 |
/images/archive/gallery/356/936.jpg אושו.
 |
|
|
| האמת מצויה באדם, לא באלוהים |
|
|
|
| ממשיכים בחקירת תורתו של אושו. השבוע: החוויה הדתית המיסטית היא ידיעתו של האדם את עצמו ולכן ה"דת האמיתית" היא נטישת כל חיפוש חיצוני ופנייה פנימה לחקירה עצמית |
|
| עדכון אחרון : 23/1/2006 17:02 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר
דיברתי על "הדת החילונית החדשה", הניו אייג' כפי שהוא מכונה באקדמיה, שאושו הוא נביאה. עוד דובר כי לאותה דת חילונית שלושה עקרונות מובילים: א. שימוש בלתי מוגבל בכלל השיטות הקיימות כב'סופרמרקט' רוחני. ב. פנייה לפנימיותו של האדם וקבלת יכולתו להשתנות ברמה האישית. ג. השאיפה לשינוי כללי באופי האנושות.
באמצעות האלטרנטיבה שהציעה הדת החילונית לכל תחום "קונבנציונלי", קיבלה התראפיה מעמד מרכזי בדרך הרוחנית החדשה. התראפיה היא גם זו שהעלתה את מעמדו של מושג המפתח "מודעות עצמית", והפכה אותו למרכז עניינה של הדת החדשה.
השבוע אתמקד בצעדים הראשונים שעשה אושו להגדרת המושג "מודעות עצמית", וכיצד הציב אותה כמאפיין מרכזי של הדת החילונית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהי דת?
|
|
|
 |
|
|
|
כדי להסביר זאת אפתח בשאלה מהי דת? באקדמיה מנסים כבר שנים להמציא את ההגדרה שתסביר את המושג הרחב ואולי האינסופי הזה. אין הכוונה לשאלות כגון: מהי 'הדת האמיתית'? האם יש אמת בדת? האם יש להצדיק/לשלול דת זו או אחרת? אלא לנסות להבין את מהות הדת ואת התופעה הדתית על כל המשתמע ממנה.
ומהי הבעיה? המגוון, האינסוף. לאקדמיה יש בעיה עם חקירת אינסוף. יש למשל דתות שיש בהן אלוהות, כמו יהדות, נצרות ואיסלאם (ויש ביניהן גם קשר תורשתי מסוים). מולן עומדות תופעות שנתפסות כדתיות, אבל אין בהן "אל", כמו למשל הבודהיזם. ואם נפתח את היריעה עד הסוף, נראה קבוצות דתיות רבות נוספות: דתות מרובות אלים כמו ההינדואיזם, או תרבות יוון העתיקה; זן-בודהיזם, טאואיזם, יוגה, טקסים שמאנים בחברות שבטיות וכמובן כל אותן דתות פרימיטיביות שהסתובבו על פני הכדור הרבה לפני הזרמים הקלאסיים הללו.
בשלב מסוים אמרו באקדמיה שההגדרה כמעט אינה אפשרית, ואולי גם אין צורך להגדיר, אז אולי ננסה להצביע על תופעה משותפת בין הדתות: בתי כנסת, מנזרים, מסגדים. לא מספיק מדויק. מצוות, ריטואלים, טקסים. עדיין לא מספיק מדויק. צריך להפריד: יש דת ויש מאמינים. יש דת ויש מיסטיקאים, יש דת ויש דת. ומה בסך הכול אנחנו מחפשים? מושג אחד שיגדיר לפחות עיקרון משותף אחד בין כל הדתות.
ואושו, מה הוא? מנהיג דתי? מהפכן חברתי? מורה רוחני? והניאו-סנייאסים מי הם? ממשיכי דרכו? מאמיניו? אף הגדרה לא תהיה מדויקת מספיק. אבל ניתן להצביע על תופעה. יש תופעה והיא תופעה מרתקת. יש לה מנהיג ויש לוקחי חלק בדרך - משמע קיבלנו זרם תרבותי שכל מאפייניו הם דתיים (חוץ מאותו מאפיין שתמיד נשאר שנוי במחלוקת, האם חייבת להיות דמות אלוהים בבסיסה של תנועה דתית או שלא?).
כאמור, האקדמיה חיפשה קו הגדרתי משותף בין כל הדתות. אושו לא המתין עד שהאקדמיה תשלים את המחקר, ובהתייחסותו לדתות השונות הוא מתח קווים משותפים ברורים בין בודהה, ישו, משה רבנו ולאו-טסה. לפעמים הוא הציב אותם אחד נגד השני, לפעמים הוא קישר אותם אחד לשני, אבל תמיד נתן להם מקום משותף על הבמה אצלו באשראם.
אושו גם קישר בין תופעות דתיות רבות: האל, הנזירים, המסדרים הדתיים, הריטואלים והתרגולים. אלו התערבבו זה בזה מבלי להתייחס למקורות הדתיים והמסורתיים הראשוניים מהם באו התופעות הללו. לנגד עיניו של אושו עמדה מטרה אחת - לשנות את תפיסת האדם לגבי המושג הערטילאי הקרוי "דת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אושו יוצא משדה התעופה בקטמנדו
|
|
|
|
|
|
|
ומהי הדת האמיתית?
|
|
|
|
|
|
|
לאושו דווקא יש תשובה: "ישנן דתות, הינדואיזם, נצרות, בודהיזם, יהדות ואחרות, אך אלו הן דתות משניות religions, ולא ה-דת THE Religion". ההפרדה הראשונה שאושו מבצע היא בין התנועות והזרמים הדתיים ובין "החוויה הדתית". התנועות הדתיות, אושו מסביר דרך דימוי ציורי עתיק, הן כמו השתקפות של הירח באגם המחשבות של האדם. כל אדם יתפוס את הירח אחרת ויקרא לו בשם אחר, ולפיכך גם ייווצרו שוני והפרדה בין דת לדת, כפי שבני האדם שונים זה מזה.
אז אם ההינדואיזם, הנצרות, הבודהיזם והיהדות אינן דתות "אמיתיות", מהי ה-דת? לשיטתו של אושו, הזרם המיסטי של אותן דתות מהווה את המשמעות האמיתית שבהן. לפיכך מתוך היהדות - החסידות היא ה-דת. באיסלאם הסופיזם היא ה-דת ובבודהיזם הזן הוא ה-דת. כדי למנוע אי הבנות נציין כי אושו לא מתכוון לפרשנות העכשווית של התפיסות המיסטיות הללו, שהפכו גם הן בינתיים למוצר בסופרמרקט של הניו-אייג', אלא להיותן במקור סוג של התנגדות לדתות הקלאסיות.
אושו משרטט קו משותף בין הדתות השונות ופותר את השאלה שהטרידה את האקדמיה: בדתות, אושו טוען, החוויה המיסטית הינה זהה, הזרמים המיסטיים אולי שונים אחד מהשני בשם ובשפה אך לא בתוכן.
השיטות המיסטיות לא מאמינות או נשענות על עקרונות, אידיאולוגיות, כתבי דת, דוגמות, דוקטרינות וכו'; מטרת המיסטיקה על פי אושו היא להגיע אל האמת, וה-אמת עניינה הוא באדם ולא באלוהים.
האמת לא זקוקה לאישור כתוב. הכתבים והתיאוריות הדתיות רק משקפים את האמת, אך ביסודם הם "דבר מת" ללא תכלית, שעומד בין האדם לבין החוויה הדתית. הבודהיזם הוא רק הפריפריה, הזן הוא התמצית, היהדות היא רק הפריפריה בעוד החסידות היא הליבה והתמצית. והתמצית - כמו שכולנו בניו אייג' כבר יודעים - היא אחת. אושו מדגיש כי מה שייאמר על התמצית יהיה תמיד רק הבבואה של הדבר עצמו. ניתן להצביע על תופעה, אך אי אפשר להסביר אותה; ניתן להראות, אך לא להגיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדוע האדם לא שואל את השאלות העיקריות?
|
|
|
|
|
|
|
נבחן דוגמא מרכזית שאושו נוהג להציג בהקשר זה. מיהו האל (God)? האם מישהו אי פעם ידע מיהו?
אושו שואל ועונה כמובן: האל יכול להיות כל דבר, והוא יכול להיות גם שום דבר. האל לטענתו של אושו, מקביל לכל דבר חיצוני שהאדם מחכה ומצפה לו. מדוע האדם עושה זאת, כי רק מתוך הציפייה יכולה להיות לו לאדם משמעות לחייו. אם לא תהיה כזו, האדם ייאלץ להתמודד עם ריקנות פנימית משמימה. וזה מפחיד.
ללא התשוקה לאותו דבר חיצוני שיקרה, האדם יבחין בכך שאין לחייו משמעות, מעפר בא ולעפר הוא חוזר. האדם מלא בתשוקה לעתיד, הוא חולם על העתיד ובעזרת החלום הוא נמנע מריקנות בהווה. אושו מצביע באופן ברור האדם כסובל מבעיה פסיכולוגית לפיה אין הוא יכול להתמודד עם מצב בו דבר אינו קורה. לפיכך הוא נשען על חלומות עתידיים, על התשוקות ועל הציפיות, וכדי שיהיה לכל אלו גיבוי הציב האדם בראשם את דמות האל, בתור המוחלטות שמצדיקה את קיומו. שאיפתו לגאולה של האדם היא חלום אינסופי על העתיד, שמתחיל במה אעשה מחר ונגמר בתקווה לגן עדן.
אושו מאשים את האדם כי הוא עסוק תמידית בשאלות משניות, שאלות שניתן לתת עליהן תשובה. אלו הן "שאלות ידע", שנענות באמצעות הידע עצמו, ובכך אין בהן שום חשיבות לגבי האדם. את התשובות לשאלות אלו מספקות לרוב אותן דתות "משניות" להגדרתו. מדוע האדם לא שואל את השאלות העיקריות? - מכיוון שידוע לו שלשאלות אלו אין באמת תשובה. בכך אנו חוזרים לשאלה האם יש אלוהים או אין אלוהים? לטענת אושו, האדם יודע כי לא ניתן להשיב על שאלה זו, היות ועמוק בפנים הוא יודע שאותו אל חיצוני אינו קיים! עצם העלאת השאלה היא סיכון, כיוון שהחלום המתוק, הציפייה לגאולה שתבוא בעתיד, תתנפץ.
בני האדם מתחמקים מלשאול את השאלות המהותיות, ומעדיפים להתחבא מאחורי כתבים, מסורות וריטואלים. בני האדם מעדיפים לעודד אחד את השני ולהבטיח שהאל והגאולה נראים באופק, אבל אל האופק כידוע לא ניתן להגיע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו טיפת מים שהולכת לאיבוד באוקיינוס
|
|
|
|
|
|
|
אושו מצביע על בעיה נוספת: והיה והאדם מוותר על הצפייה לגאולה, לאל, מה הוא יעשה? הוא יישאר עם חיים ללא משמעות, ומאין יגיע הדחף להמשיך בחייו? הוא מדגיש כי המילה אל היא רק סימבול לכל מערכת הנחות סגורה לגבי המציאות, שמטרתה לתת לאדם תשובה על כל שאלה, ולגאול את קיומו מחוסר משמעות. מערכות כאלה התקיימו מאז ומעולם, והתרחשה ביניהן סוג של אבולוציה: הדת, הפילוסופיה והמדע, שנשענו כמעט תמיד על מושג האל, נפתחו בשלוש מאות השנה האחרונות לאותן דוגמות, אם כי חילוניות ללא אל העומד בראשן. מתוך מערכות חיצוניות אלו מחפש האדם המבולבל תשובות, וכך הוא אוסף לעצמו מרכיבי אישיות הנשענים על תורה דתית מסוג A, פילוסופיה מסוג B, והסברים מדעיים מסוג C - מרעיונות אלו מורכבת אישיותו, ועליהם הוא נשען כדי להסביר לעצמו ולסובבים אותו את עצמו. אך האמת היא, על פי אושו, שאף מערכת כזו לא יכולה להסביר את עובדת קיומו של האדם. הוא פשוט קיים, נמצא, ללא ידיעה מניין בא ולאן הוא הולך.
לעומת זאת, האדם "הדתי-האמיתי" שואל את עצמו "מי אני"? - האל, הדת, המדע, הפילוסופיה, הדוקטרינות, הכתבים והריטואלים הם כולם יצירת האדם. האדם יצר את כל הקונספט הזה בעצמו על פי חלומותיו, כדי להדגיש שלקיומו יש משמעות. לשאלה מי אני? לא יכולה להיות תשובה אך עצם השאלה מקרבת את האדם לעצמו יותר ויותר.
מדוע האדם מפחד מהשאלה מי אני? בצעדי הגישוש הראשונים של המודעות העצמית, נוטה האדם להרגיש אבוד. בתשובה לשאלה מי אני? הוא רואה פנים רבות ומשונות, המגיבות בכל פעם בצורה אחרת בהתאם לסיטואציה. אושו ממשיל תחושה זו לטיפת מים שנכנסת לאוקיינוס והולכת לאיבוד; תודעת האדם נכנסת לפחד מפני תחושת הלא-ידוע, האין סוף והמורכבויות הרבות שהוא מכיל בתוכו. התודעה מפרשת זאת כריקות או כמוות, ובפעולה פחדנית בורחת חזרה אל כל אותן שיטות חיצוניות, שיגדירו לה מחדש את מהותה.
האדם חייב לאזור אומץ ולוותר על כל אותם סממנים דתיים-פילוסופיים-מדעיים שהגדירו אותו לפני כן, ורק אז יוכל להתחיל לפסוע במסע המודעות העצמית. מאותו רגע, כל מה שנראה היה לו כריקות או כמוות, יתברר פשוט כחוסר הבנה ויכולת של התודעה לפרש את המצב בו מצוי האדם. דת לא אותנטית היא דת מומצאת. דת אותנטית היא גילוי וחשיפה בדרך של האדם למחוז חפצו.
החוויה הדתית, המיסטית, היא בעצם ידיעתו של האדם את עצמו. ולפיכך ה"דת האמיתית" היא נטישת כל חיפוש חיצוני ופנייה פנימה לחקירה ומודעות עצמית.
אושו מלמד אותנו לקח אקדמי חשוב - כל דיון באל או בדת הוא במקורו דיון במהות האדם. אושו הואשם פעמים רבות בכך שהוא סותר את עצמו, לעתים הוא טוען לקיומו של אלוהים, ולעתים הוא יוצא בחריפות נגדו. בעיני, אושו פשוט מנסה תמיד להסיט את הדיון משאלת קיום האלוהים, שהיא משנית לדעתו, אל השאלה המרכזית והחשובה ביותר שמכוונת אל האדם וניסיונו להבין מי הוא. המשנה הדתית של אושו נפתחת במהות הדת והאל, אך מיד מפנה את כל תשומת ליבה אל האדם.
בשבוע הבא: מדוע הדרך הרוחנית היא אישית ולא ניתנת להשאלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה ליוגה מדיטטיבית וחוקר בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו הוא כותב את עבודת התזה שלו על המשנה הדתית של אושו | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
