)
ופסוק מעניין נוסף: "מי שאינו קשור לפירות מעשיו ופועל מתוך חובה, הינו בשלב הנזירות והוא היוגי האמיתי, ולא מי שאינו מצית אש ואינו ממלא כל חובה". (בְּהַגַוַד-גִיתָא, 6.1)
השבת נועדה לאפשר לנו להקדיש חלק מזמננו לחיים רוחניים; ששה ימי חול ויום אחד קודש, או ששה ימי מלאכה ויום אחד עבודת קודש.
הבה ונבחן את הפסוקים הנ"ל מהבְּהַגַוַד-גִיתָא
ונראה כיצד ליישמם בהגשמת מטרת השבת.
קַרְמַה מוגדרת בבְּהַגַוַד-גִיתָא כפעולה שיוצרת תגובה הכובלת את האדם לתודעה חומרית. המטרה היא להשתחרר מתודעה חומרית ולפתח תודעה רוחנית, זאת על ידי הפסקת פעילות קַרמתית, או פעילות בעלת מניעים חומריים-אנוכיים.
ישנם שלושה סוגים של קַרְמַה:
א. פעולה (קַרְמַה) שנעשית במסגרת מעשים דתיים טובים וגוררת תגובות חיוביות.
ב. פעולה אסורה (וי-קַרְמַה), שנעשית בניגוד להמלצת הכתובים, וגוררת תגובות שליליות.
ג. אי פעולה (א-קַרְמַה) פעילות שאינה גוררת תגובה, או הימנעות מעשייה כדי להשתחרר מתגובה.
ישנם אם כן, שני סוגים של א-קַרְמַה: 1) ניסיון לצמצם את רמת הפעילות למינימום, 2) הקדשת העשייה כולה לרצונו של האל ולמען סיפוקו, ללא כל מניע אנוכי. ("פעולה שנעשית כקורבן לאלוהים – יש לבצע. אלמלא כן, משעבדת הפעולה לעולם החומרי. בצע אפוא את החובות המוטלות עליך במטרה לספקו, ובדרך זו תהיה חופשי תמיד משעבוד". [בְּהַגַוַד-גִיתָא, 3.9])
הבהגוד-גיתא מעודדת את ההגדרה השניה של א-קרמה. זאת משום ש"התנזרות מפעילות לבדה, מבלי לעסוק בשירות מסור לאל, אינה גורמת לאושר, בעוד שאדם מעמיק, שעוסק בשירות מסור, יוכל להגיע לעליון ללא דיחוי". (שם, 5.6)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יישום גבוה יותר של תפיסת הקרמה
|
|
|
 |
|
|
|
הקריטריון העיקרי לקביעת סוגי הקרמה השונים מבוסס על השפעת הפעולה על תודעתו של האדם. נאמר שפעילות חומרנית שיוצרת תודעה חומרנית, או רוח של נהנתנות, היא סיבת ירידתה של התודעה, כלומר, סיבת ההתרחקות מאלוהים. בעוד שפעילות רוחנית, או אותן פעילויות שמקרבות אותנו לאלוהים, הן אלו שמביאות לשחרור ומטהרות את תודעתנו.
נסתכל עתה על תפיסת השבת לאור ההסברים הללו: אדם שעושה את מלאכתו בימות השבוע ומקדיש את מלאכתו לתענוגו של האל, עבודתו, או מלאכתו, הינה עבודת קודש - עבודה ללא קַרְמַה, או עבודה שאינה כובלת לתודעה חומרית. מכל מקום, אם בשעה של "עבודת קודש" בשבת, מתפלל האדם או לומד במטרה להגשים את תשוקותיו החומריות, או שעושה דבר שאינו מסב עונג לאל, ואפילו זה בדיבור או רק במחשבה, או אז, למרות שהוא שובת, הריהו עושה מלאכה, או קַרְמַה (פעולה הגוררת תגובה).
ישנו יישום נוסף, גבוה יותר, של תפיסת הקרמה. השימוש למשל, בטלפון בשבת, או אפילו ברכב, או פעילויות דומות שכאלה, אם עושים זאת למען תענוגו של אלוהים, ללא כל מניע אנוכי אחר - כמו למשל לשמוע באמצעות הטלפון אודות האל או נסיעה למקום מרוחק שם מתכנסים אנשים לביצוע עבודת קודש - גם אלה נחשבות, על פי עקרון גבוה זה ל"עבודת קודש", שהרי אלה עשיות רוחניות טהורות, ופעילות שכזו הינה נעלה מעקרון "אי העשייה" שבבסיס הבנת השבת כפי שמיושמת כיום.
ויתר על כן, אם מישהו מסוגל להקדיש את מעשיו לאלוהים במאת האחוזים (כל מעשיו לשם שמים), או במלים אחרות, אם מישהו מסוגל להפוך את מעשיו היומיומיים למעשים רוחניים - על ידי הקדשת המעשים לסיפוקו של האל - עבורו שבעת ימי השבוע הם כמו שבת, כיוון שבכולם הוא עושה רק עבודת קודש. זה האידיאל, זוהי שלמות - "והגית בו יומם וליל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"יש לזכור את אלוהים תמיד ולעולם לא לשכוח אותו"
|
|
|
|
|
|
|
על פי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, מטרת החיים העליונה היא להשיג אהבה טהורה לאל. כל עוד לא חותר האדם למטרה זו של אהבה לאל, הבְּהַגַוַד גִיתָא ממליצה לו לפעול במישור של חובה. חובה זאת מתמצת במצוות עשה ולא תעשה. אידיאלי שיעשה את חובתו ללא ציפייה לגמול חומרי. מכל מקום, יש לשפוט בסופו של דבר את ערך המצוות לאור ההתקרבות או ההתרחקות מהאל. כפי שנאמר בוֵדות: "יש לזכור את אלוהים תמיד ולעולם לא לשכוח אותו. מצוות עשה ולא תעשה שבכתובים כולן צריכות להיות כפופות לשני כללים אלה". כמובן, מי שאינו חדור באהבת אלוהים, צריך לקיים את המצוות כהלכתן. אך מי שחותר בכל מאודו לאהבת אלוהים, תחת הדרכתו של אדם שמתקדם באהבת האל, אפשר שיקיים או שלא יקיים את המצוות, בכפוף לתרומתן להתקרבותו או התרחקותו ממטרתו. כל זה בתנאי כמובן, שהוא פועל תחת הדרכה מתאימה, כי אלמלא כן, החלטה עצמאית אם לקיים או לאו את המצוות מאפשרת כניסתן של מוטיבציות אנוכיות ושיקולים זרים שעלולים להרחיקו מן הדרך הרוחנית.
ניתן לשאול האם זה אפשרי לזכור את האל תמיד ולאהבו? התשובה היא חיובית, אם מבינים את האל כמישהו (בעל אישיות, בעל תארים חיוביים) ולא משהו. רק אז ניתן ליישם את ההוראה הנעלה של התורה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך". ניתן ליישם זאת תחת הדרכה של אדם הדבוק כבר באהבה לאל. כאשר אדם אוהב מישהו, רק טבעי שיקדיש הכול - את מחשבותיו, מילותיו ומעשיו - למען שמחתו וסיפוקו של אהובו. כיצד לפתח אהבה לאל ולדעתו בדרך הקלה ביותר? על זה אמר הרמב"ם: "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, וכבר ביארנו בפרקים קודמים שעניין ידיעת שמו היא השגתו". יש להלל, באהבה, את שם אלוהים, לשאת שמו יומם ולילה.
אם מבינים את אלוהים כמופשט ובלתי אישי, כישות שאפשר להבינה רק על דרך השלילה, קשה מאוד לחשוב עליו במונחים של "להסב לו עונג או לשמחו", אך אם מבינים אותו כאל פרסונלי, ומעריכים אותו ברוח "שיר השירים", טבעי אז לפתח אהבה אליו ורצון לספקו. והאין זה אלוהים הראוי יותר מכל לאהבתנו?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לפילוסופיה מזרחית. בעליו של האתר יוגה של אהבה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
